שונאת לאהוב אותו

פרק 2

נטלי

אני חורקת שיניים בדממה ובעצבים.

ברודי מקינון וקימי סנדרס שוב מעצבנים כהרגלם.

עברתי את עשרים וחמש הדקות האחרונות כשאני שומעת את קימי מצחקקת במהלך השיעור ומייד אחריה גם את הלחשושים של ברודי מקינון. שני אלה הופכים את הריכוז בחומר הנלמד — שאין ספק שיופיע בבוחן בשבוע הבא — לבלתי אפשרי.

בפעם המאה, אני תוהה איך הם יעברו את הקורס הזה.

אני כמעט מגחכת מהמחשבה ומנערת את הראש. טוב, אני יודעת בדיוק איך ברודי עובר. הוא קפטן נבחרת ההוקי 'וויטמור וויילדקאטס'. הוא נוכח בשיעור רק כדי להיות בו. אני בספק שהוא עושה את המטלות הנדרשות.

הוא יותר כמו... קישוט יפה.

בחור חתיך בשביל שהבנות בוויטמור יתחנפו אליו.

השיעורים בהנהלת חשבונות מתקיימים בימי שני, רביעי ושישי בשעה עשר בבוקר באולם ברייטון — בניין העסקים בקמפוס. אני צריכה קפה מוקה־קרמל גדול נוסף כדי לשרוד את השיעור הזה בלי להשתגע ולאבד את העשתונות בגללם. מאחר שאין לנו מושבים שמורים מראש, אני מתיישבת בשולחן אחר בכל מפגש בתקווה שברודי ישב במקום אחר. עדיף בצד השני של האולם, במקום שבו דעתי לא תוסח מהגוון העמוק של קולו.

הוא אף פעם לא יושב רחוק. איכשהו, הוא תמיד נמצא בדיוק מאחוריי. אני נשבעת שהוא עושה את זה בכוונה. חוץ מלהציק לי, אין לי מושג למה לו לטרוח.

וויטמור היא אוניברסיטה פרטית, והוקי שולט בה. אפילו פוטבול לא מתחרה עם הוקי כאן. בכל שנה יש כמות נאה של שחקנים שעוברים מיונים כדי להתקבל לנבחרת ההוקי הלאומית. העובדה הזאת לבדה שמה את וויטמור במקום הראשון לשחקני הוקי עולים בארצות הברית ובקנדה.

אני בטוחה שהאוניברסיטה גורפת הרבה רווחים ממכירות כרטיסים וסחורה ממותגת. לפני שנתיים נבנתה זירת החלקה חדשה בקמפוס, המתקדמת ביותר שהם היו יכולים לבנות. לכן, מובן מאליו שמתייחסים כאן לשחקני הוקי כמו לאצולה.

זה מעצבן, אבל את מתרגלת לזה... אחרי זמן מה.

או כמוני. את פשוט מתעלמת מהם.

באופן אישי, אני לא מבינה על מה כל המהומה. זה סתם משחק.

ברור, הוקי הוא משחק נחמד לצפות בו. הקצב, האקשן, האדרנלין. קל להיסחף מהטירוף. אני מודה שנהניתי מחלק ראוי של משחקים בשלוש השנים שאני נמצאת כאן, אבל זה לא אומר שאני מבינה את תרבות ההערצה שסובבת אותם או שאני אחת מהאידיוטיות שרוצות לשכב עם כמה שיותר מהבחורים בנבחרת.

אמממ... לא, תודה. אני מעדיפה להישאר נקייה ממחלות מין.

כשחושבים על זה לעומק, הבחורים האלה הם סתם אתלטים שריריים מדי שהפכו לבקיאים ב'אומנות' החבטה של דסקית גומי שחור לשער וכניסה לקרבות אגרוף על הקרח ומחוצה לו מההתגרות הקטנה ביותר.

בואו ניכנס לפרופורציה, חברות. הם לא בדיוק מרפאים סרטן או פותרים את הרעב העולמי. ולכן, אין סיבה שיתייחסו אליהם באותה רמה.

יש בערך ארבעים שחקני הוקי שלומדים בוויטמור. וקרוב לוודאי שברודי מקינון הוא השחקן המוכשר ביותר והמדובר ביותר בכל הנבחרת.

אפילו בתיכון, הוא היה ברדאר של ליגת ההוקי הלאומית. הוא בנה לעצמו שם כששיחק בליגת נוער לפני שבירך אותנו בנוכחות המהוללת שלו. עם כמה שקשה לי להודות בכך, הוא התפוצץ ברמת האוניברסיטה. לפי השיח ברחבי הקמפוס, הוא כבר חתום על חוזה לנבחרת של ליגת ההוקי הלאומית.

האם זה נכון? מי יודע.

או בכלל, למי אכפת?

אני משתדלת לא לתת את הדעת לרכילות הבלתי פוסקת שעוסקת בו, אבל בלתי אפשרי להתעלם. כשאת לומדת בוויטמור, את כלואה בבועה מלאת אובססיה להוקי, ובין אם את רוצה או לא, את מוצפת במידע.

למרות שברור כשמש ששיחה לא נחוצה מתנהלת מאחוריי, דוקטור מילר מתעלמת ממנה וממשיכה את ההרצאה שלה על טכניקות תקצוב הון. חלילה שהיא תנזוף באחד מהספורטאים המצטיינים שלנו. לרוב, הייתי מתעלמת מברודי ומהשפוטות שלו, אבל היום אני לא מצליחה.

התעוררתי מאוחר ולא היה לי זמן לעבור בבית הקפה כדי לקנות את מנת הקפאין הענקית שלי.

אז אני מצוברחת ולא מרגישה טוב.

השילוב הזה אף פעם לא טוב. במיוחד לא לברודי.

כשאני לא יכולה לסבול שנייה נוספת של הפטפטת הבלתי פוסקת שלהם, אני מסתובבת בכיסא שלי ונועצת בברודי מבט קודר. זה לא קשה. אני לא יכולה להסתכל עליו בלי שהפנים שלי יתעוותו להבעה הזו. הבחור הזה עצבן אותי מהיום הראשון. ומאז, זה רק הידרדר.

אנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, והגבות של ברודי מזנקות לקו השיער שלו לפני שחיוך מלא ידיעה עולה על פניו באיטיות.

הוא מזיז את פיו כדי לדמות מילה אחת.

מקנאה?

אני מתנשפת מצחוק.

בטח...

אני מנחשת שהוא קיבל יותר מדי חבטות בראש. עצוב, באמת...

העיניים שלו נוצצות מהשתובבות כשהוא מלקק את שפתיו במכוון.

אני מזיזה את שפתיי כדי לומר 'תמשיך לחלום' ומסתובבת חזרה כדי להסתכל קדימה. השיניים שלי צמודות חזק כל כך, שהן בסכנת התנפצות.

זה בדיוק מה שברודי מקינון עושה לי.

בכל.

פעם.

מחדש.

שאר השיעור עובר באיטיות. הנושא לא עוזר לזמן. החומר הזה משעמם להחריד. אני תופסת את עצמי מביטה שוב ושוב בשעון, חסרת סבלנות לצאת מכאן. זה ממש דפוק.

לרוב, אני נהנית מההרצאות של דוקטור מילר. רוב הפרופסורים במחלקת העסקים זקנים, כבדים ומשעממים. דוקטור מילר מלמדת רק שנים ספורות. היא כמו אוויר נקי לנשימה. כבר מיציתי את כל היצע הקורסים שלה.

ברגע שהיא מסיימת את ההרצאה ומשחררת את הכיתה, אני אורזת את התיק שלי והולכת ישירות לדלת. אני צריכה שיהיה כמה שיותר מרחק ביני ובין —

אני לא הולכת יותר מחמישה צעדים לפני שזרוע שרירית ועבה נכרכת על כתפיי, מאיטה את ההתקדמות שלי.

אני נאנקת תחת המשקל הכבד שלה.

מה הבחור הזה אוכל לארוחת בוקר?

עופרת?

"דייוויס, למה את עצבנית כל כך הבוקר?" לפני שאני יכולה להשיב בחריפות, ברודי ממשיך. "רגע, רגע, אל תעני לי. בואי נראה אם אני יכול לנחש." הוא טופח על הסנטר שלו עם האצבע, כאילו שוקל מה לומר. יש לו מראה מעניין. כזה שאני לא רואה לעיתים קרובות. אני עומדת להגיד לו את זה, כשהוא אומר, "הוויברטור האהוב עלייך התקלקל בדיוק כשבאת להתחיל את החלק הקינקי של סשן האהבה העצמית שלך."

קצה אחד של פי עולה בגועל, ואני דוחפת את המרפק שלי לכיוונו. הוא לא זז. לא שציפיתי אחרת. "פגעת בול. איך עלית על זה?"

לברודי יש את היכולת הנדירה לגרום לי להרגיש כמו כלב פראי עם שרשרת חניקה. אם יכולתי לקרוע אותו לגזרים בשיניים שלי, הייתי עושה זאת בלי להסס. לא הייתי חושבת פעמיים.

אני בכלל לא אדם אלים, אבל ברודי מקינון מוציא ממני את הגרוע ביותר.

הצחקוק שיוצא משפתיו חמים וחושק. אפילו שאני מתנגדת, הוא עדיין מצליח להפעיל משהו עמוק בתוכי.

"טוב, את עצבנית אפילו יותר מהרגיל. וזה אומר משהו." הוא מושך אותי קרוב יותר, כך שאני נשטפת בריח הבושם שלו. משהו שמריח באופן בלתי נסבל כמו אור שמש על החוף מציף את חושיי. אלוהים, למה הוא חייב להריח טוב כל כך? למה הוא לא יכול להצחין מריח גוף? היה לי הרבה יותר קל להתמודד עם הריח הזה.

איך אני יכולה לתעב מישהו עד כדי כך ועדיין לרצות לטרוף אותו? זאת לא הפעם הראשונה שאני תוהה לגבי זה. אני יכולה רק לקוות שהיא האחרונה.

הקול שלו יורד עד שנשמע כמעט צרוד. "אני אגיד לך מה, אם יש לך זמן פנוי, אני אתקן לך את החוויה הזאת." הוא מרים ומוריד את הגבות ונוהם, "שחרור לחצים, כמו שאומרים." למרות שאני צמודה לגוף הקשה וחסר הפשרות שלו, הוא איכשהו מצליח להסתכל עליי במבט חטוף. המבט מרגיש כמו מגע מלטף. חום מציף את התחתונים שלי בתגובה.

לעזאזל איתו שהוא גורם לי להרגיש ככה.

"אני מתערב שאוכל לגרום לך לגמור תוך עשר דקות." הוא מצמצם את עיניו באופן שקול. "אולי אפילו פחות. את נראית די הדוקה, דייוויס. הרגשת פעם כמה אורגזמות ברצף? אני חושב שהן יעשו פלאים למצב הרוח שלך."

אם כל בחור אחר בקמפוס היה טיפש מספיק כדי להגיד לי את אותו דבר, הייתי חובטת בו. אפילו שזה נוגד את שיקול דעתי, אני נמנעת מלהגיב לו. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מקניטים זה את זה מילולית, וזאת בוודאי לא תהיה האחרונה. לצערי, זה סוג מערכת היחסים המטורפת שפיתחנו עם השנים. הוא אוהב לרדת עליי, ואני משתדלת להעמיד פנים שהוא לא קיים.

זה לא קל. אפילו שהורג אותי להודות בכך, ברודי מקינון הוא הרבה לעכל — גבוה, שרירי, אתלטי. כתפיים רחבות, אגן צר, שיער בלונדיני מלוכלך ארוך עם פסי זהב שיושב על צווארון החולצה שלו. עיניים בצבע ויסקי שתמיד נעלמות תוך כדי צחוק. לרוב, עליי. גומות מתועבות עם היכולת להפוך נשים בוגרות לטיפשות מקשקשות.

אני, לעומת זאת, יוצאת דופן.

כלומר, יש לי כוח כשמדובר בברודי. הוא אולי חתיך... האמת, לא אולי. הבחור הזה לוהט באופן קיצוני. בנות הולכות אחריו ברחבי הקמפוס בהמונים, מריירות ומצחקקות בזמן שהן מנסות להסב אליהן את תשומת ליבו הנודדת.

אבל הוא לא משפיע עליי כמו על כל בחורה אחרת באוניברסיטה הזאת. אני חסינה לקסם שלו.

אוקיי.

לא בדיוק חסינה.

צריך להיות גופה כדי לא להרגיש משהו כשהוא קרוב. אבל אין שום סיכוי שאי פעם אעשה משהו בקשר ללהט הלא רצוי בינינו.

אלוהים אדירים, אני לא מזוכיסטית.

המוניטין של ברודי כזונה ממין זכר הקדים אותו עוד לפני שדרך בקמפוס מכוסה הקיסוס של וויטמור. המון בנות עלו על הרכיבה הזאת. אם הן מעוניינות, הן יכולות לפתוח קבוצת תמיכה משלהן.

יש לי אפס רצון להצטרף למעמד הלא מהולל שלהן.

אם את טיפשה מספיק כדי ליפול לקסמיו ולמיטה שלו, מגיע לך לסבול מהשלכות הטיפשוּת שלך. רוב הסיכויים שההשלכות האלה כרוכות בטיפול כרוני במגוון מחלות מין.

התזכורות לעצמי על המוניטין שלו הן כל מה שנחוץ כדי לצנן את החום שעולה בתוך בטני.

בסדר, לעזאזל, נמוך יותר... הרבה יותר.

אני מסתכלת עליו במבט חסר הרגש הטוב ביותר שלי. "תודה, אבל אני אוותר על ההצעה הנדיבה הזאת."

הוא מושך בכתפיו, כאילו ממילא לא היה מעוניין כל כך. רוב הסיכויים שזה באמת המצב. אם הוא רוצה, הוא יכול למצוא עם מי לשכב תוך דקה, גג שתיים, לא משנה עם כמה משתתפות. "מה שבא לך, דייוויס. ההפסד שלך. אני רק מנסה לעזור לחברה."

אני צוחקת. "אההה. ובדיוק כאן טעית, מקינון." אני מנידה את ראשי ומסתכלת עליו במבט מלא סימפתיה מזויפת. "אנחנו לא חברים. לעולם לא נהיה חברים. לא מפתיע שהחשיבה שלך שגויה מלכתחילה."

הוא מניח יד על ליבו, מראה פגוע על פניו היפות. "אאוץ'. זה כאב."

"אני בספק."

אני נושפת אוויר כשברודי מחזיק את הדלת שמובילה לאור הבוהק פתוחה. אני לא בטוחה כמה מהאינטימיות הזאת אני יכולה לסבול.

אני ממלמלת, "תודה."

רוח חמימה פוגעת בלחיים שלי, ואנחנו מתחילים לרדת במדרגות האבן. שאריות הקיץ האחרונות טרם עזבו. בקרוב כל העצים בקמפוס ישתנו. יהיה סתיו באוויר. מה שאומר דבר אחד...

עונת ההוקי.

שיט.

קבוצה של שש או שבע בנות בתחתית המדרגות תופסות את תשומת ליבי. ברגע שמבטן הרעב יורד על ברודי, הן מתחילות לצעוק יחד. כאילו כוכב רוק נגלה מולן.

אני מגלגלת עיניים מההתנהגות המגוחכת שלהן. האם הן לא מודעות שנשים מוחות בכל העולם ודורשות שוויון בין המינים, והן כאן רודפות אחרי חתיך אקראי? באמת אין להן משהו טוב יותר לעשות בזמנן החופשי? אולי להעצים את עצמן עם ההשכלה שלכאורה, הן כאן כדי לרכוש?

כאילו הן עונות לשאלתי השקטה, חלקן צווחות ומנופפות את ידיהן מעלה. כן, עם זה אני מתמודדת.

במקום להרגיש נרגזת, אני אמורה להודות להן, כי הן יצרו לי את ההזדמנות המושלמת לברוח במהירות.

"נראה שקהל המעריצות שלך מחכה," אני אומרת, סוף כל סוף נחלצת מזרועו ויורדת במהירות במדרגות. ככל שהמרחק בינינו גדל, קל לי יותר לנשום. אם יהיה לי מזל, לא אראה את ברודי עד ליום שני.

בעשר בבוקר, ליתר דיוק.

ולא שנייה מוקדם יותר.

אצטרך את הזמן הזה כדי להירגע.

"אוי, דייוויס, בואי. אל תברחי." צחוק עולה בקולו כשהוא צועק אל הגב המתרחק שלי. "אני מבטיח, יש מספיק ממני לחלוק!"

בלי להסתובב, אני מרגישה את החיוך הרחב שעל שפתיו. אני בטוחה שהגומות שלו חשופות בכל הכוח. אני לא עוצרת ומניפה לעברו אצבע משולשת.

הצחוק שלו רודף אותי שעה אחרי שאני נעלמת בתוך הקהל.