רויאל 2: נסיך שבור

פרק 1 ריד

הבית חשוך ושקט כשאני נכנס דרך המטבח. כמעט 30,000 מטרים רבועים ואין כאן אף אחד. חיוך מתפשט על שפתיי. האחים שלי התפזרו, מנהלת משק הבית איננה ואבא שלי נסע אלוהים יודע לאן. כל אחוזת רויאל עומדת לרשותי ולרשות הבחורה שלי.

מעולה.

אני חוצה את המטבח בריצה קלה ועולה במדרגות האחוריות, מקווה שאלה מחכה לי למעלה במיטה, נראית סקסית וחמודה באחת מחולצות הטריקו הישנות שלי שהתרגלה לישון בהן. זה יכול להיות אפילו טוב יותר אם זה הדבר היחיד שהיא לובשת... אני חולף במהירות על פני החדר שלי, החדר הישן של איסטון והחדר של גיד עד שאני מגיע אל החדר של אלה. למרבה האכזבה, הדלת סגורה. דפיקה מהירה לא מזכה אותי בשום מענה. אני מקמט את מצחי, שולף את הטלפון מהכיס האחורי ושולח הודעת טקסט מהירה.

איפה את, בייב?

היא לא עונה. אני מתופף עם הטלפון על הרגל שלי. בטח יצאה הערב עם ואלרי, החברה שלה, שזה דווקא לא רע כי אוכל להספיק להתקלח לפני שאראה אותה. הבנים עישנו טונות של מריחואנה אצל וייד ואני לא רוצה להסריח לאלה את החדר.

תוכנית חלופית: מקלחת, גילוח ואז למצוא את הבחורה שלי. אני פושט את החולצה שלי, מועך אותה לכדור ופותח את דלת החדר בלי לטרוח להדליק את האור. אני חולץ נעליים וחוצה את השטיח אל האמבטיה הצמודה.

אני מריח אותה עוד לפני שאני רואה אותה.

מה לעזא...?

ריח מחליא של ורדים דבק בנחיריי ואני מסתובב לעבר המיטה. "אין מצב," אני נוהם כשאני רואה את הדמות בין הצללים על המזרן.

פרץ של זעם מרעיד את עמוד השדרה שלי. אני חוזר אל הכניסה לחדר, מדליק את האור ומייד מתחרט על כך כי התאורה הצהובה החיוורת שמציפה את החדר חושפת את גופה העירום של אישה שאני לא רוצה שום קשר איתה.

"מה לעזאזל את עושה פה?" אני מתפרץ על האקסית של אבא שלי.

ברוק דיווידסון שולחת אליי חיוך מבויש. "התגעגעתי אליך."

הלסת שלי נשמטת. היא רצינית? אני מפנה את ראשי אל המסדרון כדי לוודא שאלה עדיין לא הגיעה ואז ניגש הישר אל המיטה.

"צאי מפה," אני נוהם, תופס את אחד מפרקי ידיה כדי שתרד מהמיטה שלי. שיט, עכשיו אצטרך להחליף את הסדינים. אם יש ריח גרוע יותר מבירה וממריחואנה, זה הריח של ברוק דיווידסון.

"למה? הרי אף פעם לא התלוננת," היא מלקקת את שפתיה האדומות. זה אמור להיראות סקסי, אבל לי זה הופך את הקרביים.

יש לי הרבה שלדים בארון שאלה לא יודעת עליהם, הרבה דברים שיעוררו בה בחילה. האישה הזאת מולי היא אחד מהם.

"אני זוכר בבירור שאמרתי לך שאני לא רוצה לגעת יותר בתחת העלוב שלך."

חיוכה הזחוח של ברוק מתהדק. "ואני אמרתי לך לא לדבר אליי ככה."

"אני אדבר אלייך איך שבא לי," אני מתיז לכיוונה וזורק שוב מבט חטוף אל הדלת, מזיע מרוב ייאוש. אסור שברוק תהיה כאן כשאלה תיכנס הביתה.

איך, לעזאזל, אוכל אפילו להתחיל להסביר את זה? אני מבחין בבגדיה של ברוק פזורים לאורך רצפת החדר שלי - חצאית המיני הקצרצרה, תחתוני התחרה, הנעליים עם עקבי הסטילטו.

הנעליים שלי נחתו במקרה ליד נעליה והכול נראה כמו בלגן לוהט ומפליל.

אני מרים את הנעליים שלה ומשליך אותן על המיטה. "לא משנה מה את מוכרת, אני לא קונה את זה. עופי החוצה."

היא זורקת את הנעליים בחזרה אליי. אחת מהן משאירה שריטה על חזי העירום לפני שהיא נופלת ארצה. "תכריח אותי."

אני לוחץ בידיי על עורפי. חוץ מלהרים אותה ולזרוק אותה החוצה, אני לא בטוח מה האפשרויות העומדות בפניי. מה לעזאזל אגיד עכשיו אם אלה תראה אותי גורר את ברוק מהחדר שלי?

היי, בייבי, אל תתייחסי, אני רק מוריד את הזבל. פשוט שכבתי עם החברה של אבא שלי כמה פעמים ועכשיו הם נפרדו ונדמה לי שהיא רוצה להיכנס לי שוב לתוך התחתונים. זה לא חולני או משהו, נכון? ואז צחקוק נבוך.

אני קופץ את אגרופיי לצידי גופי. גדאון תמיד אמר לי שיש בי תכונה של הרס עצמי אבל בחיי, זו כבר רמה אחרת לגמרי.

אני עשיתי את זה, נתתי לכעס שלי כלפי אבא להכניס אותי למיטה עם הכלבה הזאת. אמרתי לעצמי שאחרי מה שהוא עשה לאימא שלי מגיע לו שאזיין את החברה שלו מאחורי הגב.

ועכשיו הבדיחה על חשבוני.

"תתלבשי," אני מסנן. "השיחה הזאת נגמרה –"

אני עוצר כשאני שומע קול צעדים במסדרון.

מישהו קורא בשמי.

ברוק מטה את ראשה קלות. גם היא שומעת את זה.

פאק. פאק. פאק.

אלה נמצאת ממש מחוץ לדלת.

"אה, יופי, אלה בבית," אומרת ברוק בזמן שדמי הולם באוזניי. "אני יכולה לספר לשניכם את החדשות."

זה כנראה הדבר הכי מטומטם שאני יכול לעשות, אבל המחשבה היחידה שעוברת לי בראש היא תתקן את זה. אני צריך שהאישה הזאת תסתלק.

אני עוזב כל מה שיש לי בידיים ומסתער קדימה, תופס בזרועה של ברוק כדי לגרור אותה מהמיטה, אבל הכלבה מושכת אותי אליה. אני מנסה שלא לגעת בגופה העירום אבל בסוף מאבד את שיווי המשקל והיא מנצלת את המצב ונצמדת אל גבי. צחקוק קל נושב באוזניי כשהציצים המלאכותיים שלה צורבים את עורי.

אני צופה בבהלה כשידית הדלת מסתובבת.

ברוק לוחשת, "אני בהיריון. התינוק שלך."

מה?

כל עולמי עוצר מלכת.

הדלת נפתחת. פניה המרהיבות של אלה מביטות בפניי. אני צופה כשהבעתה משתנה מאושר להלם מוחלט.

"ריד?"

אני קופא במקומי אבל המוח שלי רץ קדימה, מנסה בקדחתנות לחשב מתי ברוק ואני שכבנו לאחרונה. זה היה בחג פטריק הקודש. גיד ואני בילינו ליד הבריכה. השתכרתי. הוא היה מבואס בגלל משהו. אבא, סאוו, דינה, סטיב. לא הבנתי הכול.

אני זוכר במעורפל את ברוק מצחקקת. אני רואה את פניה של אלה, אבל לא ממש רואה אותן. אני אמור להגיד משהו, אבל לא אומר כלום. אני עסוק. עסוק בלהיכנס לפאניקה. עסוק במחשבות.

חג פטריק הקדוש... כשלתי למעלה וקרסתי על המיטה. התעוררתי כשמשהו חם ורטוב מוצץ לי את הזין. ידעתי שזו לא אבי כי כבר נפרדתי ממנה והיא לא הטיפוס שיתגנב לחדר שלי, אבל ממתי מסרבים למציצה בחינם?

פיה של אלה נפער והיא אומרת משהו. אני לא שומע. אני אפוף מערבולת אשמה ותיעוב עצמי ואני לא מצליח להילחץ. אני רק מביט בה, בבחורה היפה ביותר שראיתי מימיי, לא יכול להסב את המבט מהשיער הזהוב, מהעיניים הכחולות שמתחננות שאסביר את עצמי.

תגיד משהו, אני פוקד על מיתרי הקול שלי, שמסרבים לשתף פעולה.

שפתיי לא זזות. אני מרגיש נגיעה רכה בצוואר שלי ומתכווץ.

תגיד משהו, לעזאזל. אל תיתן ללה ללכת...

מאוחר מדי. אלה נמלטת.

הטריקה הקולנית של הדלת מעירה אותי משרעפיי. בערך. אני עדיין לא מצליח לזוז. אני בקושי נושם.

חג פטריק הקדוש. זה קרה לפני יותר מחצי שנה. אני לא יודע הרבה על נשים בהיריון, אבל ברוק לא נראית כמו מישהי שנמצאת במצב הזה. אין סיכוי.

אין. מצב.

אין. מצב. שהתינוק. הזה. שלי.

אני יוצא מהמיטה, מתעלם מידיי הרועדות ומסתער על הדלת.

"אתה רודף אחריה?" נשמע קולה המשועשע של ברוק, "באמת? איך תסביר לה את זה, חמוד?"

אני פונה אליה בזעם. "אני נשבע באלוהים, אישה, אם לא תעופי לי מהחדר, אני זורק אותך החוצה." אבא תמיד אמר שגבר שמרים יד על אישה משפיל את עצמו עד עפר לרגליה. מעולם לא הרבצתי לאישה, לא הרגשתי דחף כזה עד שפגשתי את ברוק דיווידסון.

היא מתעלמת מהאיום, ממשיכה להציק לי ומפרטת את כל הפחדים שאוחזים בי. "אילו שקרים תגיד לה? שלא נגעת בי? שלא רצית אותי? איך לדעתך הבחורה הזאת תגיב כשהיא תגלה שזיינת את החברה של אבא שלך? אתה חושב שהיא עדיין תרצה אותך?"

אני מביט אל הפתח הריק, שומע קולות עמומים בוקעים מהחדר של אלה. אני רוצה לרוץ אליה, אבל לא מסוגל. לא כשברוק עדיין בבית הזה. מה אם תרוץ לשם עם התחת העירום שלה ותגיד שהיא בהיריון ממני? איך אסביר את זה לאלה? איך אגרום לה להאמין לי? ברוק צריכה להיעלם לפני שאוכל להתמודד עם אלה.

"צאי החוצה." אני מפנה את כל התסכול שלי כלפי ברוק.

"אתה לא רוצה לדעת אם זה בן או בת?"

"לא. אני לא רוצה." אני מביט בגופה העירום והצנום ומבחין בבליטה קלה בבטנה. מיצי מרה ממלאים את פי. ברוק היא לא הטיפוס שמשמין, המראה שלה הוא הנשק היחיד העומד לרשותה. הכלבה לא משקרת.

אבל הילד הזה לא שלי.

הוא אולי של אבא שלי, אבל הוא לגמרי לא שלי.

אני פותח את הדלת ורץ החוצה. "אלה," אני קורא, לא יודע מה להגיד לה אבל זה עדיף מכלום.

אני עדיין מקלל את עצמי על שקפאתי במקום. אלוהים, איזה דפוק אני.

אני עוצר מחוץ לדלת החדר שלה. בדיקה מהירה לא מגלה לי דבר, אבל אז אני שומע קול גרוני ושקט של מנוע מכונית ספורט ניעור לחיים. בפרץ בהלה אני רץ במדרגות הקדמיות, שומע את ברוק מצחקקת מאחוריי כמו מכשפה בליל כל הקדושים.

אני מסתער על דלת הכניסה, שוכח שהיא נעולה ועד שאני מצליח לפתוח אותה כבר אין שום סימן לאלה בחוץ. היא כנראה נסעה דרך שביל הגישה במהירות שיא. שיט.

האבנים תחת רגליי מזכירות לי שאני לובש רק ג'ינס. אני מסתובב ורץ, עולה שלוש מדרגות בכל פעם רק כדי לעצור כשברוק נכנסת למבואה.

"אין מצב שזה התינוק שלי," אני נוהם. אם הוא באמת היה שלי, ברוק הייתה משתמשת בקלף הזה כבר מזמן. "אני בספק אם הוא אפילו של אבא שלי, אחרת לא היית מתפשטת כמו זונה זולה בחדר שלי."

"הוא התינוק של מי שאני אומרת שהוא יהיה," היא עונה בקור.

"איפה ההוכחה שלך?"

"אני לא צריכה הוכחה. זו מילה שלי מול מילה שלך ועד שתגיע בדיקת האבהות, כבר תהיה לי טבעת על האצבע."

"בהצלחה."

היא תופסת את זרועי ואני מנסה להעיף אותה. "אני לא צריכה מזל. יש לי אותך."

"לא. בחיים לא היה לך אותי," אני מתנער מאחיזתה. "אני הולך למצוא את אלה. תישארי כמה שאת רוצה, ברוק. אני סיימתי לשחק את המשחקים שלך."

קולה המקפיא עוצר בעדי לפני שאני מגיע לחדר שלי. "אם תגרום לקולום להציע לי נישואין, אגיד לכולם שהילד ממנו.

אם לא תעזור לי, כולם יחשבו שהילד שלך."

אני עוצר בפתח. "בדיקת הדנ"א תוכיח שהילד לא שלי."

"אולי," היא מצייצת, "אבל הדנ"א יוכיח שהיא שייכת למשפחת רויאל. הבדיקות האלה לא מבדילות בין קרובי משפחה, בעיקר אבות ובנים. זה יספיק כדי לעורר ספק אצל אלה. אז אני שואלת אותך, ריד, אתה רוצה שאגיד לעולם - ולאלה - שאתה עומד להיות אבא? כי אני אגיד. או שתסכים לתנאים שלי ואף אחד לא ידע."

אני מהסס.

"יש לנו הסכם?"

אני חורק שיניים. "אם אעשה זאת, אם אמכור את... את..." אני מתקשה למצוא את המילה המתאימה, "...הרעיון הזה לאבא שלי בשמך, תרדי מאלה?"

"מה זאת אומרת?"

אני מסתובב לאיטי. "זאת אומרת, כלבה, ששום דבר מהבולשיט שלך לא יגע בה. לא תדברי איתה, גם לא כדי להסביר את ז..." אני מנופף בידי על גופה, הלבוש הפעם. "את מחייכת, אומרת שלום, אבל בלי שיחות מלב אל לב."

אני לא סומך על האישה הזאת, אבל אם אוכל להתמקח בשביל אלה - וכן, בשבילי - אעשה את זה. אבא בישל את הדייסה המקולקלת הזאת. הוא יכול לאכול אותה.

"סגרנו. תשכנע את אבא שלך ותוכל לרכוב עם אהובתך אל השקיעה," ברוק צוחקת ומתכופפת כדי להרים את נעליה. "אם תצליח להחזיר אותה."