שבט דוב המערות 6: ארץ המערות המצוירות

1

חבורת הנודדים נעה לאורך השביל בין מימיו הצלולים והבוהקים של נהר העצים לבין צוק אבן־הגיר הלבן המפוספס בשחור, במסלול המקביל לגדה הימנית. הם התעקלו בטור עורפי היכן שחומת האבן הזדקרה והתקרבה אל שפת המים. לפניהם התפצל בזווית נתיב צר יותר לעבר נקודת הצליחה, היכן שהמים הזורמים התפשטו והתרדדו, מבעבעים סביב סלעים חשופים.

בטרם הגיעו אל ההתפצלות נעצרה לפתע אישה צעירה, ועיניה נפערו כשקפאה על מקומה ובהתה נכחה. היא הצביעה בסנטרה, ממאנת לזוז. "תראו! שם!" אמרה בלחישת אימה שורקנית. "אריות!"

יוהאראן, המנהיג, הניף את זרועו וסימן לחבורה לעצור. ממש מאחורי מקום ההתפצלות ראו כעת אריות־מערות זהובים בהירים משוטטים בעשב. אולם העשב הסווה אותם ביעילות כזאת שייתכן שלא היו מבחינים בהם ממרחק כזה, אלמלא צדו אותם עיניה החדות של תֶפוֹנָה. האישה הצעירה מן המערה השלישית ניחנה בחוש ראייה טוב במיוחד, וחרף גילה הצעיר נודעה ביכולתה לראות היטב ולמרחק. כישרונה המולד זוהה בשלב מוקדם, ועוד בהיותה ילדה קטנה החלו לאמן אותה; היא היתה המשקיפה הטובה ביותר שלהם.

במאסף צעדו עַיְילה ויונדאלאר לפני שלושה סוסים והרימו את עיניהם לבדוק מה גורם לעיכוב. "מעניין למה עצרנו," אמר יונדאלאר וקמט דאגה מוכר נחרש במצחו.

עיילה הביטה בריכוז במנהיג ובסובבים אותו והסיטה מוכנית את ידה להגן על הצרור החמים שנשאה בתוך גלימת הנשיאה הרכה הקשורה אל חזה. יוֹניילָה ינקה לא מזמן וכעת ישנה, אך התנועעה קמעה למגע ידה של אמה. עיילה ניחנה ביכולת נדירה לפרש מחוות גוף; היא למדה זאת בגיל צעיר כשחיה בַּשבט. היא ידעה שיוהאראן מבוהל ושתֶפוֹנָה מפוחדת.

גם חוש הראייה של עיילה היה חד במידה יוצאת דופן. גם היא קלטה קולות מעל לטווח השמיעה הרגיל וחשה בצלילים העמוקים מתחתיו. חושי הריח והטעם שלה היו מחודדים אף הם, אך היא מעולם לא השוותה את עצמה לאיש ולא ידעה עד כמה חריגות תחושותיה. היא נולדה עם חריפות חושית מוגברת, שללא ספק תרמה להישרדותה לאחר שאיבדה את הוריה ואת כל מה שהכירה בהיותה בת חמש. את כל כישוריה רכשה בעצמה. היא פיתחה את יכולותיה הטבעיות לאורך שנים של צפייה בבעלי חיים, בעיקר אוכלי בשר, כשלימדה את עצמה לצוד.

בדממה הסובבת הבחינה בהמייתם הקלושה של אריות, צדה את ריחם המובהק ברוח הקלה, ושמה לב שכמה אנשים בקדמת הקבוצה בוהים לפנים. כשהביטה, ראתה תנועה כלשהי. החתוליים הנחבאים בעשב הפכו ממוקדים באחת. היא זיהתה שני גורים ושלושה או ארבעה בוגרים ממשפחת ארי־המערות. היא החלה להתקדם, הושיטה יד אל מטיל־הרמחים שהשתלשל מלולאת נשיאה באבנטה, ובידה השנייה שלפה רומח מן האשפה התלויה על גבה.

"לאן את הולכת?" שאל יונדאלאר.

היא עצרה. "יש אריות מלפנים, ממש מעבר להתפצלות," סיננה מתחת לאפה.

יונדאלאר הסתובב להביט והבחין בתנועה שכעת, כשידע מה לחפש, פירש אותה כאריות. גם הוא הושיט יד אל נשקיו. "כדאי שתישארי כאן עם יוניילה. אני אלך."

עיילה השפילה מבט אל התינוקת הישנה והחזירה אותו אליו. "אתה מצטיין בהטלת רמחים, יונדאלאר, אבל יש שם לפחות שני גורים ושלושה אריות בוגרים, אולי אפילו יותר. אם האריות יחשבו שהגורים בסכנה ויחליטו לתקוף, תזדקק לעזרה, למישהו שיחפה עליך, ואתה יודע שאחריך אני הטובה מכולם."

מצחו שוב התקמט כשעצר להגות בדברים והביט בה. לבסוף הינהן. "בסדר... אבל תישארי מאחורי." הוא הבחין בתנועה בזווית עינו והעיף מבט לאחור. "מה עם הסוסים?"

"הם יודעים שיש אריות בקרבת מקום. תסתכל בהם," אמרה עיילה.

יונדאלאר הסתכל. מבטיהם של שלושת הסוסים, כולל הסייחה החדשה, היו נעוצים לפנים, וניכר בהם שהם מודעים לנוכחותם של החתוליים הענקים. יונדאלאר שוב קימט את מצחו. "הם יסתדרו? ובמיוחד אפורה הקטנה?"

"הם יודעים להתרחק מאריות, אבל אני לא רואה את זאב," אמרה עיילה. "כדאי שאשרוק לו."

"אין צורך," אמר יונדאלאר והצביע בכיוון אחר. "גם הוא ודאי מרגיש משהו. ראי איך הוא מתקרב."

עיילה הסתובבה וראתה זאב רץ לעברה. הזאב היה בעל חיים מרהיב־עין, גדול יותר מרוב הכלביים, אך אוזנו הכפופה מחמת פציעה בקרב עם זאבים אחרים שיוותה לו חזות מופקרת משהו. היא החוותה את הסימן המיוחד שהשתמשה בו כשצדו יחד. הוא ידע שמשמעותו שיישאר בסמוך אליה וישמור על דריכות. הם התקדמו בזריזות, עוקפים אנשים בשפיפה, מנסים שלא לבלוט או לעורר מהומה מיותרת.

"אני שמח שאתם כאן," אמר יוהאראן בשקט כשראה את אחִיו ואת עיילה מגיעים עם הזאב, חמושים במטילי־רמחים.

"יש לך מושג כמה הם?" שאלה עיילה.

"יותר משחשבתי," אמרה תפונה, מנסה לשמור על ארשת שלווה ולא להפגין את הפחד שחשה. "כשרק הבחנתי בהם חשבתי שיש אולי שלושה או ארבעה, אבל הם משוטטים בעשב ועכשיו נדמה לי שיש אולי עשרה או יותר. זאת להקה גדולה."

"והם בטוחים בעצמם," אמר יוהאראן.

"מנין לך?" שאלה תפונה.

"הם מתעלמים מאיתנו."

יונדאלאר ידע שבת זוגו מכירה היטב את החתוליים הענקיים. "עיילה מכירה את ארי־המערות," אמר. "אולי כדאי לשאול אותה מה היא חושבת." יוהאראן הינהן לעברו והציג את השאלה בלחש.

"יוהאראן צודק. הם יודעים שאנחנו כאן. והם יודעים כמה הם מונים וכמה אנחנו," אמרה עיילה, ואחר הוסיפה, "הם רואים בנו משהו דומה לעדר סוסים או שורי־בר וחושבים שיצליחו לבודד את החלש מבינינו. נראה לי שהם חדשים באזור."

"למה את חושבת כך?" אמר יוהאראן. הוא תמיד הופתע מעושר הידע של עיילה באשר לציידים הולכי־על־ארבע, אך משום מה בעתות שכאלה הבחין במיוחד במבטאה החריג.

"הם לא מכירים אותנו ולכן הם בטוחים בעצמם," המשיכה עיילה. "אילו היו בני להקה מקומית שחיה בסביבת אנשים ונרדפה או ניצודה כמה פעמים, נדמה לי שלא היו שווי נפש כל כך."

"אם כך, אולי כדאי שנערער את שלוות הנפש שלהם," אמר יונדאלאר.

מצחו של יוהאראן התקמט באופן דומה כל כך לזה של אחיו הגבוה ממנו, אך הצעיר יותר, והדבר עורר בעיילה רצון לחייך אם כי זה ניכר בדרך כלל ברגעים שהחיוך לא הלם אותם. "אולי מוטב פשוט להתעלם מהם," אמר המנהיג כהה השיער.

"אני חושבת שלא כדאי," אמרה עיילה והשפילה את ראשה ומבטה. היא עדיין התקשתה לחלוק על דעתו של גבר בפומבי, ובמיוחד כשמדובר במנהיג. היא אמנם ידעה שהדבר מקובל לחלוטין בקרב הזֶלאנדונים — אחרי הכול, כמה ממנהיגיהם היו נשים, כולל אמם של יוהאראן ויונדאלאר בתקופה מסוימת — אך התנהגות שכזאת מצד אישה לא היתה מקובלת בשבט דוב־המערות, שאנשיו גידלו אותה.

"למה לא?" שאל יוהאראן, והקמטים במצחו העמיקו.

"האריות האלה נחים קרוב מדי לבית המערה השלישית," אמרה עיילה בשקט. "תמיד יהיו אריות בשטח, אבל אם נוח להם כאן, ייתכן שהם רואים בכך מקום שכדאי לחזור אליו כדי לנוח, והם יחשיבו כל אדם שיתקרב כטרף, ובמיוחד ילדים או זקנים. הם עלולים להוות סכנה לאנשים החיים בצוק שני הנהרות ובשאר המערות הסמוכות, כולל התשיעית."

יוהאראן נשם עמוק ואחר הביט באחיו בהיר השיער. "בת זוגך צודקת, וגם אתה, יונדאלאר. אולי הגיע הזמן ליידע את האריות שהם אינם מוזמנים להתיישב קרוב כל כך לבתינו."

"הגיע הזמן להשתמש במטילי־הרמחים כדי לצוד ממרחק בטוח יותר. כמה מהציידים כאן התאמנו," אמר יונדאלאר. בדיוק בשביל מצבים כאלה רצה לחזור הביתה ולהראות לכולם את הנשק שפיתח. "ייתכן שלא נצטרך כלל להרוג אריה אלא רק לפצוע אחד או שניים מהם כדי שילמדו להתרחק."

"יונדאלאר," אמרה עיילה בשקט. כעת התכוננה לחלוק על דעתו, או לפחות להציג טיעון־נגד לשיקולו. היא שוב השפילה את עיניה, אחר הרימה אותן והביטה היישר אליו. היא לא חששה לומר לו את דעתה, אולם רצתה להפגין כבוד. "נכון שמטיל־הרמחים הוא נשק מצוין. אפשר להטיל בעזרתו רומח למרחק גדול הרבה יותר מאשר ביד ולכן הוא בטוח יותר. אבל בטוח יותר אין פירושו בטוח לחלוטין. חיה פצועה היא בלתי צפויה. וחיה בעלת עוצמה ומהירות כשל ארי־המערות מסוגלת לכול כשהיא פצועה ומתפרעת מכאב. אם תחליט להשתמש בנשק הזה נגד האריות, אל תשתמש בו כדי לפצוע אלא כדי להרוג."

"היא צודקת, יונדאלאר," אמר יוהאראן.

יונדאלאר הזעיף פנים אל אחיו ואז חייך בביישנות. "נכון, אבל למרות הסכנה, אני שונא להרוג ארי־מערות אם אני לא מוכרח. הוא יפה כל כך, גמיש וחינני בתנועתו. לארי־המערות אין דברים רבים לפחד מפניהם. עוצמתו מעניקה לו ביטחון." הוא העיף בעיילה מבט שניצוץ של אהבה וגאווה נמסכו בו. "מאז ומתמיד חשבתי שהטוֹטֶם של ארי־המערות הולם את עיילה." משהפגין את רגשותיו החזקים כלפיה נתקף מבוכה, ושמץ סומק עלה בלחייו. "אבל אני באמת חושב שזה הזמן להשתמש במטילי־הרמחים."

יוהאראן שם לב לעובדה שרוב הנודדים הצטופפו יחד. "כמה מאיתנו יודעים להשתמש בהם?" שאל את אחיו.

"ובכן, אתה, ואני, ועיילה כמובן," אמר יונדאלאר והביט בקבוצה. "רוּשֶמאר התאמן הרבה והוא משתפר. סוֹלאבּאן עסק בהכנת ידיות שנהב לכלים של כמה מאיתנו ולא תירגל הרבה, אך הוא שולט בתנועות הבסיסיות."

"אני ניסיתי את מטיל־הרמחים כמה פעמים, יוהאראן. אין לי משלי, ואני לא מצטיינת בזה," אמרה תפונה, "אבל אני יודעת להטיל רומח גם בלעדיו."

"תודה שהזכרת לי, תפונה," אמר יוהאראן. "כל אחד כמעט יודע להטיל רומח ביד, כולל נשים. אל לנו לשכוח את זה." ואז הפנה את דבריו לקבוצה כולה. "צריך להבהיר לאריות האלה שהמקום הזה לא טוב בשבילם. כל מי שרוצה לרדוף אחריהם עם רומח, ביד או בעזרת מטיל, שייגש הנה."

עיילה החלה להתיר את גלימת הנשיאה של התינוקת. "פוֹלארָה, את מוכנה להשגיח על יוניילה?" אמרה בהתקרבה אל אחותו הצעירה של יונדאלאר, "אלא אם את מעדיפה להישאר ולצוד אריות."

"יצאתי למרדפים אך מעולם לא הצטיינתי בהטלת רומח, ונראה שהמטיל לא משפר את המצב," אמרה פולארה. "אני אקח את יוניילה." הפעוטה היתה כעת ערה לגמרי, וכשהאישה הצעירה הושיטה את זרועותיה אל התינוקת, עברה אל דודתה בחפץ לב.

"אני אעזור לה," אמרה פְּרוֹלֶבָה לעיילה. בת זוגו של יוהאראן נשאה גם היא שמיכה ובתוכה תינוקת גדולה בימים ספורים בלבד מיוניילה, וילד נמרץ שמנה שש שנים וגם הוא נזקק להשגחה. "אני חושבת שכדאי לקחת את כל הילדים מכאן, אולי בחזרה אל מאחורי הסלע הבולט, או למעלה, אל המערה השלישית."

"רעיון מצוין," אמר יוהאראן. "הציידים יישארו כאן. כל היתר יחזרו, אבל לאט. בלי תזוזות פתאומיות. אנחנו רוצים שהאריות יחשבו שאנחנו סתם מסתובבים כאן, כמו עדר של שורי־בר. וכשנסתדר בזוגות, כל קבוצה תקפיד להישאר יחד. הם בוודאי ירדפו אחרי מי שיישאר לבד."

עיילה פנתה חזרה אל הציידים הולכי־על־ארבע וראתה פני אריות רבים מביטים לעברה בדריכות יתרה. היא צפתה בחיות המשוטטות והחלה להבחין במאפיינים ייחודיים שסייעו לה לספור אותם. היא ראתה לביאה גדולה מסתובבת באגביות — לא, אריה, הבינה כשראתה מאחור את איבר הזכרות שלו. היא שכחה לרגע שלזכרים שלהם אין רעמה. לזכרי ארי־המערות שליד העמק שלה ממזרח, כולל אחד שהכירה היטב, היתה עטרת שיער סביב הראש והצוואר, אם כי דלילה. זאת להקה גדולה, חשבה, יותר משני חופנים של מילות ספירה, ייתכן שאפילו שלושה, כולל הגורים.

בעודה מתבוננת העמיק האריה הגדול אל תוך השדה בכמה צעדים נוספים, ונעלם בעשב. היה מפתיע לראות כיצד הגבעולים הגבוהים הדקים מסוגלים להסתיר חיות עצומות כל כך.

אף שעצמותיהם ושיניהם של האריות — חתוליים שאהבו להשתכן במערות אשר שימרו את העצמות שהשאירו אחריהם — היו זהות בצורתן לאלה של צאצאיהם שישוטטו בבוא היום בארצות המרוחקות של היבשת, הרחק דרומה, מספרן היה רב יותר בכמחצית, אחדות מהן גדולות פי שניים. בחורף הם צימחו פרווה עבה שהיתה בהירה עד לובן כמעט, הסוואה יעילה בשלג נגד טורפים שצדו לאורך כל השנה. פרוות הקיץ, אף שהיתה בהירה, עטתה גוון זהוב יותר, וכמה מן החתוליים עדיין השילו אותה ונראו משום כך מרופטים ומוכתמים משהו.

עיילה צפתה בקבוצה שכללה בעיקר נשים וילדים נפרדת מן הציידים בדרכה חזרה אל הצוק שחלפו על פניו, בנוסף על כמה נשים וגברים צעירים חמושים ברמחים, שיוהאראן מינה כשומריהם. ואז הבחינה שהסוסים נראים מתוחים במיוחד וחשבה שכדאי שתנסה להרגיע אותם. היא סימנה לזאב להצטרף אליה כשהתקרבה אל הסוסים.

וִינִי נראתה מאושרת לראות הן אותה והן את זאב. הסוסה לא פחדה מן הטורף הכלבי הגדול. היא צפתה בו גדל מכדור פרווה צמרירי וזעיר, ואף סייעה בגידולו. אולם עיילה היתה מוטרדת. היא רצתה שהסוסים יתחבאו מאחורי חומת האבן עם הנשים והילדים. היא יכלה לתת לוויני הוראות רבות באמצעות מילים וסימנים, אך לא ידעה בדיוק כיצד תורה לסוסה ללכת עם האחרים ולא בעקבותיה.

רָץ צהל כשהתקרבה; הוא נראה נסער במיוחד. היא בירכה את הסוס החום בחיבה, טפחה על הסייחה האפורה הצעירה וגירדה אותה; אחר כך חיבקה את צווארה החסון של הסוסה הצהובה־אפרפרה שהיתה חברתה היחידה לאורך שנות הבדידות הראשונות לאחר שעזבה את השבט.

ויני נשענה על האישה הצעירה כשראשה מונח על כתפה של עיילה בתנוחה המוכרת של תמיכה הדדית. עיילה דיברה עם הסוסה בתערובת של מילים וסימני ידיים של השבט, וצלילי חיות שחיקתה — השפה המיוחדת שפיתחה עם ויני כשרק נולדה, לפני שיונדאלאר לימד אותה לדבר בשפתו. עיילה אמרה לסוסה ללכת עם פולארה ועם פרולבה. בין שהסוסה הבינה או פשוט ידעה שכך ייטב לה ולסייחה, עיילה שמחה לראות שהיא נסוגה אל הצוק בחברת האמהות האחרות כשהצביעה לעברן.

אבל רץ נותר מתוח ותזזיתי ומצבו החמיר כשהסוסה החלה להתרחק. אף בבגרותו, הסוס הצעיר הורגל ללכת בעקבות בת זוגו, במיוחד כשעיילה ויונדאלאר רכבו יחד, אך הפעם הוא לא הלך איתה מיד. הוא הרים את רגליו הקדמיות, טילטל את ראשו וצהל. יונדאלאר שמע אותו, השקיף לעבר הסוס והאישה, וחבר אליהם. הסוס הצעיר צהל לעבר האיש המתקרב. עם שתי נקבות ב"עדר" הקטן שלו, יונדאלאר תהה אם יצר ההגנה של רץ מתחיל לבוא לידי ביטוי. האיש פנה אליו, ליטף וגירד את המקומות החביבים עליו כדי להרגיעו, ואז אמר לו ללכת עם ויני וטפח על עכוזו. די היה בכך לגרום לו לצעוד בכיוון הנכון.

עיילה ויונדאלאר חזרו אל הציידים. יוהאראן ושני חבריו ויועציו הקרובים, סולאבאן ורושמאר, עמדו יחדיו באמצע החבורה שנותרה. היא נראתה קטנה בהרבה עכשיו.

"דנו בדרך הטובה ביותר לצוד אותם," אמר יוהאראן עם שובו של הזוג. "אני לא יודע באיזו אסטרטגיה להשתמש. האם כדאי לנסות להקיף אותם? או להדוף אותם בכיוון מסוים? אני אומר לכם, אני יודע לצוד בשביל בשר: אייל, או תאו או שור־בר, אפילו ממותה. חיסלתי בעזרת ציידים אחרים אריה או שניים שהתקרבו מדי למחנה, אבל אריות הם לא בעלי חיים שאני צד בדרך כלל, במיוחד לא להקה שלמה."

"מאחר שעיילה מכירה אריות," אמרה תפונה, "בואו נשאל אותה."

כולם פנו להביט בעיילה. הרוב שמעו על גור האריות הפצוע שאספה וגידלה אותו עד שהגיע לבגרות. כשיונדאלאר סיפר להם שהאריה עשה כמצוותה בדיוק כמו זאב, האמינו לו.

"מה דעתך, עיילה?" שאל יוהאראן.

"אתה רואה איך האריות מסתכלים עלינו? בדיוק כמו שאנחנו מסתכלים עליהם. הם מחשיבים את עצמם לציידים. אולי הם יופתעו להפוך לטרף לשם שינוי," אמרה עיילה, ואז השתתקה. "אני חושבת שכדאי לנו להישאר בקבוצה ולהתקרב אליהם, אולי לצעוק ולדבר בקול, ולראות אם ייסוגו. אבל תשאירו את הרמחים בהיכון למקרה שאחד או יותר יתקפו אותנו לפני שנחליט לתקוף אותם."

"פשוט להתקרב אליהם פנים אל פנים?" שאל רושמאר וקימט את מצחו.

"זה עשוי להצליח," אמר סולאבאן. "ואם נישאר יחד נוכל להגן זה על זה."

"התוכנית הזאת נשמעת טובה, יוהאראן," אמר יונדאלאר.

"אני מניח שהיא טובה לא פחות מכל תוכנית אחרת, ומוצא חן בעיני הרעיון להישאר יחד ולשמור זה על זה," אמר המנהיג.

"אני הראשון," אמר יונדאלאר. הוא הניף את הרומח שכבר הותקן על המטיל והיה מוכן לשיגור. "אני יכול להטיל רומח במהירות עם הדבר הזה."

"אני בטוח שאתה יכול, אבל חכה עד שנתקרב כדי שכולנו נצליח לכוון היטב," אמר יוהאראן.

"כמובן," אמר יונדאלאר, "ועיילה תגבה אותי למקרה שמשהו בלתי צפוי יתרחש."

"מצוין," אמר יוהאראן. "כולנו זקוקים לשותף, מישהו שיגבה את אלה שיטילו ראשונים, למקרה שיחטיאו את המטרה והאריות יתקפו אותנו במקום לברוח. השותפים יחליטו מי יטיל ראשון, אבל כדאי שכולם יחכו לאות כדי להפחית מהבלבול."

"איזה מין אות?" שאל רושמאר.

יוהאראן שתק ואז אמר, "תביטו ביונדאלאר. וחכו שהוא יטיל. זה יהיה האות שלנו."

"אני אהיה השותף שלך, יוהאראן," התנדב רושמאר.

המנהיג הינהן.

"אני צריך גיבוי," אמר מוֹריזאן. עיילה נזכרה כי הוא בנה של אשת מַאנְוֶולאר. "אני לא יודע אם אני טוב בזה, אבל התאמנתי."

"אני אהיה השותפה שלך. התאמנתי עם מטיל־הרמחים."

עיילה הסתובבה לשמע הקול הנשי וראתה שהדוברת היתה חברתה האדמונית של פולארה, גאלֶיה.

יונדאלאר הסתובב גם הוא כדי לראות. גם זאת דרך להתקרב אל בנה של בת זוגו של המנהיג, חשב והביט בעיילה, תוהה אם היא מבינה את ההשלכות.

"אני יכול להצטרף אל תפונה, אם היא רוצה," אמר סולאבאן, "מאחר שאטיל את הרומח ביד כמוה ולא בעזרת המכשיר."

האישה הצעירה חייכה אליו, שמחה שצייד בוגר ומנוסה יותר יעמוד לצדה.

"אני התאמנתי עם מטיל־הרמחים," אמר פּאלידאר. הוא היה חברו של טיבוֹנאן, שולייתו של וילאמאר הרב־סוחר.

"אנחנו יכולים להיות שותפים, פאלידאר," אמר טיבונאן, "אבל אני יודע להטיל רק ביד."

"גם אני לא התאמנתי הרבה עם מטיל־הרמחים," אמר פאלידאר.

עיילה חייכה אל הגברים הצעירים. כשוליית הסוחרים של וילאמאר, טיבונאן ללא ספק יהפוך לרב־סוחר הבא של המערה התשיעית. חברו פאלידאר חזר עם טיבונאן כשהלה הגיע לביקור במערתו במסגרת מסע סחר קצר, ופאלידאר היה זה שמצא את המקום שבו נקלע זאב לקרב נורא עם הזאבים האחרים, ולקח אותה לשם. היא ראתה בו חבר טוב.

"לא עשיתי הרבה עם המטיל הזה, אבל אני יודע להשתמש ברומח."

זאת מֶגֶ'רָה, עוזרת הזלאנדוני של המערה השלישית, אמרה לעצמה עיילה, ונזכרה שהצעירה היתה עמם בפעם הראשונה שעיילה נכנסה לעומק צוק המעיין בחיפוש אחר כוח־החיים של אחיו הצעיר של יונדאלאר כשניסו לעזור לאֶלאן שלו למצוא את דרכו אל עולם הרוחות.

"כולם כבר בחרו שותפים אז אני מניח שנותרנו אנחנו. לא רק שלא התאמנתי עם מטיל־הרמחים, בקושי ראיתי כיצד משתמשים בו," אמר יאלוֹדאן, דודנו של מוֹריזאן, בן אחותו של מאנוֶולאר, אשר ביקר במערה השלישית. הוא תיכנן להצטרף אליהם במסעם אל מפגש הקיץ ושם להתאחד עם בני מערתו.

הכול סודר. תריסר הגברים והנשים שעמדו לצאת לציד היו זהים במספרם לאריות — חיות שניחנו במהירות, בכוח ובפראות והתקיימו מציד של טרף חלש יותר. עיילה נתקפה ספקות, ורעד של אימה העביר בה צינה. היא שיפשפה את זרועותיה וחשה שעורה סומר. כיצד יכולים שנים־עשר אנשים שבריריים לשקול אפילו להתקיף להקת אריות? מבטה נפל על אוכל הבשר השני, זה שהכירה, והיא סימנה לחיה להישאר עמה בחושבה, תריסר אנשים — וזאב.

"בסדר, בואו נלך," אמר יוהאראן, "אבל תישארו יחד."

תריסר הציידים מן המערה השלישית והמערה התשיעית של הזלאנדונים יצאו בהליכה איטית היישר לעבר להקת החתוליים הענקיים. הם היו חמושים ברמחים שבקצותיהם אבן צור מחודדת, או עצם או שנהב משויפים לחוד חלק, מעוגל ומושחז. לכמה מהם היו מטילי־רמחים שיכלו לשגר רומח למרחק רב יותר, ביתר עוצמה ומהירות מאשר ביד, אולם הרג אריות כבר צלח בעבר בהטלה ידנית בלבד. היה זה אולי מבחן לנשקו של יונדאלאר, אך המבחן היה קשה יותר לציידים.

"הסתלקו!" צעקה עיילה בעודם מתקרבים. "אנחנו לא רוצים אתכם כאן!"

כמה מחבריה הצטרפו לקריאה, בגרסאות שונות, צעקו וצרחו על בעלי החיים בהתקרבם, והורו להם להסתלק.

בתחילה האריות רק צפו בהם, צעירים כמבוגרים. ואז החלו אחדים מהם להסתובב בחזרה אל העשב שהסתיר אותם היטב, ויצאו בחזרה, כמהססים כיצד לנהוג. אלה שנסוגו עם גורים שבו בלעדיהם.

"הם כנראה לא יודעים איך לפרש אותנו," אמרה תפונה מלב חבורת הציידים המתקדמת משגבר ביטחונה, אך כשהזכר הגדול נהם לעברם פתאום, כולם זינקו בבהלה וקפאו על מקומם.

"זה לא הזמן לעצור," אמר יוהאראן, שהסתער קדימה.

הם המשיכו לנוע במבנה רופף יותר מאשר קודם, אך שבו והצטופפו ככל שהתקדמו. האריות כולם החלו לנוע, כמה מהם הפנו את גבם ונעלמו בעשב הגבוה אך הזכר הגדול שוב נהם, ואחר קפא על מקומו והרעים כהקדמה לשאגה. כמה אריות גדולים נוספים נערכו מאחוריו. עיילה קלטה את ריח הפחד בקרב הציידים האנושיים; היא היתה בטוחה שגם האריות מפחדים. היא עצמה פחדה, אולם פחד היה דבר שבני אדם מסוגלים להתגבר עליו.

"לדעתי כדאי שנתכונן," אמר יונדאלאר. "הזכר הזה לא נראה שמח, ויש לו תגבורת."

"אתה לא יכול לפגוע בו מכאן?" שאלה עיילה. היא שמעה את סדרת הנהמות שהיתה על פי רוב הכנה לשאגת אריה.

"סביר להניח שכן," אמר יונדאלאר, "אבל אני מעדיף להתקרב כדי לכוון במדויק."

"ואני לא בטוח שאצליח לכוון היטב ממרחק כזה. אנחנו באמת צריכים להתקרב," אמר יוהאראן, שהמשיך לצעוד קדימה.

האנשים הצטופפו והמשיכו הלאה, עדיין צועקים, אם כי עיילה חשבה שקולותיהם הולכים ונעשים מהוססים ככל שהתקדמו. האריות השתתקו ונדרכו כמדומה בעודם צופים בהתקדמותו של העדר המוזר שלא התנהג כחיות טרף.

לפתע הכול התרחש בבת אחת.

הזכר הגדול שאג בקול מטלטל ומחריש אוזניים, במיוחד מטווח כזה. הוא פתח בריצה לעברם. כשהתקרב והתכונן לזנק, יונדאלאר הטיל לעברו את הרומח.

עיילה צפתה בלביאה שמימינו. בסמוך להטלת הרומח, ניתרה הלביאה קדימה והתקמרה לקראת הסתערות.

עיילה נסוגה וכיוונה. היא חשה את קצהו האחורי של מטיל־הרמחים הטעון מתרומם כמעט בלא ידיעתה כשהניפה את הרומח. התנועה באה לה בטבעיות כאילו לא השקיעה בה כל כוונה. היא ויונדאלאר השתמשו בנשק לכל אורך שנת המסע חזרה אל הזלאנדונים, והיא היתה מיומנת כל כך שההטלה הפכה לה לטבע שני.

הלביאה התרוממה לזינוק, אולם הרומח של עיילה פגש אותה בחצי הדרך. הוא מצא את מטרתו תחת החיה הגדולה, וננעץ בעוצמה בגרונה בחתך פתאומי וקטלני. דם קלח מגוף הלביאה כשהתמוטטה ארצה.

האישה שלפה במהירות רומח נוסף מאשפתה, התקינה אותו על מטיל־הרמחים והביטה במתרחש סביבה. היא ראתה את הרומח של יוהאראן מתעופף, ורומח נוסף כעבור פעימת לב אחת. היא ראתה שרושמאר מצוי בתנוחה של מי שזה עתה הטיל רומח. היא ראתה לביאה גדולה נוספת צונחת. רומח שני פגש את החיה בטרם נחתה. לביאה נוספת המשיכה להתקרב. עיילה הטילה רומח וראתה שמישהו נוסף עשה זאת רגע לפניה.

היא הושיטה את ידה אל רומח נוסף, וידאה שהוא ממוקם היטב — שהראש, הנעוץ אל מוט מחודד קצר שנועד להתנתק מן המוט הראשי, קבוע היטב במקומו, ושהחור בידית המוט הארוך מושך את הקרס שבעורף המטיל. לאחר מכן שוב הביטה סביבה. האריה הענק היה שרוע על הקרקע אך עדיין התנועע, מדמם אך לא מת. הלביאה שלה דיממה אף היא, אך לא נעה.

האריות נעלמו אל תוך העשב במהירות מרבית, ולפחות אחד מהם הותיר שובל של דם מאחוריו. הציידים האנושיים נאספו, הביטו סביבם והחליפו חיוכים.

"נראה לי שהצלחנו," אמר פאלידאר וחייך מאוזן לאוזן.

הוא בקושי הספיק לסיים את המשפט כשנהמת סכנה של זאב לכדה את תשומת לבה של עיילה. הזאב התרחק מקבוצת הציידים ועיילה בעקבותיו. האריה המדמם התרומם ועמד לתקוף אותם שוב. הוא זינק לעברם בשאגה. עיילה כמעט חשה בזעמו, ולא יכלה להאשים אותו.

בדיוק כשזאב הגיע אל האריה והתכונן להסתער עליו, מציב את עצמו בין עיילה לבין החתול הגדול, היא הטילה את הרומח במלוא אונה. עינה צדה רומח נוסף מתעופף בו־זמנית. הם נחתו כמעט בבת אחת בשתי חבטות רצופות. הן האריה והן הזאב צנחו ארצה. נשימתה של עיילה נעתקה כשראתה אותם נופלים מתבוססים בדם, מחשש לגורלו של זאב.