רומיאו האפל שלי

פרק 1 דאלאס

"אלוהים, הם לא צחקו, נכון? הוא באמת נמצא בעיר."

אמילי נצמדה לזרועי. ציפורניה, שעוצבו בצורת ארון קבורה, ננעצו בעורי השזוף.

"גם אוליבר פון ביסמרק." סוואנה מתחה את זרועה.

"שמישהו יצבוט אותי." עשיתי את זה בהנאה. "אוף, דאל, תפסיקי להתייחס לכל דבר בצורה כל כך מילולית."

משכתי בכתפיי, מתרכזת בקייטרינג שלצידנו — הסיבה האמיתית שבגללה הופעתי הערב לנשף הכניסה לחברה. קטפתי קליפת פומלה מצופה בשוקולד ממגש עשוי קריסטל, ונגסתי בה, התענגתי על הנקטר החמוץ־מריר.

אלוהים הוא לא גבר.

אלוהים היא גם לא אישה.

אלוהים זו בטח פיסת פרי מצופה בשוקולד גודייבה.

"מה הם עושים כאן? הם בכלל לא מהדרום."

אמילי גנבה את תוכניית הנשף מסאב ונפנפה בה על פניה. "והם בטוח לא באו לכאן כדי לפגוש נשים. שניהם רווקים בנשמה. קוסטה לא זרק בקיץ האחרון איזו נסיכה שוודית אמיתית?"

"בניגוד לנסיכה שוודית מזויפת?" תהיתי בקול.

"דאל."

איפה הפסטלים הפורטוגזים? הבטיחו לי פסטלים פורטוגזים.

"אמרת שיהיו פסטלים דה נאטה." מצאתי פרס ניחומים — חתיכת עוגה יוונית — ונופפתי בה מול פניה של אמילי. "זה מגיע לי, כי שוב בטחתי בך."

עיני הנץ שלה תפסו אותי מחליקה שתי סופגניות פולניות לתוך התיק שלי.

"דאל, את לא יכולה להחביא את זה בשאנל שלך. העור של התיק ייהרס."

סאב תחבה בבהלה את ידה לתוך התיק שלה, ושלפה ממנו שפתון יוקרתי. "שמעתי שפון ביסמרק הגיע לעיר כדי לקנות את לה־פלור."

אבא של ג'נה היה הבעלים של לה־פלור. הם ייצרו סדינים מכותנה מצרית למלונות עם דירוג חמישה כוכבים. בכיתה ח' אמילי ואני ברחנו מהבית וישנו בחדר התצוגה שלהם במשך שבוע, לפני שהאבות שלנו מצאו אותנו.

"בשביל מה הוא צריך את לה־פלור?" עכשיו בחרתי כנאפה, הגב שלי עדיין פנה ליצורים המיתולוגיים שבגללם כל החברות הכי טובות שלי איבדו את שפיות דעתן. ואם לשפוט לפי הלחישות הנמרצות סביבנו, הן לא היו היחידות.

אמילי חטפה את השפתון מסוואנה ומשחה שכבה נדיבה על שפתיה. "הוא בעסקי המלונאות והאירוח. יש לו רשת קטנה שנקראת הגרנד ריג'נט. אולי שמעת עליה."

הגרנד ריג'נט התחיל כאתר נופש אקסקלוסיבי למוזמנים בלבד, עד שהוא פתח יותר סניפים מהילטון. אז תיארתי לעצמי שמר נוד־נפוח פון גנְדרנוֹביץ' לא סבל ממצוקת מזומנים. למעשה, באופן לא רשמי, כרטיס הכניסה לאירוע הלילה היה עושר מופלג בן דורות.

נשף הכניסה לחברה ה־303 במספר של צ'אפל פולס, היה למעשה מעין תצוגת כלבים משודרגת שמשכה אליה כל מיליארדר ומגה־מיליונר במדינה. אבות הצעידו את בנותיהם, שחונכו וטופחו במיוחד לקראת האירוע, סביב אולם האופרה אסטור, בתקווה שהביצועים שלהן יהיו טובים מספיק כדי שיחזרו אחריהן גברים מאותה מדרגת מס כמו שלהם.

לא באתי לכאן כדי למצוא בעל. לפני שנולדתי, אבא כבר הבטיח אותי למישהו, וטבעת האירוסים המשובצת יהלום על אצבעי הזכירה לי את זה. תמיד חשבתי שזאת בעיה שתצוץ בעתיד, עד שלפני יומיים גיליתי את ההודעה הרשמית בנושא שהתפרסמה בעמודי ההודעות החברתיות בעיתון.

"שמעתי שרומיאו נחוש להיות מנכ"ל החברה של אבא שלו." אלוהים, סאב עדיין קשקשה עליו. האם הן תכננו לכתוב את עמוד הוויקיפדיה שלו? "הוא מיליארדר כבר עכשיו."

"לא סתם מיליארדר. מגה מיליארדר." אמילי שפשפה באצבעה את יהלום המרקיזה שעל הצמיד שלה, תנועה שהייתה הסימן המסגיר שלה במשחקי פוקר. "והוא לא מסוג הטיפוסים שיבזבזו הכול על יאכטות ומושבי אסלה מזהב או יקימו לעצמם גן חיות פרטי."

סאב הגניבה מבט לעברם מבעד למראה הקטנה שלה ונראתה נואשת.

"נראה לכן שמישהו יוכל להציג אותנו בפניהם?"

הגבות של אמילי התכווצו. "אין מישהו שמכיר אותם כאן. דאל? דאלאס? את בכלל מקשיבה לשיחה? זה חשוב."

המצב המצער היחיד שהייתי עדה לו היה המחסור בעוגיות חמאה. בחוסר חשק נעצתי את מבטי בשני הגברים שבלטו בתוך קהל צפוף של שיפון־משי ותסרוקות מפוסלות.

שניהם התנשאו לגובה מטר ותשעים לפחות. קומתם הגבוהה שיוותה להם מראה של ענקים המנסים להידחק לתוך בית בובות. מצד שני, לא היה בהם דבר שגרתי. הדמיון ביניהם נגמר בגובה שלהם. כל השאר היה שונה מקצה לקצה. אחד מהם היה משי והשני עור.

לפי הניחוש שלי, השיבוט החי של בובת קן היה פון ביסמרק. שיער שטני בהיר, לסת מרובעת, מעוטרת בזיפים קלים. הוא נראה כמו משהו שרק מאייר של וולט דיסני יכול היה לצייר. הנסיך האירופאי המושלם, עד העיניים הכחולות השערורייתיות ומבנה הגוף המפוסל.

משי.

הגבר השני היה פרא מלוטש. סכנה יצוקה בתוך חליפת קיטון יוקרתית. שערו השחור כדיו היה משוך לצד, גזוז ומרוסן. כל דבר בו נראה כמלאכת מחשבת. מעוצב מתוך כוונה לשחרר מינונים קטלניים ישירות לזרם הדם של נשים. עצמות לחיים גבוהות, גבות עבות, וריסים שעבורם הייתי מסתכנת בישיבה בכלא. עיניים אפורות בהירות, שכמותן לא ראיתי עד לאותו רגע. למעשה, צבע עיניו היה מנוגד כל כך לתווי פניו, שהיו איטלקיים ושחומים.

עור.

"רומיאו קוסטה." קולה של סוואנה הסתלסל מרוב השתוקקות כשרומיאו חלף ממש לצידנו, פוסע לעבר השולחן השמור לאח"מים. "הייתי נותנת לו להרוס אותי ביסודיות מרשימה, כמו שאילון מאסק הרס את טוויטר."

"אני הייתי נותנת לו לעשות לי דברים מזוויעים." אמילי שיחקה ביהלום הכחול שלצווארה. "כאילו, אני בכלל לא בטוחה מה הם יהיו, אבל אסכים להם בכל זאת, אתן מבינות?"

זאת הייתה בעיה מעצם היותנו מבקרות קבועות בכנסייה, קנאיות דתיות, נערות דרומיות בתולות במאה העשרים ואחת. צ'אפל פולס הייתה ידועה בשני דברים, הראשון, רוב תושביה העשירים להחריד בעלי קונגלומרטים2 של עסקים בולטים בג'ורג'יה. והשני, היא הייתה שמרנית באופן קיצוני, מיושנת ודגלה בגישה של, 'תנעל את הבת שלך בבית'.

דברים התנהלו כאן אחרת. למעשה, אף אחת מאיתנו מעולם לא חצתה את הגבול מעבר לכמה נשיקות גנובות עלובות לפני הנישואים, אפילו שכולנו כבר היינו קרובות לגיל עשרים ואחת. בעוד החברות שלי בעלות הנימוסים הטובים הצניעו את המבטים החטופים, לי לא הייתה שום בעיה ללטוש עיניים בזמן שמארח נרגש הוביל את הגברים לשולחן שלהם, הם סקרו את סביבתם. רומיאו קוסטה עשה זאת בניתוק שנבע מחוסר שביעות רצון, כמו גבר שבלית ברירה ארוחת הערב שלו הייתה הזבל שבסמטה האחורית. פון ביסמרק, לעומת זאת, בעליצות צינית משועשעת.

"מה את עושה, דאל? הם רואים שאת נועצת מבטים!"

סוואנה כמעט התעלפה. הם אפילו לא הסתכלו לכיוון שלנו.

"אז מה?" פיהקתי ולקחתי כוס שמפניה ממגש שריחף בסביבתי.

בזמן שסאב ואמילי המשיכו להתלהב, התרחקתי מהן ועברתי על פני שולחנות עמוסים ממתקים מיובאים, שמפניה ושקיות מתנה. התהלכתי סביב, בירכתי לשלום עמיתים ובני משפחה רחוקים, ולו רק כדי להגיע למגשי המזון שבצידו השני של החדר. חיפשתי גם את פרנקלין אחותי.

פרנקי הייתה כאן איפשהו, בטח מעלה באש פאה נוכרית של מישהו, או מפסידה את ההון המשפחתי במשחק קלפים. אני תויגתי כעצלנית חסרת שאיפות ובעלת שפע של זמן פנוי, והיא הוכתרה כרוח הרפאים הרודפת את בית טאונסנד. אין לי מושג למה אבא הביא אותה לפה. היא הייתה בקושי בת תשע־עשרה ומעוניינת לפגוש גברים קצת פחות משאני הייתי מעוניינת ללעוס מחטים מזוהמות לפרנסתי.

טופפתי לי בנעליים מהמהדורה המוגבלת של לובוטן, קטיפה שחורה עם עקבי סיכה בגובה שלושה־עשרה סנטימטרים, שעליהם שורת פנינים ואבני סברובסקי. שלחתי חיוכים ונשיקות לכל מי שנקרה בדרכי, עד שנתקלתי בגוף אחר.

"דאל!" פרנקי עטפה אותי בזרועותיה כאילו היא לא ראתה אותי רק לפני ארבעים דקות, כשהיא השביעה אותי לסודיות אחרי שתפסתי אותה דוחסת לחזייה המרופדת שלה בקבוקוני אלכוהול קטנטנים ויקרים במיוחד. שולי הפלסטיק של הבקבוקים ננעצו בשדיי כשהתחבקנו.

"את נהנית?" ייצבתי אותה במקומה לפני שתיפול על הצד כמו עז. "את רוצה שאביא לך מים? אדוויל? נס משמיים?"

לפרנקי היה ריח של זיעה. ובושם זול. וגם גראס.

אלוהים, תעזור לאבא.

"אני בסדר." היא נופפה בידה, והשקיפה סביב. "ראית שהגיע לכאן איזה דוכס ממרילנד?"

"אני לא חושבת שבארצות הברית של אמריקה יש בית מלוכה, אחותי." רק כי שם המשפחה של פון ביסמרק נשמע כאילו מישהו המציא אותו, לא אומר שהוא בן למשפחת מלוכה.

"והחבר הסופר־עשיר שלו?" היא התעלמה ממני. "הוא סוחר נשק, וזה משהו כיפי."

רק בעולם שלה סוחר נשק הוא דבר מהנה.

"כן, סאב ואמילי התמלאו בכל כך הרבה אנרגיה שהן מסוגלות להילחם בנמר. פגשת אותם?"

"לא בדיוק." פרנקי גירדה את האף, עדיין בחנה את אולם הנשפים, כנראה חיפשה את מי שבגללו נדף ממנה ריח של מישהי שבטעות נכנסה להיריון במושב האחורי במכונית של סוחר סמים.

"כנראה מי שהזמין אותם רצה להרשים, כי על השולחן שלהם יש עוגיות חמאה שהאופה האהוב על המלכה המנוחה הכין במיוחד. הטיסו אותן לכאן ישירות מסארי." היא חייכה אליי חצי חיוך. "גנבתי עוגייה אחת כשאף אחד לא הסתכל."

ליבי נחמץ. אהבתי את אחותי מאוד, אך גם רציתי להרוג אותה.

"ולא גנבת אחת גם בשבילי?" כמעט צרחתי. "את יודעת שמעולם לא טעמתי עוגיית חמאה בריטית אמיתית. מה לא בסדר איתך?"

"יש עוד המון." פרנקי חפרה באצבעה בתוך התסרוקת הגבוהה שלראשה ועיסתה את הקרקפת שלה. "ואנשים עומדים בתור כדי לדבר עם האפסים האלה, כאילו הם בני משפחת וינדזור או משהו. לכי לשם, תציגי את עצמך, ותיקחי עוגייה אחת על הדרך. יש שם המון."

"עוגיות חמאה או אנשים?"

"גם וגם."

מתחתי את צווארי מעל ראשה. היא צדקה. שורת אורחים חיכתה בתור כדי לנשק את ידם של שני הגברים האלה. מאחר שלא הייתה לי בעיה למחול על כבודי בתמורה למשהו טעים, צעדתי לעבר מקבץ האנשים שעמדו סביב השולחן של קוסטה ופון ביסמרק.

"תוכנית מיסוי הרסנית שתיצור תוהו ובוהו כלכלי..."

"בלי ספק, מר קוסטה, חייבת להיות דרך להיחלץ מכל ההוצאות האלה, אנחנו לא יכולים להמשיך לממן את המלחמות האלה..."

"זה נכון שאין להם כלי נשק טכנולוגיים? רציתי לשאול..."

בזמן שהגברים של צ'אפל פולס קשקשו כל הדרך אל אובדן ההכרה של שני אלה, והנשים רכנו כדי להציג את המחשוף שלהן, השתלבתי בין הקהל הצפוף כשעיניי על הפרס. מגש בן שלוש קומות מלא עוגיות חמאה מעוררות תיאבון. בשלב הראשון, הנחתי את ידי על השולחן כבדרך אגב. אין מה לראות פה. אחר כך, התקרבתי עוד מילימטר אל הממתק הבריטי, שהיה הקישוט המרכזי בשולחן.

אצבעותיי כבר נגעו בעוגייה כשקול עוקצני פנה אליי.

"ומי את?"

הקול הגיע מעור. או בשמו האמיתי, רומיאו קוסטה. הוא נשען לאחור בכיסאו והביט בי בחביבות של תנין. עובדה מעניינת, הם רואים בבני אדם חלק בלתי נפרד מהתזונה שלהם. כופפתי את ברכיי בהפגנתיות. "אוי, סליחה. איפה הנימוסים שלי?"

"לא על מגש העוגיות, זה בטוח." קולו היה יבש וחסר עניין.

אוקיי. קהל לא קל. אבל באמת ניסיתי לגנוב את העוגיות שלו. "אני דאלאס טאונסנד, בת למשפחת טאונסנד." חייכתי אליו חיוך חם והצעתי לו את ידי לנשיקה. הוא בחן אותה בסלידה והתעלם מהמחווה, התנהגות לחלוטין לא הולמת לפשע שביצעתי, לכאורה.

"את דאלאס טאונסנד?" קמצוץ אכזבה פגם קלות בפניו האלוהיות, כאילו הוא ציפה למשהו שונה לגמרי. עצם העובדה שהוא בכלל ציפה למשהו היה מוגזם. לא הסתובבנו באותם מעגלים חברתיים. למעשה, הייתי בטוחה בתשעים ותשעה אחוזים שהאיש הזה הסתובב רק בריבועים. הוא היה בחור של שוליים חדים.

"במשך עשרים ואחת שנים."

נעצתי מבט בעוגיית החמאה. כל כך קרובה ועם זאת, כל כך רחוקה.

"העיניים שלי כאן למעלה," אמר קוסטה.

פון ביסמרק צחק ולקח את העוגייה הגדולה ביותר, כנראה רק כדי להכעיס אותי. "היא מותק, רום. גורה חביבה."

מותק? גורה? למה הוא התכוון? בחוסר חשק, העברתי את מבטי לאורך השולחן מעוגיות החמאה אל פניו של רומיאו. הוא היה כל כך יפה, אך בו־זמנית עיניו נראו מתות.

הוא רכן קדימה. "את בטוחה שאת דאלאס טאונסנד?"

זקרתי את סנטרי. "הממ... עכשיו שאני חושבת על זה, אני רוצה לשנות את התשובה שלי להיילי ביבר."

"זה נראה לך מצחיק?"

"זה נראה לך רציני?"

"את מתנהגת בגסות."

"אתה התחלת."

שאיפות אוויר מופתעות נשמעו מכל מקום סביב השולחן. רומיאו קוסטה, לעומת זאת, נראה יותר אדיש מאשר נעלב. הוא נשאר שעון לאחור, כל אחת מזרועותיו מונחת על משענת היד. התנוחה שלו וחליפת הקיטון המותאמת בשלמות למידותיו שיוו לו הילה של מלך חסר אדיבות וחובב מלחמה.

"דאלאס מריאן טאונסנד." ברברה אלווין־ג'וי מיהרה לקראתנו כדי להתערב. אימא של אמילי הייתה המלווה באירוע. היא, כמו כל שאר המלוות, התייחסה לתפקיד ברצינות רבה יותר מדי. "אני צריכה לקרוא לאבא שלך שילווה אותך מחוץ לאולם ברגע זה, בגלל האופן שבו פנית אל מר קוסטה. זוהי לא דרכה של צ'אפל פולס."

לפי דרכה של צ'אפל פולס היה צריך להעלות על המוקד כל ג'ינג'ית בעיר.

השפלתי את ראשי בחרטה מעושה, וציירתי ברגלי על רצפת השיש צורה של עוגיית חמאה. "מצטערת, גברתי."

לא הצטערתי. רומיאו קוסטה היה אידיוט. למזלו, היה סביבנו קהל, אחרת הוא היה מקבל את הגרסה הלא מצונזרת שלי. הסתובבתי, רציתי להתרחק מהמקום לפני שאחולל עוד המולה ואבא יבטל את כרטיס האשראי הבלתי מוגבל שלי.

אבל אז, קוסטה היה חייב לדבר שוב. "מיס טאונסנד?"

ביבר, בשבילך.

"כן?"

"יש צורך בהתנצלות."

הסתובבתי לכיוונו ונעצתי בו מבט זועם, מלא בכל גרם של כעס שהצלחתי לגייס. "אתה כנראה מסומם לגמרי אם אתה חושב שאני אתנצ —"

"התכוונתי שאני צריך להתנצל." הוא נעמד וכפתר את הז'קט שלו.

אה. אה. עשרות עיניים עברו ממני אליו ובחזרה. לא הייתי בטוחה מה קורה, אבל חשבתי שהסיכויים שלי לגנוב את עוגיות החמאה היו גבוהים הרבה יותר. חוץ מזה, ממש רציתי להבין איך הוא יכול להיות מלא ביטחון ושליטה עצמית באופן מושלם אפילו כשהוא מתנצל. תמיד הרגשתי חסרת אונים כשהתנצלתי.

קוסטה, לעומת זאת, השתמש בהתנצלות ככלי למנף את עצמו עוד יותר במעלה סולם הדרגות האנושי. כבר עכשיו הוא נראה כמו זן אחר.

שילבתי את זרועותיי על החזה וכמו תמיד, התעלמתי מכל מה שלמדתי בשיעורי נימוסים והליכות. "כן, לזה אני מוכנה."

אפילו רמז לחיוך לא עלה על שפתיו. הוא לא הסתכל עליי. במקום זאת, הוא הסתכל דרכי. "אני מתנצל שהטלתי ספק בזהות שלך. מסיבות שמקורן במידע שלא נמסר לי, חשבתי שתהיי... שונה."

במצב רגיל הייתי שואלת אותו מי אמר לו מה, אבל רציתי למזער את הנזקים ולברוח לפני שהפה שלי יסבך אותי עוד יותר. לא סתם הכנסתי לתוכו משהו לנשנש שמונים אחוז מהזמן. חוץ מזה, לא יכולתי להישיר מבט אל הגבר הזה בלי להרגיש כאילו הרגליים שלי עומדות להיחלש. לא מצא חן בעיניי עד כמה מבולבלת הרגשתי בנוכחותו, או איך העור שלי בער בכל נקודה שאליה הוא הביט.

"הממ, בטח. זה בסדר. קורה לכולנו. ערב טוב," אמרתי והלכתי ישירות לשולחן שלי. למרבה המזל, אבא העביר את ארוחת הערב בשיחות עסקים עם החברים שלו, לכן מצב הרוח שלו היה מצוין. ברברה בטח לא מימשה את האיום שלה ולא הלשינה, כי קצת אחרי המנה הרביעית הוא הרשה לי לרקוד. ובהחלט רקדתי. בהתחלה עם דייוויד מהכנסייה. אחר כך עם ג'יימס מהתיכון. ולבסוף, עם הארולד מהרחוב המקביל. הם סובבו אותי, הטו את גופי עד שהייתי סנטימטרים מרצפת השיש, ואפילו הניחו לי להוביל בכמה ואלסים. כמעט חזרתי להרגיש שהערב מוצלח, עד שהארולד הניד בראשו כשהשיר שלנו הסתיים והתחלתי לצעוד בחזרה אל המקום שלי. כי כשהסתובבתי, רומיאו קוסטה היה שם שוב, כמו שד שמישהו זימן, במרחק שני סנטימטרים מפניי.

אלוהים אדירים, למה חטאים תמיד חייבים להיות מפתים כל כך?

"מר קוסטה." הנחתי את ידי על צווארי החשוף. "סליחה. אני קצת מסוחררת ומותשת. לא נראה לי שאוכל לרקו —"

"אני אוביל." הוא הניף אותי ורגליי ריחפו מעל הרצפה, ומייד התחיל לרקוד איתי ואלס בלי שאשתף פעולה.

הלו, דגל אדום בגודל מדינת טקסס.

"בבקשה, תוריד אותי," ביקשתי מבעד לשפתיים קפוצות. אחיזתו במותניי התהדקה, קווי המתאר של שריריו עטפו אותי. "תפסיקי להעמיד פני גברת. ראיתי את אוליביה ויילד משחקת באופן משכנע יותר."

אאוץ'. אני זוכרת במפורש שרציתי לקרצף לעצמי את העיניים בכלור אחרי שצפיתי ב'אפקט לזרוס'.

"תודה." הרפיתי את השרירים ואילצתי אותו לשאת את מלוא משקלי או לגרור אותי על רצפת השיש. "באמת מתיש להיות חלק מכובד מהחברה."

"באת לשולחן שלי בשביל עוגיות החמאה, נכון?"

סביר להניח שכל בחורה אחרת הייתה מכחישה את זה מייד, אבל מצאה חן בעיניי המחשבה שרומיאו ידע שהוא לא היה מקור המשיכה העיקרי עבורי.

"כן."

"הן היו מדהימות."

הצצתי אל השולחן שלו מעבר לכתפו. "עדיין נשארו שם עוד כמה."

"את חדת־הבחנה, מיס טאונסנד." הוא סחרר אותי במומחיות מפחידה של רקדן המתחרה בתחרויות ריקודים סלוניים. לא הייתי בטוחה אם הבחילה שהרגשתי הייתה כי הוא זז מהר מדי או כי הייתי בזרועותיו.

"אני משער שלא תהיי מעוניינת גם בשמפניה לצד העוגיות? אוליבר ואני בדיוק השגנו בקבוק של קווה מילניום קריסטל ברוט."

המחיר של המשקה הזה היה שלושה־עשר אלף דולרים לבקבוק. ברור שהייתי בקטע. ניסיתי לענות באותה נימה אדישה כמו שלו. "האמת, אני חושבת שכוסית תתאים באופן מושלם לעוגיית החמאה."

פניו נותרו אטומות וקפואות. אלוהים, מה צריך לעשות כדי לחלץ חיוך מהאיש הזה?

הייתי מודעת חלקית לעובדה שאנשים נועצים בנו עיניים. הבנתי שמר קוסטה לא רקד עם אף אחת חוץ ממני, וזה גרם לי להרגיש אי־נוחות. סוואנה ואמילי ציינו שהוא לא בא לכאן כדי למצוא בת זוג, אבל כשהיינו בגן חובה הן אמרו לי שפרות חומות הן המקור של שוקולד חלב. היה ברור שהמידע שלהן מעולם לא היה אמין.

כחכחתי בגרוני. "אתה צריך לדעת משהו." הוא נעץ בי מבט נוקב, עיניו האפורות היו כמו חורף אנגלי, הבעת פניו אמרה לי שלא ייתכן שיש משהו שאני ידעתי והוא לא. "אני מאורסת ועומדת להתחתן, אז אם אתה רוצה להכיר אותי —"

"הדבר האחרון שאני רוצה זה להכיר אותך." בזמן שהוא דיבר, שמתי לב בפעם הראשונה לכדור המסטיק הקטנטן שהיה מעוך בין השיניים שלו, מסטיק מנטה, אם לשפוט לפי הריח.

"תודה לאל." נרגעתי והתמסרתי לריקוד. "אני לא אוהבת לסרב לאנשים. זה מטרד, אתה מבין?"

לא אהבתי את המחשבה שאתחתן עם מדיסון ליכט, אבל גם לא שנאתי את המחשבה הזאת. הכרתי אותו כל חיי. מדיסון היה הבן היחיד של השותף של אבא לחדר בזמן לימודיהם בקולג'. הוא הופיע במהלך חופשות ומדי פעם לארוחות ערב חגיגיות. כל דבר בו היה מספיק — נאה מספיק, עשיר מספיק, מנומס מספיק. עם זאת, הוא היה סובלני למוּזרוּת שלי. והעובדה שהוא מבוגר ממני בשמונה שנים העניקה לו ניצוץ של גבר מנוסה, איש העולם הגדול. יצאנו לשני דייטים, שבהם הוא הבהיר שהוא יניח לי לחיות את חיי כרצוני. דבר נדיר בין זוגות בצ'אפל פולס שנישואיהם הוסדרו מראש. רומיאו קוסטה הסתכל עליי כאילו הייתי קקי שעולה בלהבות על סף דלתו והוא נאלץ לדרוך עליו. "מתי החתונה?" בקולו נשמע לעג עטוף בקטיפה.

"אין לי מושג. בטח כשאסיים את הלימודים."

"מה את לומדת?"

"ספרות אנגלית באוניברסיטת אמורי."

"מתי את מסיימת את הלימודים?"

"כשאפסיק להיכשל בבחינות?"

חיוך מריר נמתח על שפתיו, כאילו הוא הבין שזה אמור לשעשע אותו. "ואת אוהבת את זה?"

"לא."

"מה את כן אוהבת, חוץ מעוגיות חמאה?" נראה שהוא משוחח איתי רק כדי שלא אלך, אך לא היה לי מושג למה. לא נראה שהוא נהנה מאוד מחברתי. ובכל זאת, מאחר שלא הייתי צריכה להתרכז בצעדי הריקוד שלי — הוא עשה את כל העבודה עבורנו — חשבתי על התשובה שלי ברצינות.

"ספרים. גשם. ספריות. לנהוג לבד בלילה כשהשירים האהובים עליי מתנגנים ברקע. לטייל, בעיקר בשביל האוכל, אבל העניינים ההיסטוריים גם בסדר."

הייתי מוכרת בצ'אפל פולס בתור הבחורה שהעבירה את ימיה במיחזור הכסף של אבא ושדרוגו לתיקי יוקרה, ביקורים קבועים במסעדות מפוארות ומרדף אחרי כל ספר הגון באזור חגורת התנ"ך. לא היו לי שום שאיפות ראויות — זאת הייתה עובדה ידועה היטב.

אבל הרכילות לא דייקה בכול. הייתה לי תשוקה סודית אחת. משאלה סודית שלמרבה הצער היה דרוש גבר כדי להגשים אותה. יותר מכול, רציתי להיות אימא. זה נראה כל כך פשוט. כל כך בר־השגה. ובכל זאת, היו צעדים חשובים בדרך ליעד הזה, ומעולם לא הייתי קרובה להשיג אף אחד מהם בצ'אפל פולס המחניקה.

"את כנה מאוד." הוא לא אמר את זה כאילו זה דבר טוב.

"אתה סקרן מאוד." הרשיתי לו לכופף אותי לאחור, אפילו שכך היינו קרובים יותר.

"מה אתה אוהב?" שאלתי אחרי רגע, כי זה היה הדבר המנומס לעשות.

"כמה דברים." הוא סחרר אותנו במעגלים מהירים, ממש ליד סוואנה שמוטת הלסת. "כסף. כוח. מלחמה."

"מלחמה?" השתנקתי.

"מלחמה," הוא אישר. "זה עסק רווחי. ויציב. תמיד מתנהלת איזו מלחמה בעולם, או שמדינות מצטיידות לקראתה. זה יוצא מן הכלל."

"אולי לפוליטיקאים, לא לאנשים שסובלים. לא לילדים שמרטיבים במיטה מרוב פחד. האבדות, המשפחות, מוכי הכאב..."

"את תמיד כזאת מעיקה או ששמרת את נאום תחרות מלכת היופי הזה במיוחד בשבילי?"

אחרי רגע ארוך שבו הגסות שלו הותירה אותי חסרת מילים, עניתי, "הכול בשבילך. אני מקווה שעכשיו אתה מרגיש מיוחד."

הוא פוצץ בלון במסטיק שלו. איזה נימוס. גרוע. "תפגשי אותי בגינת הוורדים בעוד עשר דקות." כיווצתי את שפתיי. איפה הוא היה בחמש הדקות האחרונות? כולם ידעו מה קורה בגינת הוורדים. "הרגע אמרתי לך, אני מאורסת ועומדת להתחתן."

"את עדיין לא נשואה." הוא הטה אותי לאחור שוב בזמן שהוא תיקן את המשפט. רברבן. "זאת תהיה ההתהוללות האחרונה שלך לפני שתתמסדי. רגע החולשה שלך לפני שיהיה מאוחר מדי לנסות משהו חדש."

"אבל... אני לא מחבבת אותך."

"את לא צריכה לחבב אותי כדי לתת לי לעשות לך טוב."

הסטתי את ראשי לאחור ונעצתי בו מבט. "מה בדיוק אתה מציע?"

"הפוגה קלה מהאירוע המשמים הזה." עוד סיבוב. עוד הטיית ראש שוברת צוואר. או אולי זה היה בגלל השיחה הזאת. הוא המשיך בקול נמוך ויציב, "דיסקרטיות מלאה מובטחת. עשר דקות. אני אביא את עוגיות החמאה והשמפניה. את צריכה להביא רק את עצמך. בעצם..." הוא עצר ובחן אותי בחטף. "לא יפריע לי אם תשאירי את האישיות שלך מאחור." ובזאת הוא התנתק ממני באמצע הרחבה והשאיר אותי לבד. ראשי הסתחרר בעודי צופה בו מתרחק בנחת. לא הבנתי מה קרה בדיוק. הוא הציע לי לשכב איתו? נראה שהשיחה בינינו דחתה אותו, אבל ייתכן שאלה הגדרות ברירת המחדל שלו. קר כקרח, מסויג ואגבי.

מצד אחד, שקלתי לקבל את ההצעה שלו. לא ללכת עד הסוף, כמובן. שמרתי על הבתולים שלי. אבל כמה מזמוזים בחושך לא יזיקו. זה לא שמדיסון יושב בבית ועובד על אלבום התמונות הזוגי שלנו.

ידעתי שהוא מסתובב בכל וושינגטון, נהנה מרומנים חולפים עם דוגמניות ונשות חברה. היילי, חברה שלי, גרה בדירה מולו והיא סיפרה לי על הנשים שנכנסות ויוצאות מהדירה שלו. הרי לא היינו ממש זוג. לבקשת ההורים שלנו, דיברנו בטלפון פעם בחודש כדי 'להכיר זה את זה', אבל זה הכול.

גבר כמו רומיאו קוסטה היה אירוע של פעם בחיים. אני צריכה לנצל את זה. אותו. ואולי הוא יוכל ללמד אותי כמה טריקים. משהו שאוכל להרשים בעזרתו את מדיסון. חוץ מזה... עוגיות חמאה.

ברגע שאבא שלי פנה כדי לדבר עם מר גולדברג, מיהרתי אל השירותים. אחזתי בשולי כיור האבן המנוקד בזהב עד שמפרקי אצבעותיי הלבינו, ומצמצתי מול המראה.

אלה רק כמה נשיקות.

עשית את זה בעבר עם הרבה בחורים. הוא היה כל כך חדש, כל כך בוגר, כל כך מתוחכם, בכלל לא היה אכפת לי שהוא מרושע לגמרי. בואו נודה על האמת, עד לעשרים האחוזים האחרונים של הספר, מר דארסי לא בדיוק היה ראוי להתאהבות.

"שום דבר רע לא יקרה." הבטחתי לבבואתי. "שום דבר."

מאחוריי, מים נשטפו באסלה. אמילי יצאה מתוך תא, הזעיפה את פניה כשנעמדה לצידי ושטפה ידיים. "עישנת את אותו חומר שהמלצר ההוא נתן לאחותך?" היא הניחה כף יד מלאה סבון על המצח שלי. "את מדברת לעצמך."

חמקתי מהמגע שלה. "היי, אמ, פגשת את רומיאו קוסטה?"

היא שרבבה את שפתיה בתגובה ואמרה, "הוא ופון ביסמרק הם האטרקציה המרכזית. תמיד מוקפים בעדר אנשים. לא הצלחתי להשיג אפילו תמונה שלו. ראיתי שרקדת איתו. בת מזל. הייתי הורגת בשביל ההזדמנות."

צחוק קטן ובלתי נשלט נפלט מפי.

"לאן את הולכת?" היא קראה אחריי.

לעשות משהו פרוע.

קבוצת חברות בבעלות אחת ובניהול מרכזי משותף.