רקוויאם

תיכון טוסן אמור להיות אחד מבתי הספר הפרטיים הכי טובים במדינה. שמונים אחוז מהבוגרים שלו הולכים אל אוניברסיטאות מליגת הקיסוס ואז ממשיכים בדרכם כאסטרופיזיקאים, פוליטיקאים, רופאים ובנקאים. רייצ'ל הגישה מועמדות לתיכון כבדיחה, היא מעולם לא חשבה שתזכה במלגה, אבל לא הייתי מופתעת כשהיא שעטה במסדרון בוקר אחד וצרחה בכל הכוח בזמן שנופפה במכתב הקבלה. היא הייתה חכמה. כאילו, סוג של גאון עם זיכרון צילומי. היא התנדבה בבתי תמחוי. היא הייתה בתוכנית "אחות גדולה". ברור שתיכון טוסן הסנובי, היומרני והמגוחך רצה אותה. על הנייר היא הייתה המועמדת המושלמת — נזקקת מספיק כדי לגרום להם להיראות טוב, כאילו הם תורמים לקהילה, אבל חכמה מספיק כדי לשמור על הנתונים הגבוהים שלהם.

אלוהים יודע איך רות הצליחה להשיג לי מקום שם. אני לא חכמה. לא כמו רייצ'. אני יכולה להתמודד עם המטלות ולבצע אותן, אבל אני לא מיוחדת כמו שהיא הייתה. האינטליגנציה שלי ממוצעת. אני לא מתנדבת בשום בתי תמחוי. בחיים לא תשמעו שהתנדבתי לתוכנית "אחות גדולה" — אני אהיה השפעה איומה על ילדות קטנות ונוחות להשפעה. סביר להניח שרות עשתה עבודה רצינית ואפילו שיחדה מישהו כדי לסלול לי את הדרך ולוודא שאעשה את כיתה י"ב במקום יוקרתי כל כך.

במרחק חמש שעות נסיעה מסיאטל, בפינה הצפונית־מזרחית של מדינת וושינגטון, תיכון טוסן הוא המעוז המתורבת האחרון שניצב בלב שישה מיליון הדונמים של היער הלאומי קולוויל. שישה מיליון דונמים.

כביש אחד מוביל פנימה. כביש אחד מוביל החוצה. שום עיירות. שום חנויות. שום קניונים. שום סטארבקס. שום קליטה סלולרית. אני אצטרך פאקינג להתחבר אל האינטרנט הלווייני המחורבן של התיכון כדי להתכתב ולדבר עם רות כל יום.

הנסיעה אין־סופית ומשעממת בטירוף. במרחק שעתיים מהתיכון, גיינור — שנפלה בהגרלה ונבחרה ללוות אותי לשם — מכבה את הרדיו, מפהקת ומנענעת את הראש.

"אם את מכבה את המוזיקה —" אני מתחילה לומר.

היא מרימה יד. "אני לא שומעת את עצמי חושבת, סורל. אם אני אצטרך לשמוע עוד שיר אחד של רייג' אגנסט דה משין, נשבעת שאני אבכה."

"אז שימי משהו אחר."

"בואי פשוט ניהנה קצת מהשקט. אולי... אולי תזמזמי משהו רגוע? העצבים שלי מרוטים מכל הצעקות."

אלוהים, היא כל כך זקנה. אחרי כמה זמן אני מתנתקת, מסתכלת על העיירות הקטנות שעוברות בערפול מעבר לחלון שלי. אחרי עוד כמה זמן אני פאקינג משועממת עד שאני באמת מתחילה לזמזם משהו, רק כדי לעצבן אותה.

"זה יפה. מה זה?"

"הממ?"

"המנגינה. זה נשמע כמו... ברהמס?"

"לא יודעת. זה היה תקוע לי בראש. אבל זה לא ברהמס. בחיים שלי לא הקשבתי לברהמס."

"כל כך חסרת תרבות. אה! תראי. שם. זה בית הקפה האחרון לפני שניכנס אל היער הלאומי. כדאי שנקנה לך קפה. לא נראה לי שיהיה לך קפה בבית הספר."

אני מסתובבת במושב שלי ונועצת בה מבט המום. "סליחה? מה זאת אומרת, לא נראה לך שיהיה קפה בבית הספר?"

"זאת פנימייה, סורל. לא נראה לי סביר שהם יאפשרו לבני נוער גישה לחומרים ממריצים שיפריעו להם לישון ויעשו להם חרדות."

"אני לא יכולה לשרוד בלי קפה."

"לא תהיה לך ברירה."

הפחד אוחז לי בגרון. "תעצרי. תעצרי עכשיו. אולי הם מוכרים קפה טחון."

גיינור מצחקקת בחוסר בושה כשהיא פונה אל מגרש החניה ברגע האחרון ואני מוטחת בדלת. "תישארי כאן," היא אומרת כשהיא חונה. "תשמרי על המכונית."

"אף אחד לא יגנוב את המכונית. אנחנו פאקינג באמצע שום —"

היא טורקת את הדלת מאחוריה ומסמנת לי להישאר במקום. אני יוצאת בכל זאת. "אלוהים, ילדה, את לא מסוגלת לעשות מה שאומרים לך?"

"אני נשארת ליד המכונית! אני רק מותחת את הרגליים!"

היא עושה לי פרצוף ונעלמת בפנים.

פאקינג קר פה. אני מתיישבת על מכסה המנוע של הסובארו אאוטבק, תוחבת את הידיים אל הכיסים של מעיל העור שלי ומחכה שגיינור תצא מבית הקפה העלוב, ואז זה מכה בי שוב — המצב המוזר במידה שכמעט גורמת לי להרגיש שעזבתי את גופי. לפני חודש, רייצ'ל ואני שרנו בקולי קולות שירי פופ גרועים מספוטיפיי ורקדנו בחדר האמבטיה בזמן שהתכוננו לצאת לבלות. היא כל כך התרגשה. אמרה שיש מישהו שהיא רוצה שאני אכיר. בן, מן הסתם. לגמנו את השרדונה החמוץ של שרי ישר מהבקבוק, עיווינו את הפנים בגלל הטעם וצחקקנו כמו מטומטמות כשברחנו מהמטבח. דיברנו על "התוכנית" לאחרי הלימודים. התכוונו למצוא עבודה לקיץ ולחסוך כמה שיותר כסף, ואז לקחת שנה חופש ולצאת לטיול תרמילאות באירופה. אני רציתי לבלות את החודש הראשון בפריז. רייצ'ל רצתה להגיע אל לונדון ולעבוד עוד קצת בשחור, ואז לעבור לצרפת. "התוכנית" הייתה עבודה בהתהוות, אבל עבדנו עליה. בילינו כל רגע פנוי בשמש על חוף הים ובהינו בבנים ששיחקו כדורעף בלי חולצה...

אני ממצמצת, הזיכרונות מהשבוע שהוביל למוות של רייצ'ל נקטעים ומתערפלים ואני נשארת נטועה על מכסה המנוע של הסובארו, המומה מהמהירות שבה החיים יכולים להתהפך אם את לא נזהרת.

אין יותר חוף.

אין יותר עבודה לקיץ.

אין יותר פריז או לונדון.

אין יותר רייצ'ל.

פאק.

אני חושקת את הלסת, בולעת במאמץ ומסרבת להיכנע לצריבה בעיניי. אם אתחיל לבכות עכשיו, סביר להניח שאבכה לנצח. אני לא אצליח להפסיק. אני אטבע בעצב שלי, והחברה שלי לא תהיה כאן כדי לשלוף אותי מהדיכאון.

אני בוהה במגפוני העור המשופשפים שלי ומשתדלת לא לחשוב על רייצ'ל. משתדלת לא לחשוב על שום דבר.

"וואו, סורל. אני לא יודעת אם הענן השחור שתלוי לך מעל הראש הוא פשוט מזג האוויר המחורבן הרגיל של וושינגטון, או שמצב הרוח המחורבן שלך יצר אותו." גיינור מושיטה לי כוס חד־פעמית ואדים עולים מהחור שבמכסה הפלסטיק. הקפה רותח, אבל על הזין שלי. אני שותה לגימה ענקית ומקבלת את צריבת הנוזל ואת הכווייה שהוא משאיר לי על הלשון ובגרון. זה כואב בטירוף, אבל את הכאב הזה אפשר לכמת. הפה שלי שורף כי שתיתי קפה חם בטירוף. מעולה. הגיוני לגמרי. כבר חוויתי כאב מהסוג הזה. אני יודעת בערך כמה זמן הוא יימשך. אני יודעת שלא אסבול משום נזק קבוע ורציני ושמחר כנראה כבר אשכח ממנו.

הכאב האחר שאני חווה — כאב האובדן של החברה שלי — חדש. אני לא מסוגלת לכמת אותו. הוא לא הגיוני. אני לא יודעת מתי ואם הוא ייעלם או אם אצא ממנו ללא פגע. אני מרגישה שהוא מוחץ אותי למוות. שבכל רגע לא אהיה מסוגלת יותר לשאת את הלחץ הנורא ואיכנע לו, וזה יהיה הסוף של סורל ווֹס.

גיינור מקמטת את המצח ומצקצקת אליי, מכה על המגפונים שלי ורומזת לי להוריד אותם ממכסה המנוע. אבל כשאני פשוט מתעלמת ממנה היא מגלגלת עיניים ומוותרת, מתיישבת לצידי באנחה ולוגמת מהקפה שלה. היא אישה קטנטונת. ראשה הבלונדיני מגיע לי בקושי עד הכתף. היא נראית כאילו המעיל הכחול הנפוח והגדול מדי שהיא לובשת בולע אותה באיטיות. המסקרה שלה תמיד קצת מרוחה וגושית. בדרך כלל היא נראית טוב בהתחשב בעובדה שהיא בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, אבל היום הקודר גורם לה להיראות עייפה ועורה חסר חיים.

"את נראית חרא," אני אומרת בנעימות.

התגובה שלה מיידית. "חצופה! מי שמדברת. את נראית כמו קספר הרוח הלא ממש ידידותית. לפנים שלך יש צבע של חלב חמוץ. השיער שלך שחור מדי. כדאי שתעשי גוונים או משהו. לרכך אותו קצת. את נראית כאילו עברת לצד האפל. איזה צבע היה לחרב שלך אם היית ג'דיי?"

"מה נראה לך?" אני שואלת וצוחקת.

"אדום!" היא עונה. "היא הייתה אדומה! את כל כך סית'. מה לעזאזל קרה לשיזוף שלך? היית מספיק זמן על החוף בקיץ האחרון."

החיוך שלי גווע כשהיא מזכירה את החוף.

החיים הם מסלול מכשולים בימים אלה. רגע אחד מצבי ממש טוב כשאני מנווטת בין האתגרים שמונחים לפניי. אני קופצת מעל התהום. אוחזת בחבל. מניפה את עצמי מעל המים. מטפסת על הקיר האנכי. ואז מישהו אומר משהו קטן ושולי שלא אמור להיות חשוב, ואני נופלת ישר על הפנים. החבל נתלש לי מהידיים. אני נופלת אל מים עמוקים וזדוניים.

העברתי את הקיץ על החוף עם רייצ'ל.

לעולם לא אעביר איתה קיץ נוסף על החוף.

גיינור שמה לב שאני שוקעת ומתכווצת קצת יחד איתי. "אז אני מבינה שראית אותו," היא אומרת.

אני יודעת על מי היא מדברת, כמובן. אני מכחכחת בגרון. "כן." קולי סדוק. אני מכחכחת בגרון שוב. "כן." הפעם אני מבטאת את המילה בצורה ברורה יותר. "עברתי על הקובץ שרות הכינה לפני שיצאנו. הוא נראה כמו חרא אמיתי."

גיינור מצחקקת ומסתירה את פניה בכוס הקפה שלה. היא מפסיקה לצחוק די מהר ומכסה את הפה בידה. "אווו. אהה! אאוץ'! חם, חם, חם!"

היא תחיה. אני מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות. "מה? מה מצחיק?"

היא מעווה את הפנים ועיניה מתמלאות דמעות. "טוב, הוא לא נראה כל כך רע, נכון? מאוד נאה. עשיר. מנגן בכינור —"

"צ'לו," אני מתקנת אותה.

היא שוב מגלגלת עיניים. "הוא בנבחרת הלקרוס. הוא נבחר לתלמיד הכי פופולרי בתיכון או משהו —"

"לא, הוא לא," אני מגחכת.

גיינור מלכסנת אליי מבט עצבני. "שיהיה. הוא אחד המקובלים. פריווילגי. אנשים כמו תיאו מרצ'נט לא מתים על זרים שבאים לעשות להם בעיות —"

אני לוגמת מהקפה בלי לחוש בטעם כי הלשון שלי חרוכה מדי. "אני לא מתכוונת לעשות בעיות. אני אהיה ממש, ממש נחמדה —"

"כן, כן, כן. ואז תרעילי אותו בזמן שהוא יישן או משהו?"

אני מושכת בכתפיי בצורה לא מתחייבת. "עוד לא החלטתי."

"טוב, אל תצפי שאני אבוא לבקר אותך בכלא, מתוקה. בטח לא באזור הזה. קר מדי," היא ממלמלת ומחביאה את הסנטר בצווארון מעילה. "אם את מתכננת לרצוח אותו, לפחות תעשי את זה בקליפורניה. לא כיף בסן קוונטין, אבל לפחות יהיה שם יותר נעים —"

"סן קוונטין זה כלא של גברים," אני אומרת. "ואת שוכחת משהו."

"אה, כן? מה?"

אני נועצת אצבע בחזה שלי. "קטינה."

גיינור צוחקת, מטלטלת את ראשה ובוהה בעצים שבקו האופק במבט מרוחק. "את יודעת מה אני חושבת? כל העסק הזה על הפנים. שום מידה של נקמה לא תשפר את ההרגשה שלך. נראה לי שאת כבר יודעת את זה, לא? ו... אם תפגעי בו ותיתפסי, הגיל שלך לא ישנה כלום. בעוד כמה חודשים תהיי בת שמונה־עשרה. וכל חוקר שיעשה איזושהי עבודה יגלה את הקשר ויבין שזה היה מאוד מתוכנן —"

אני לא רוצה לשמוע את זה.

גיינור יכולה לשמור את ההיגיון והדאגות שלה לעצמה. היא לא הפסיקה לנסות להוריד אותי מכל העניין מאז שעזבנו את לוס אנג'לס, ואין לי שום כוונה לשמוע עוד על "הבחירה המוסרית יותר" ועל "לתת למשטרה לפתור את העניין". אני זורקת את שארית הקפה והכעס שלי מתעצם בזמן שגיינור ממשיכה לקשקש.

"...אמר שאפשר יהיה לשנות את הפסיקה של מוות בתאונה אם נספק ראיות נוספות ל —"

"גיינור?"

"כן?"

"תפסיקי."

"אני רק אומרת! איזו מין אפוטרופסית אני אהיה אם לא אייצג את פרקליטו של השטן?"

"די. אי אפשר לגעת בתיאו מרצ'נט. כבר אמרת את זה בעצמך. ההורים שלו חזקים ועשירים. הוא עשה טעות, נהג בחוסר אחריות והרג את רייצ'ל. הוא הרג אותה. מערכת החוק לא תעניש אותו, אז אני אעשה את זה. זה הכול. עכשיו בואי נזוז. נראה שתכף ירד גשם."

אם רות קרה וחסרת רגש, גיינור חמה ומתוקה. היא מרגישה יותר מדי. אני רואה את הדאגה שלה אליי, היא מרוחה לה על כל הפרצוף, וזה חותך אותי כמו סכין. היא נראית כאילו סטרתי לה, כאילו יש כל כך הרבה דברים נוספים שהיא רוצה להגיד, אבל ברור לה שאין טעם לנסות. אז היא לא מנסה.

ברגע שאני נכנסת בחזרה אל המכונית, גל של עייפות מכה בי בעוצמה של כדור הרס. כאב מפלח לי את הראש והולם לי ברקות. אני צריכה לעצום עיניים בכוח אל מול האור שהיה עמום ואפור לפני רגע, אבל עכשיו הוא בוהק ומסנוור. אני בקושי מצליחה לחשוב בגלל הדופק שמהדהד לי באוזניים.

"את בסדר, מותק?" שואלת גיינור בקול רך.

אני מהנהנת. "רק עייפה. יש לי כאב ראש משוגע. אלוהים."

אני שומעת את גיינור מחטטת בתא המרכזי — אוושת ניירות, פלסטיק מתקמט, כדורים מרשרשים בבקבוק. "הנה." גב כף היד שלה נוגע בידי. "קחי."

רק אלוהים יודע כמה משככי כאבים היא נותנת לי. היא תמיד נוטה להגזמה בכל מה שקשור לתרופות. אני מכניסה את הכדורים לפה בהכרת תודה ובולעת אותם על יבש. אחר כך אני נשמטת על משענת המושב. "אלוהים, הפעם זה הגיע משום מקום," אני אומרת ומתכווצת כשהכאב הפועם בראשי מתעצם.

"אל תדאגי, מתוקה." קולה של גיינור נשמע מרוחק במידה מוזרה, אבל הנימה שלו מרגיעה. "משככי הכאבים יתחילו להשפיע בקרוב. תישני קצת. אני אעיר אותך כשנגיע."

טוסן.

זה שם משפחה צרפתי מטומטם או משהו כזה.

אפילו לא ידעתי איך מבטאים אותו בפעם הראשונה שרייצ'ל הראתה לי את העלון ואמרה שהיא מגישה מועמדות. היא כל כך נהנתה ללמד אותי איך מבטאים את השם כשדילגה ברחבי חדר האימונים ואמרה שוב ושוב, "טווו־סן, טווו־סן," במבטא צרפתי מגוחך, כך שה־ן' נשמעה מאנפפת ומטופשת. היא צרחה וניסתה לבעוט לי בתחת כשאמרתי שזה נשמע בדיוק כמו טוסון, אריזונה. נראה שהיא לא ממש אהבה את ההשוואה.

אני חולמת, והחלומות שלי הם זיכרונות שמתערבבים זה בזה, מלאים צחוק ואור מסנוור.

השעה מאוחרת כשגיינור מעירה אותי. השמיים נראים כמו חבורה סגולה בשעת שקיעה. רצועת אספלט ארוכה, שבורה ומטורפת למראה נמתחת לפנינו. זה נראה כאילו רעידת אדמה אדירה פיצחה את הכביש והרסה אותו לגמרי. זה ההסבר היחיד שעולה לי בראש למה שאני רואה כשאני יוצאת ממושב הנוסע.

לצד הכביש ניצב שלט גדול ועקום.

נקודת האיסוף של בית הספר טוסן

סכנה חריפה של מפולות אבנים!

סכנה חריפה של שיטפונות בזק!

סכנה חריפה של מפולות בוץ!

סכנה חריפה של נפילה מצוק!

לעזרה חייגו 55311 מעמדת הטלפון

"מה נסגר?" אני עדיין ממש ישנונית. הרגליים שלי קצת ספוגיות. חלשות. גיינור פולטת נשיפה חזקה מהאף כשהיא בוחנת את הכביש הדפוק ומן הסתם קולטת כמה הוא מסוכן.

"יכול להיות שאני טועה," היא אומרת, "אבל נראה לי שאולי יש סכנות חריפות בהמשך הדרך."

אני מגחכת בתגובה ובועטת בגוש אספלט שבור מהכביש. הוא מתגלגל אל העשב, בין המעטה העבה של מחטי אורן יבשים. "נראה לי שאולי את צודקת. את רואה טלפון ציבורי איפשהו?"

"שם." היא מצביעה שמאלה, למקום שבו טלפון ציבורי אכן ניצב במרכז חלקת אדמה. הוא צבוע באדום, אבל באור הדועך לא שמתי לב אליו. גיינור מתחילה ללכת בכיוון. אני באה בעקבותיה, עדיין מסוחררת וקצת לא יציבה על כפות הרגליים. "יש סימני צמיגים בכל מקום," מעירה גיינור. "אין עשב. נראה שזאת נקודה שעושים בה פרסה. רייצ'ל לא אמרה לך משהו על זה?"

אני מסתכלת בעיניים מצומצמות על הכביש ההרוס ומנסה להבין את המצב. "לא. היא לא אמרה כלום." קר כאן, והערב המסתנן מדיף ריח עשן. האוויר כאילו דומם מדי, מלא מדי, מתוח מדי, ויש לי תחושה מוזרה ומעקצצת בעורף. איכשהו ברור לי שאנחנו היחידות ברדיוס של קילומטרים על פני קילומטרים. אני מרגישה את זה. שארית אור השמש נעלמת במהירות במקומות כאלה. בקרוב יהיה חשוך לגמרי. מי יודע איזה מין חיות אורבות בין העצים, מחכות לחסות הלילה כדי להתנפל על הטרף.

גיינור מתחילה לדבר מאחוריי, ואני כמעט קופצת מרוב בהלה. "כן, כן, אה, ערב טוב. כן, אני מצטערת. אני יודעת, הגענו קצת יותר מאוחר משקיוויתי." היא מצחקקת בנימוס. "כן, בדיוק. סורל ווס. אה, לא, האמת שאני גיינור פטיגרו, האפוטרופסית שלה, אבל... כן. כן. אה! אה, כן. אוקיי. כן, אני בטוחה שנסתדר. נתראה בקרוב."

היא מנתקת את השיחה ומניחה את השפופרת בחזרה במקומה, ואני מרימה את הגבות ומחכה שתסביר לי מה לעזאזל קורה. היא נראית קצת נבוכה כשהיא פונה להסתכל עליי. "היא נשמעה נחמדה. פורד. המנהלת פורד. היא אמרה שאנחנו צריכות לקחת את המסלול שמוביל מערבה מהטלפון, במדרון אל הרציף. הם ישלחו מישהו שיפגוש אותנו."

"יש רציף?"

גיינור מהנהנת. "יש אגם שם למטה." היא מצביעה. "לא ראית אותו. ישנת."

"טוווב." כל העניין הזה מאוד מוזר, אבל שיהיה. הגענו עד כאן. גיינור עוזרת לי עם שני התיקים שלי ומושכת אותם מתא המטען.

"וואו, ילדה, מה יש לך בפנים, לבנים?"

"יש לך בפנים, לבנים?" אני מסיימת את המשפט יחד איתה, כי ברור לי מה היא הולכת להגיד. גיינור מוציאה לי לשון — מאוד ילדותי. "האמת שספרים," אני אומרת לה.

"אההה. הבאת את אוסף ספרי שייקספיר שלך. הטרגדיות."

"לא. הבאתי חמישה־עשר עותקים של 'איך להכין פצצה'."

"סורל!"

"מה? אלה מהדורות שונות. בחלקן יש מידע מעודכן. אה, והבאתי גם ספר על צמחים רעילים ואיך להשתמש בהם."

גיינור המסכנה. היא חיוורת כמו קיר. "בגללך אני אמות בטרם עת, ילדה," היא מכריזה. "איך זה ייראה כשהמשטרה תגיע לחקור מוות של ילד בבית הספר —"

"תירגעי, תירגעי. אלה האחיות ברונטה, נשבעת. אלה רק האחיות ברונטה."

היא נוהמת לעצמה — כנראה אני לא מצחיקה אותה בכלל — ומתחילה לרדת בשביל הצר שמצאה ממש מאחורי הטלפון הציבורי.

ובאמת, אחרי שאנחנו מתקדמות באיטיות במדרון ומועדות על שורשי עצים באור הדמדומים, השביל פולט אותנו על חוף מכוסה אבנים של אגם ענקי. המים צלולים כמו זכוכית ושטוחים כמו מראה, ושום גל לא נראה בהם. המראה די עוצר נשימה. מצידו השני של האגם, קו העצים הוא עכשיו צללית שחורה על רקע השמיים המחשיכים. כוכב בודד מנצנץ במזרח, בוהק מספיק שאפשר לראות אותו מבעד לאניצי העננים ששטים במהירות על פני האופק.

"תראי מה זה." גיינור נראית נוגה כמו תמיד. "יפהפה, לא?"

"כן, נראה לי." כבר אין לי את החלק בנשמה שידע להבחין ביופי ולהעריך אותו. הוא מת לפני חודש. אבל נראה לי הגיוני להסכים עם גיינור כשהיא מדברת בתדהמה כזאת. זה יכול לשכנע אותה שאני לא לגמרי מתה בפנים.

הרציף הוא בסך הכול מזח עץ קטן שצבוע בלבן. הוא נראה חדש. סמל גדול ושחור מצויר על הקורות המוצקות, ובתוכו נחקקו האותיות א' וט' שכנראה מייצגות את המילים אקדמיית טוסן. אני מצפה שסירה תופיע ותטוס על פני האגם, אבל אחרי ארבעים דקות שלמות של המתנה, שבמהלכן הקור מתעצם והלילה מתחיל לסגור מכל הצדדים, משהו הרבה פחות צפוי קורה.

קודם אנחנו שומעות את זה — יללה מכנית גבוהה שבהתחלה היא רק רמז קלוש לצליל, אבל ככל שהיא מתקרבת...

"את צוחקת עליי." אני בוהה בשמיים ומטלטלת את הראש בתדהמה. זה פאקינג מטוס ימי.

גיינור נראית כמו ילדה בבוקר חג המולד. היא מריעה, מוחאת כפיים ומבעבעת מרוב התרגשות כשכלי הטיס הקטן והלבן נוגע במים, מתאזן על המצופים שלו וחונה בקלילות לצד המזח.

בחור בשיער כהה שנראה בן שלושים וקצת קופץ מתוכו, פניו חסרות הבעה אבל... כן, לפי הדרך שהוא מותח את הכתפיים, המתח ביציבה שלו, נחיריו שמתרחבים מעט — הוא ממש לא משתולל מהתרגשות. "כולכם הייתם אמורים להיות כאן עד ארבע מקסימום," הוא רוטן. "מסוכן להמריא ולנחות כאן בחושך."

"מצטערת!" גיינור מחייכת מאוזן לאוזן ובוהה במטוס. היא לא נראית מצטערת בשום צורה. לא נראה לי שאי פעם ראיתי אותה נרגשת כל כך. "לא היה לנו שום מושג לגבי הכביש ולגבי זה שאנחנו צריכות לרדת לכאן ו... וואו, אני פשוט... זה פייפר פי־איי 18 סופר קאב?"

הטייס נועץ בה מבט המום. אבל הוא ממש לא מופתע כמוני. "לא ידעתי שאת אוהבת מטוסים."

"זיהוי יפה," אומר הטייס. "כן, זה סופר קאב. לצערי, אין לנו זמן לעמוד כאן ולדבר עליו. אם את רוצה להגיע לטוסן, את צריכה לתת לי את התיקים שלך ולהיכנס עכשיו," הוא אומר לי. "אני מסתובב וטס בחזרה תוך חמש־עשרה שניות, איתך או בלעדייך. את עולה או מה?"