שורת המורדים

בספר הזה ביקשתי לקבץ חיבורים על יצירתם של מספרים ומשוררים מן הספרות העברית החדשה שלא מצאו מקום, מסיבות טכניות ואחרות בספרים שכתבתי. על שום אופיים של היוצרים והיצירות שנידונו בקובץ בהרחבה יחסית, קראתי לו בשמו – שורת המורדים.

הספרות העברית החדשה הייתה כידוע ספרות מורדת. היא מרדה באורח החיים היהודי המסורתי, ערערה על הבסיס הדתי שלו ועל שלטון הספר שהכתיב את התנהלותו. היא חתרה להשבת היהודי אל העולם ואל הטבע, ובקשה להגדיר מחדש הן את היחיד היהודי והן את העם היהודי. המאמרים המרכזיים בספר מוקדשים ליוצרים וליצירות שגם בתוך התמונה הכוללת הזאת בלטו במרדנותם יותר מאחרים. ליוצרים: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, יוסף חיים ברנר, שאול טשרניחובסקי; ליצירות: "בעיר ההריגה" לח"נ ביאליק ואימה גדולה וירח משל אורי צבי גרינברג המוקדם. כן נידונו בספר משוררים שהמשיכו לפי דרכם את קודמיהם במרד משלהם: נתן זך ויהודה עמיחי, וצורפו דברי פולמוס הקשורים לפי עניינם במרידות ההן ובאחרות.

בעולם תרבותי־תקשורתי שבו נפוצים ניסיונות מסוגים שונים להחיות למען הישראלים החילוניים את המסורת היהודית הדתית, שהספרות העברית החדשה התמרדה כנגדה, ובצל הניסיונות החוזרים והנשנים "לאלף" את גדולי היוצרים של מאה וחמישים השנים האחרונות ולהשיבם אל חיקה של הסכמה יהודית מדומה, מבקש המחבר לתרום גם בספר זה את תרומתו לחיזוקה ולשימורה של המסורת הספרותית שעל בסיסה הוקמה ונבנתה תרבותנו החדשה מזה מאה וחמישים שנה, לתמוך בסיכול הניסיונות הבלתי־נלאים להשכיח את מהפכנותה ולטשטש את דמותה. זאת, גם בדרך עקיפה באמצעות תיאור היצירות, פירושן וזיהוי היחסים שביניהן, וגם בדרך ישירה באמצעות הפולמוס עם אחדים מאלה המנסים להוליך אותן "לאחור" ולנכס אותן לקונצנזוס שלא היה ולא נברא.

בספר ארבעה שערים: בראשון נידונים מיכה יוסף ברדיצ'בסקי ושאול טשרניחובסקי, בשני – יוסף חיים ברנר – עם אצ"ג, נתן זך, ביאליק ועגנון, ובשלישי – יהודה עמיחי. השער הרביעי מתפלמס עם מרדכי שלו, גלעד ברעלי, יצחק לאור ודן מירון. היצירה המרכזית שנידונה בו היא שמחת עניים של נתן אלתרמן.

המאמר הראשון, בשער הראשון, מציג באמצעות דוגמאות ספציפיות מרכזיות את הזיקה שבין חתירתה של המהפכה היהודית של המאות האחרונות אל עתיד חדש לאומה, ובין יחסה לעבר, ובמיוחד לעבר המקראי, באמצעות עיצובו המהפכני. המאמר מתאר ומנתח את הדרך שבה "כתבו" את התנ"ך מחדש, שניים מן הסופרים הגדולים של התחייה, המספר וההוגה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי והמשורר שאול טשרניחובסקי, כל אחד לפי דרכו, כל אחד בשירות מרדו שלו. המאמר מצביע על תמונה מגוונת של "דרכי כתיבה" אלו, הן במאמרי מי"ב ובסיפוריו לסוגיהם ולתקופותיהם, והן בשירה המקראית והכנענית של טשרניחובסקי. על רקע הקווים המשותפים לשני היוצרים בסוגיה זו, מצביע המאמר גם על ההבדלים ביניהם ומביא את הסיבות הביוגרפיות והמחשבתיות להבדלים האלה. פירוק "החבילה" ברדיצ'בסקי־טשרניחובסקי, ש"ארז" לפני כמאה שנה יוסף קלוזנר היא רק אחת מן המסקנות מהיבטים אלה של המאמר.

תיאור מפורט של השימוש שעושה מי"ב בטכניקה של 'המבע המשולב' משמש במאמר השני כמנוף מרכזי וכנקודת מוצא להבנת היבטים בפואטיקה של המספר ולאינטרפרטאציה של שניים מסיפורי המופת שלו – "מחניים" שנכתב בראשית דרכו, ו"בסתר רעם" – קרוב לסופה. למרות ההבדלים העצומים שבין הסיפורים, מצביע הניתוח על המשותף להם, הן מבחינה פואטית (דרכי הסיפר) והן מבחינה תמאטית (עושר, מורכבות ואחדות בעיצוב החברה היהודית והזהות היהודית); חושף את הדומות שמזהה מי"ב בין היחיד המורד מן הזמן החדש ובין זה שמן העבר – ומראה כיצד שניהם מגלים מתוך מרדם את הקשר הקיומי העז המחבר אותם לאותה מהות שכנגדה הם מורדים.

בשער השני של הספר תופס י"ח ברנר, אולי הגדול והנאמן שבמורדים, מקום מרכזי. במאמר הראשון שבו, מוצג הפילוסוף הגרמני ארתור שופנהאור (1788-1860) כמקור השפעה מרכזי על הסיפורת של ברנר. במאמר נטען שבעיקר מתוך ההתמודדות עם השפעה זו ברא ברנר, בין השאר את האקסיסטנציאליזם המיוחד לו.

בשני המאמרים הבאים מוצגת הפרוזה הארץ־ישראלית של ברנר כמקור השפעה על שניים מגדולי היוצרים שבאו אחריו – אורי צבי גרינברג ונתן זך. המאמר השלישי מראה שההשקפות הבסיסיות על יהדות וציונות, על ארץ ישראל ועתידה וכל הנושאים המרכזיים והמוטיבים המכריעים באימה גדולה וירח – ספרו הארצישראלי הראשון של גרינברג – הם ואריאציות על מקבילותיהם במכאן ומכאן של י"ח ברנר. המאמר עוקב אחרי ניסיונו המשוער של אצ"ג למלא את תפקידו של ברנר במערכת הספרותית, להיות "ברנר שני", ומצביע על הסיבות בשלהן לא היה לניסיון הזה סיכוי להצליח. למן ספרו הבא, אצ"ג יזכיר את ברנר רק פה ושם, אבל לא ישוב ללכת בדרכו. יתר על כן הוא יהפוך פניו ממנו, ימרוד בכל כוחו במרד של קודמו.

המאמר הרביעי יוצא מזיהוי מילות שימוש (כינויים סתמיים, מילות שלילה ומילות קישור) ותבניות תחביריות (הקבלה וניגוד) הרווחות גם בפרוזה של ברנר וגם בשירים של נתן זך. המאמר מצביע על קשרים אמיצים בין הסממנים הלשוניים ובין הפואטיקה של היוצרים, ומראה שהם ממלאים תפקידים חשובים בעיצוב משמעותם של הטקסטים שלהם: בכל מקום שברנר וזך מבקשים לומר את החשוב ביותר להם, הם מנצלים את המילים והתבניות הללו שכשלעצמן אינן מושכות תשומת לב מיוחדת ורובן שכיחות למדי בלשון. מן ההיבט המילולי־תחבירי הזה יוצא המאמר אל השוואה כוללת בין התמאטיקה והפואטיקה של ברנר לזו של זך, לזיהוי יסודות משותפים בהשקפת העולם הקיומית שלהם מזה, ולהקבלה בין המעמד המהפכני של כל אחד מהם במערכת הספרותית של זמנו לזה של האחר – ברנר בסיפורת, זך בשירה מזה.

המאמר החמישי בשער זה, מזהה קשרים בין "בעיר ההרגה" של ביאליק, למכאן ומכאן של י"ח ברנר, ול"קפיצת הדרך" של אצ"ג, הוא מצביע על כך ששלוש יצירות המופת הללו העמידו, כל אחת לפי דרכה, שלילה קיצונית של ההוויה היהודית כדרך לעורר את נמעניהם לשינויה מיסודה. על שלושתן ניתן לפסוק את פסוקו של ברנר: "עיקר שלילי עליו יעברו גאולים" ועל שלושתן ניתן לומר שמוקד המשמעות שלהן איננו מצוי בתוך היצירה, אלא בתגובה אפשרית של נמעניה. ביאליק הציג את המודל, ברנר ניסח את המבנה העקרוני שלו, אצ"ג, ב"תקופתו הברנרית", הלך לפי דרכו בעקבותיהם.

סוגר את השער הזה מאמר קצר החושף בבסיסם של "מחניים" (ברדיצ'בסקי), מסביב לנקודה (ברנר) ותמול שלשום (עגנון) סיטואציית יסוד זהה, ומראה – מעבר להבדלים בזמן, במקום, במבני השטח של העלילה ובעיצובן של הדמויות הפועלות – שהיצירות האלו מגלמות גלגולים של בעייתיות זהה בעומקה, בעייתיות שמקטביה גם הגיבורים וגם היוצרים מתקשים להיחלץ.

השער השלישי של הספר דן ב"מהפכה השקטה" של יהודה עמיחי. במאמר הראשון שלו נידונה, על יסוד תיאורים מפורטים של השקפת העולם הגלומה בשירת עמיחי (ראו ערפלי 1985) משמעותה הפוליטית האפשרית, שלמרות ניסוחיה המעודנים והאירוניה שלה שלעתים היא דקה, היא מהפכנית וחודרת עמוק, עד כדי ערעור המוסכמות הדתיות, הלאומיות והחברתיות השולטות באידיאולוגיות המרכזיות של השכבות המנהיגות את מדינת ישראל מאז הקמתה. המאמר השני בשער הזה ממחיש את ההשקפות המהפכניות האלה דרך עיצובה של ירושלים. המאמר מראה כיצד מנוצלת ירושלים בשירי עמיחי לצורך ערעורם של מיתוסים יהודיים וישראליים מרכזיים. המאמר השלישי בשער הזה מציג סיכום משולב של שלושה היבטים מרכזיים בשירת עמיחי – התמאטי, הפואטי והפוליטי – כפי שהתחוורו למחבר במהלך ארבעים שנות קריאה ועיון ביצירתו של משורר מרכזי זה.

אם שלושת השערים הראשונים של הספר דנים בנציגים בולטים של מסורת המרד שעיצבה את התרבות העברית החדשה, הרי השער הרביעי מציג ניסיונות אופייניים להסיג את התרבות הזאת לאחור ולטשטש את המסורת החדשה שפרנסה אותה. המאמר הראשון והמרכזי בשער הזה חושף את המגמה הזאת – "ייהודו" של אלתרמן – בבסיס פרשנותו של מרדכי שלו ליצירתו המופלאה שמחת עניים, ומראה שפירוש זה איננו אלא אחיזת עיניים. המאמר השני תוקף את הניסיון של הפרופ' לפילוסופיה גלעד ברעלי לשלול מן היהודי החילוני את היכולת ללמוד ולהבין את עולמה של המסורת היהודית הישנה, לפרש אותה לפי השקפת עולמו ולנצל אותה לצרכיו. שני מאמרים נוספים – פרקים בפולמוס עם דן מירון ויצחק לאור המתקשרים לנושאים אלה נדפסים כאן משום שלא עלה בידי הכותב לפרסמם בשלמות במקום אחר. השער, והספר כולו, מסתיים בשתי תגובות קצרות שצירופן תחת כותרת אחת מאיר אולי באור חוזר אחדים מנושאי היסוד של הקובץ.

נוסח קודם של המאמרים שנכללו בספר פורסם בכתבי־עת ובקבצים מדעיים. מקום וזמן הפרסום מצוין בכל מאמר ומאמר בנפרד. ברצוני להודות לעורכים וללקטורים של אותם כתבי־עת וקבצים על תרומתם לקריאוּת המאמרים ולעיצובם.