ריקוד שלא נגמר

בנובמבר של שנת 1928 הפליג אַרְמָנְדוֹ דֶה־טְרוֹאֶיֶה לבואנוס־איירס כדי להלחין טנגו. הוא היה יכול להרשות זאת לעצמו: בגיל ארבעים ושלוש, מלחין היצירה 'נוֹקְטוּרְנוֹס ופָּסוֹדוֹבְּלֶה לדוֹן קִיחוֹטֶה' היה בשיא הקריירה שלו. כל המגזינים הספרדיים פירסמו את תמונתו, שעוּן עם אשתו היפה על סיפון האונייה הטרנס־אטלנטית קָאפּ־פּוֹלוֹניוֹ של חברת המבורג־דרום־אמריקה. התמונה הטובה ביותר הופיעה בעמודי "אנשי החברה הגבוהה" של המגזין ׳בְּלָאנְקוֹ אִי נֶגְרוֹ׳: בני הזוג דה־טרואיה על סיפון המחלקה הראשונה. הוא במעיל טרנץ' על כתפיו, ידו האחת בכיס המקטורן וסיגריה בידו השנייה, מחייך לאלה הנפרדים ממנו מן הרציף. והיא, מֶצָ'ה אִינְסוּנְסָה דה־טרואיה, במעיל פרווה וכובע אלגנטי התוחם את עיניה הבהירות, אותן הגדיר העיתונאי הנלהב כ"עמוקות וזהובות להפליא".

באותו לילה, כשאורות החוף עדיין נראו במרחק, ארמנדו דה־טרואיה התלבש לארוחת הערב. הוא עשה זאת באיחור מה, עקב מיגרנה קלה אשר חלפה לאיטה. הוא התעקש כי אשתו תצא בינתיים לאולם הריקודים ותבלה שם בהאזנה למוזיקה. מאחר שהיה אדם המדקדק בפרטים, הוא הקדיש דקות ארוכות למילוי קופסת הסיגריות המוזהבת ששמר בכיס הפנימי של מקטורן הטוקסידו. משסיים, הכניס לשאר כיסיו חפצים שונים שהיו נחוצים לו למסיבת הקוקטייל של אותו הערב: שעון זהב עם שרשרת, מצית, שתי ממחטות לבנות מקופלות, קופסת תרופות עם כדורים לעיכול וארנק מעור תנין עם כרטיסי ביקור ושטרות קטנים לתשר. אחר כך כיבה את האור וסגר מאחוריו את דלת הסוויטה. הוא החל ללכת, פוסע על השטיח המרכך את רעדם המרוחק של המנועים, מנסה להתאים את צעדיו לטלטולה העדין של האונייה העצומה המתקדמת בלילה האטלנטי.

קודם שנכנס מבעד לדלתות הטרקלין, בעוד רב־המלצרים הולך לקראתו ורשימת השולחנות השמורים במסעדה בידו, התבונן דה־טרואיה במראה הגדולה של אולם המבואה: בווסט המתוח שלו, בחפתים ובנעליים השחורות המצוחצחות למשעי. מאז ומתמיד הדגישו החליפות את החזות האלגנטית והשברירית שלו – גובהו היה ממוצע, ותווי פניו רגילים ולא מושכים במיוחד. אבל שיפרו אותם עיניים נבונות, שפם מטופח ושיער מתולתל ושחור, זרוע שערות שיבה מוקדמות. אוזניו המיומנות של המלחין עקבו לרגע אחר המוזיקה שניגנה התזמורת: ואלס מלנכולי ועדין. הוא חייך קלות במבט סלחני. הביצוע היה מדויק, אבל חסר מעוף. דה־טרואיה הכניס את ידו השמאלית לכיס המכנסיים, השיב ברכת שלום לרב־המלצרים וצעד בעקבותיו עד לשולחן שנשמר עבורו למשך ההפלגה כולה, במקום הטוב ביותר באולם. כמה מבטים ננעצו בו. אישה יפהפייה עם עגילי ברקת לאוזניה הקדישה לו עפעוף של פליאה מעריצה. כולם ידעו מיהו. התזמורת ניגנה ואלס נוסף, איטי. דה־טרואיה התיישב ליד שולחן ועליו כוס עם קוקטייל שמפניה אשר טרם נשתה, מונחת לצד אהיל זכוכית ובו להבה מלאכותית של נורה חשמלית. מרחבת הריקודים, בינות לזוגות הנעים לקצב המוזיקה, חייכה אליו אשתו הצעירה. מרסדס אינסונסה הגיעה לאולם עשרים דקות לפניו, ורקדה עתה בזרועותיו של צעיר דק גזרה ויפה תואר, לבוש חליפה. זה היה הרקדן המקצועי של האונייה, אשר הופקד על בידור נשות החברה הגבוהה שהפליגו בגפן או שבני לווייתן לא רקדו. דה־טרואיה השיב לה חיוך, שילב את רגליו, בחר בצורה מעושה במקצת סיגריה מקופסתו והתחיל לעשן.