שיר של אש ושל קרח 4: משתה לעורבים ב’ – עפר...

 סאמוול

סאם עמד ליד החלון והביט איך קרני השמש האחרונות נעלמות מאחורי שורה של גגות מחודדים. הוא ודאי השתכר שוב, חשב בעגמומיות. או שפגש בחורה אחרת. הוא לא ידע אם לקלל או לבכות. דריאון היה אמור להיות אחיו. אם מבקשים ממנו לשיר, איש אינו עולה עליו. אם מבקשים ממנו לעשות משהו אחר...

ערפילי הערב החלו להיאסף ושלחו אצבעות אפורות במעלה כותלי הבניינים שניצבו לאורך התעלה הישנה. "הוא הבטיח שיחזור", אמר סאם. "גם את שמעת אותו".

גילי הביטה בו בעיניים אדומות ונפוחות. שערה נתלה סביב פניה, מלוכלך וסבוך. היא נראתה כמו חיה זהירה המציצה מתוך שיח. חלפו ימים רבים מאז הפעם האחרונה שהם הבעירו אש, אך הפראית אהבה להצטנף ליד האח, כאילו הגחלים הקרות אצרו בתוכן חום משתהה. "הוא לא אוהב להיות איתנו כאן", היא לחשה כאילו אינה רוצה להעיר את התינוק. "עצוב כאן. הוא אוהב להיות איפה שיש יין וחיוכים".

נכון, חשב סאם, ויין יש בכל מקום מלבד בחדר הזה. בראאבוס הייתה מלאה פונדקים, בתי מרזח ובתי בושת. ואם דריאון מעדיף אח מבוערת וספל יין מהול על פני לחם עבש וחברתה של אישה בוכייה, מוג לב שמן וזקן חולה, איך אפשר להאשים אותו? אני יכול להאשים אותו. הוא אמר שיחזור לפני הדמדומים; הוא אמר שיביא לנו יין ואוכל.

הוא השקיף מבעד לחלון וקיווה בתקווה נואשת להבחין בזמר הממהר לשוב. החשכה צנחה על העיר הסודית, התגנבה מבעד לסמטאות ולאורך התעלות. תושבי בראאבוס הטובים יגיפו בקרוב את חלונותיהם ויחליקו בריחי דלתות. הלילות היו נחלתם של הרברבנים ונשות התענוגות. החברים החדשים של דריאון, חשב סם במרירות. באחרונה לא דיבר הזמר על איש מלבדם. הוא ניסה לכתוב שיר על אשת תענוגות אחת, אישה בשם צל הירח, ששמעה את שירתו ליד ברֵכת הירח וזיכתה אותו בנשיקה. "היית צריך לבקש ממנה כסף", אמר לו סאם. "מעות אנחנו צריכים, לא נשיקות". אך הזמר רק חייך. "יש נשיקות ששוות יותר מזהב צהוב, קוטל".

גם זה הרגיז אותו. דריאון לא היה אמור להמציא שירים על נשות תענוגות. הוא היה אמור לשיר על החומה ועל גבורתו של משמר הלילה. ג'ון קיווה כי השירים ישכנעו צעירים להצטרף לשחורים. במקום זאת שר דריאון על נשיקות זהובות, על שיער כסוף ועל שפתיים אדומות. איש לא הצטרף לשחורים בשביל שפתיים אדומות.

ולפעמים הייתה שירתו מעירה את התינוק. הילד היה פוצח ביללות, דריאון היה צועק עליו שישתוק, גילי הייתה פורצת בבכי והזמר היה יוצא בסערה ונעדר ימים שלמים. "כל היללות האלה עושות לי חשק להרביץ לה", התלונן דריאון, "ואני בקושי יכול לישון בגלל הבכי שלה".

גם אתה היית בוכה אילו בנך היה נלקח ממך, סאם כמעט אמר. הוא לא היה יכול להאשים את גילי על אבלה. במקום זאת האשים את ג'ון שלג ותהה מתי הפך לבו של ג'ון לאבן. פעם אחת שאל את המלומד אאימון את השאלה הזאת, כאשר גילי ירדה לתעלה להביא להם מים. "כאשר רוממתם אותו להיות הלורד המפקד", השיב הזקן.

אפילו עכשיו, בעודם נרקבים בחדר הצונן שמתחת לקורות הגג, חלק כלשהו בסאם לא רצה להאמין שג'ון עשה מה שהמלומד אאימון ייחס לו. אך זאת ודאי האמת. איזו סיבה אחרת יש לגילי לבכות כל-כך הרבה? כל שהיה עליו לעשות הוא לשאול אותה של מי התינוק שהיא מיניקה, אך לא היה לו אומץ. הוא פחד מהתשובה. אני עדיין מוג לב, ג'ון. ילך לאן שילך, פחדיו יבואו עמו.

הדהוד חלול ניתז מגגות בראאבוס כמו רעם מרוחק. הטיטאן השמיע את תרועת הלילה על פני הלגונה. הקול היה רם דיו להעיר את התינוק, ויללתו הפתאומית העירה את המלומד אאימון. כאשר גילי ניגשה לתת לילד את שדה, נפקחו עיניו של הזקן, והוא זע בחולשה במיטתו הצרה. "אֶג? חשוך פה. מדוע כל-כך חשוך פה?"

מפני שאתה עיוור. צלילותו של אאימון התעמעמה מאז הגיעו לבראאבוס. היו ימים שלא ידע היכן הוא. היו ימים שהיה מאבד את חוט המחשבה ומתחיל ללהג על אביו או על אחיו. הוא בן מאה ואחת, סאם הזכיר לעצמו, אבל אאימון היה בן אותו הגיל בטירת שחור, ושם היה צלול לגמרי.

"זה אני", הוא נאלץ לומר. "סאמוול טארלי. המשַמש שלך".

"סאם". המלומד אאימון ליקק את שפתיו. "כן. וזאת בראאבוס. סלח לי, סאם. האם הבוקר כבר עלה?"

"לא". סאם מישש את מצחו של הזקן. עורו היה לח מזיעה, קריר ודביק, וכל נשימה הייתה מלווה באוושה צפצפנית. "עכשיו לילה, מלומד. ישנת".

"ישנתי זמן רב מדי. קר פה".

"אין לנו עצי הסקה", אמר לו סאם, "ובעל הפונדק אינו מוכן לתת לנו עצים נוספים אלא אם כן נשלם לו". הייתה זאת הפעם הרביעית או החמישית שניהלו אותה שיחה. הייתי צריך להשתמש בכסף לרכישת עצי הסקה, סאם נזף בעצמו בכל פעם. היה צריך להיות לי די שכל ישר להקפיד שיהיה לו חם.

במקום זאת בזבז סאם את שארית כספם על מרַפֵּא מבית הידיים האדומות, איש חיוור וגבוה בגלימות רקומות בפסים מסולסלים אדומים ולבנים. הכסף הספיק רק לרכישת חצי בקבוקון יין חלומות. "זה יקל את מותו", אמר לו הבראאבוסי בנימה שלא הייתה משוללת טוּב לב. כאשר שאל אותו סאם אם לא יוכל לעשות דבר מלבד זאת, הוא נד בראשו. "משחות יש לי, שיקויים וחליטות, תמיסות וארס ורטיות. אני יכול להקיז את דמו, לטהר אותו, לשים לו עלוקות... אך מדוע? שום עלוקה לא תצעיר אותו. הוא איש זקן, והמוות מצוי בריאותיו. תן לו את זה והנח לו לישון".

וכך הוא עשה, כל היום וכל הלילה, אך כעת התאמץ הזקן להתיישב. "עלינו לרדת לחפש ספינות".

שוב הספינות. "אתה חלש מכדי לצאת", הוא נאלץ לומר. הצינה חדרה לגופו של המלומד אאימון במהלך המסע והשתכנה בחזהו. עד שהגיעו לבראאבוס הוא היה כה חלש, שהם נאלצו לשאתו לחוף. באותו הזמן עוד היה להם שק מטבעות כסף תפוח, ודריאון ביקש את המיטה הגדולה ביותר בפונדק. המיטה שקיבלו הייתה גדולה דיה להכיל שמונה אנשים, ובעל הפונדק התעקש לחייבם כאילו היו שמונה.

"בבוקר נרד לנמל", הבטיח סאם. "ואתה תוכל לברר איזו ספינה מפליגה לאולדטאון". אפילו בסתיו היה נמל בראאבוס שוקק חיים. ברגע שאאימון יתחזק דיו להפליג, לא אמורה להיות להם בעיה למצוא ספינה שתיקח אותם ליעד הרצוי. תשלום תמורת ההפלגה יהיה עניין מסובך יותר. הסיכוי הטוב ביותר שלהם הוא למצוא ספינה משבע הממלכות. ספינת סוחר מאולדטאון, שלבעליה יש שארי בשר במשמר הלילה. ודאי עוד יש בעולם מישהו שמכבד את האנשים ההולכים על החומה.

"אולדטאון", חרחר המלומד אאימון. "כן, חלמתי על אולדטאון, סאם. חזרתי להיות צעיר ואחי אֶג היה איתי, עם האביר הגבוה ששירת. שתינו בפונדק ישן שמכינים בו סיידר חזק להחריד". הוא ניסה לקום שוב, אך המאמץ היה למעלה מכוחותיו. אחרי רגע שב והתיישב. "הספינות", הוא אמר שוב. "שם נמצא את התשובה שאנחנו מחפשים. בנוגע לדרקונים. אני צריך לדעת".

לא, חשב סאם, מה שאתה צריך הוא אוכל וחום, בטן מלאה ואש מבוערת שתתפצח באח. "האם אתה רעב, מלומד? נשארו לנו קצת לחם וחתיכת גבינה".

"לא עכשיו, סאם. אחר כך, כשארגיש חזק יותר".

"איך תתחזק אם לא תאכל?" איש מהם לא הִרבה לאכול בים, לא אחרי סקאגוס. סופות הסתיו דלקו בעקבותיהם במהלך כל חציית הים הצר. לפעמים היו מגיחות מדרום, גדושות רעמים וברקים וגשם שחור שירד במשך ימים. לפעמים היו מגיעות מצפון, קרות וקודרות, עם רוחות פרא שפילחו את גופו של אדם. פעם אחת היה כה קר, עד שסאם התעורר וגילה כי כל הספינה מכוסה במעטה קרח לבן שזהר כמו פנינה. הקברניט הורה להוריד את התורן ולקשור אותו לסיפון כדי לסיים את החצייה בכוח המשוטים בלבד. איש מהם לא אכל עד שראו את הטיטאן.

אך כשהגיעו אל מבטחי החוף, גילה סאם שהתעורר בו תיאבון. כך קרה גם לדריאון ולגילי. אפילו התינוק התחיל לינוק בשקיקה רבה יותר. אך אאימון...

"הלחם לא טרי, אבל אני יכול לבקש במטבח קצת רוטב כדי לטבול אותו בו", אמר סאם לזקן. בעל הפונדק היה איש נוקשה בעל עיניים קרות, אשר חשד בנוכרים לבושי השחורים שהתארחו תחת קורת גגו, אך הטבחית שלו הייתה טובת לב ממנו.

"לא. אבל אולי לגימת יין?"

לא נשאר להם יין. דריאון הבטיח לקנות יין במעות שהרוויח בשירה. "אחר כך יהיה לנו יין", נאלץ סאם לומר. "יש מים, אבל הם לא טובים". המים הטובים הגיעו באַמת המים הגדולה הבנויה מלבֵנים על קשתות, אמת המים שהבראאבוסים קראו לה נהר המים המתוקים. אנשים עשירים חיברו צינורות שהובילו מים היישר לבתיהם, העניים מילאו סירים ודליים במזרקות ציבוריות. סאם שלח את גילי להביא מים כאלה, אך שכח שהיא פראית שחיה כל חייה במרחק ראייה מן המצודה של קראסטר, ומעולם לא ראתה אפילו כיכר שוק. היא נבהלה כל-כך ממבוך האבן של האיים והתעלות שהיוו את בראאבוס - שהיה נטול עשב ועצים ורוחש זרים שדיברו בשפה שלא הבינה - עד שאיבדה את המפה ובתוך זמן קצר איבדה את דרכה. סאם מצא אותה מתייפחת ליד רגלי האבן של לורד ים שמת מזמן. "יש לנו רק מי תעלה", הוא אמר למלומד אאימון, "אך הטבחית הרתיחה אותם. יש גם יין חלומות, אם תרצה עוד מנה ממנו".

"חלמתי די והותר. מֵי תעלה יספיקו לי. עזור לי ברוב טובך".

סאם עזר לזקן להזדקף והצמיד את הספל לשפתיו היבשות והסדוקות. אפילו בתנוחה הזאת נזלו חצי מהמים על חזהו של המלומד. "מספיק", השתעל אאימון אחר כמה לגימות. "אתה מטביע אותי". הוא רעד בזרועותיו של סאם. "מדוע החדר כה קר?"

"לא נשארו עצי הסקה". דריאון שילם לבעל הפונדק כפליים תמורת חדר עם אח, אבל איש מהם לא ידע כי העץ להסקה כה יקר בבראאבוס. בבראאבוס עצמה לא צמחו עצים, אלא בחצרות ובגנים של שועי העם. והבראאבוסים לא יכלו לכרות את האורנים שצמחו באיים הסובבים את הלגונה האדירה שלהם, משום שהללו שימשו שוברי רוחות והגנו עליהם מפני הסופות. במקום זאת הובאו עצי הסקה לבראאבוס בדוברות שהפליגו במעלה הנהרות וחצו את הלגונה. אפילו גללים להסקה היו יקרים בבראאבוס; הבראאבוסים השתמשו בסירות במקום בסוסים. כל זה לא היה משנֶה אילו יצאו לאולדטאון כמתוכנן, אך הם לא יכלו להוציא את התוכנית אל הפועל משום שהמלומד אאימון היה כה חלש. מסע נוסף בים הפתוח ודאי היה מביא למותו.

ידו של אאימון הזדחלה על השמיכה וגיששה אחר ידו של סאם. "אנחנו חייבים לרדת לנמל, סאם".

"כשתתחזק". מצבו של הזקן לא אִפשר לו לעמוד בנתז המלוח וברוחות הלחות שנשבו בחוף, ובראאבוס הייתה חוף אחד גדול. מצפון השתרע הנמל הסגול, שבו עגנו ספינות הסוחר של בראאבוס למרגלות הכיפות והמגדלים של ארמון לורד הים. ממערב השתרע נמל הסמרטוטים, מלא עד אפס מקום בספינות משאר הערים החופשיות, מווסטרוז ומאיבן ומארצות המזרח הרחוקות והאגדיות. ובכל מקום אחר היו מזחים ומעגני דוברות ורציפים שלצדם עגנו לוכדות החסילונים ולוכדות הסרטנים, ודייגים שסיימו את עבודתם במישורי הבוץ ובשפכי הנהרות. "המאמץ יהיה גדול מדי בשבילך".

"אם כן, לך במקומי", דחק בו אאימון, "והבא לי מישהו שראה את הדרקונים האלה".

"אני?" ההצעה הייתה למורת רוחו של סאם. "כבוד המלומד, זה רק סיפור. סיפור של מלחים". גם זו הייתה אשמת דריאון. הזמר הביא לחדר כל מיני מעשיות משונות מבתי המרזח ומבתי הבושת. למרבה הצער, הוא היה שתוי כאשר שמע את המעשייה על הדרקונים, ולכן לא הצליח לזכור את פרטיה. "בהחלט יכול להיות שדריאון המציא את כל הסיפור. זמרים עושים דברים כאלה. הם ממציאים דברים".

"אמת", אמר המלומד אאימון, "אך אפילו בשיר הדמיוני ביותר יש גרעין של אמת. מצא למעני את האמת הזאת, סאם".

"אין לי מושג את מי לשאול או איך לשאול. אני יודע מעט מאוד ואליריאנית גבוהה, וכשמדברים אליי בראאבוסית אני לא מבין חצי ממה שאומרים. אתה יודע לדבר יותר שפות ממני, אחרי שתתחזק תוכל..."

"מתי אתחזק, סאם? אמור לי אתה".

"בקרוב. אם תאכל ותנוח. כאשר נגיע לאולדטאון..."

"לא אראה שוב את אולדטאון. אני יודע זאת". הזקן הידק את אחיזתו בזרועו של סאם. "בקרוב אצטרף אל אחיי. קצתם קשורים אליי בשבועות ואחרים בקשר דם, אך כולם היו אחיי. ואבי... הוא מעולם לא העלה על דעתו שיירש את הכתר, ובכל זאת ירש אותו. הוא נהג לומר כי הכתר הוא עונשו על המכה שקטלה את אחיו. אני מתפלל שמצא במוות את המנוח שלא מצא בחיים. הספטונים שרים על חידלון מתוק, על פריקת משאנו ועל נסיעה לארץ רחוקה ומתוקה שבה נוכל לצחוק ולאהוב ולסעוד את לבנו עד קץ הימים... אך מה יקרה אם מעבר לחומה הקרויה מוות לא שוכנת ארץ של אור ודבש כי אם ארץ של קור וחושך וכאב?"

הוא פוחד, הבין סאם. "אתה לא גוסס. אתה חולה, זה הכול. זה יעבור".

"לא הפעם, סאם. חלמתי... בחשכת הלילה אדם שואל את כל השאלות שאינו מעז לשאול באור היום. אחרי כל השנים שחלפו, נותרה לי שאלה אחת יחידה. מדוע בחרו האלים ליטול ממני את עיניי ואת כוחי, ובכל זאת דנו אותי לשרוד זמן רב כל-כך, קפוא ונשכח? איזו תועלת יכול להביא להם זקן חולה כמוני?" אצבעותיו של אאימון רעדו כזרדים הנתונים בעור מנומר. "אני זוכר, סאם. אני עדיין זוכר".

הוא מדבר בחוסר היגיון. "זוכר מה?"

"את הדרקונים", לחש אאימון. "הדרקונים שהיו התפארת והיגון של ביתי".

"הדרקון האחרון מת לפני שנולדת", אמר סאם. "כיצד ייתכן שאתה זוכר אותם?"

"אני רואה אותם בחלומותיי, סאם. אני רואה כוכב אדום מדמם בשמי הלילה. אני עדיין זוכר את הצבע האדום. אני רואה את צלליהם על השלג, שומע את חריקת כנפי העור העבות, חש את הבל פיהם החם. גם אחיי חלמו על דרקונים, והחלומות הרגו אותם. סאם, אנחנו מתנודדים על סף נבואות נשכחות למחצה, על סף פלאות וזוועות שלאיש מבין החיים היום אין סיכוי להבין... או..."

"או?" שאל סאם.

"או שלא". אאימון צחקק חרישית. "או שאני זקן קודח וגוסס". הוא עצם בלאות את עיניו הלבנות ופקח אותן שוב. "לא הייתי צריך לעזוב את החומה. לורד שלג לא ידע זאת, אך אני הייתי צריך להבין. האש מכלה, אך הקור משמר. החומה... אך מאוחר מדי לברוח אליה. הזר ממתין על סף דלתי ולא ניתן לסכל את כוונתו. סאם, משרתי, שירתָ אותי נאמנה. עשה למעני מעשה גבורה אחרון. רד אל הספינות, סאם. ברר על הדרקונים האלה כל שתוכל".

סאם חילץ את ידו מאחיזת הזקן. "ארד אל הספינות. אם אתה רוצה. אני רק..." הוא לא ידע מה עוד לומר. איני יכול לסרב לבקשתו. ובזמן שישוטט ליד המזחים והרציפים בנמל הסמרטוטים, יוכל גם למצוא את דריאון. קודם כול אמצא את דריאון, ואחר כך נלך יחד אל הספינות. וכאשר נחזור, נביא איתנו אוכל ויין ועצי הסקה. נדליק אש באח ונאכל ארוחה טובה וחמה. הוא קם על רגליו. "טוב, אני צריך לצאת. גילי תישאר פה. גילי, נעלי את הדלת אחרי שאלך". הזר ממתין על סף הדלת.

גילי הנהנה והצמידה את התינוק אל שדה. עיניה נמלאו דמעות. היא עומדת לפרוץ בבכי, הבין סאם. הוא לא יכול לשאת זאת עוד. חגורת החרב שלו הייתה תלויה על וו, ליד הקרן הישנה והסדוקה שג'ון נתן לו פעם. הוא תלש אותה מהוו וחגר אותה, ואחר כך עטה את גלימת הצמר השחורה על כתפיו המעוגלות, הידס אל הדלת וקרטע במורד מדרגות עץ שחרקו תחת משקלו. לפונדק היו שתי דלתות קדמיות, האחת פונה אל הרחוב והשנייה אל תעלה. סאם יצא בראשונה כדי לא לעבור דרך האולם המשותף, שכן שם ודאי נמצא בעל הפונדק, והוא ינעץ בו את המבט החמוץ השמור למי שהאריכו מדי את שהותם.

באוויר עמדה צינה, אך הערפל היה כבד פחות מאשר בלילות אחרים. סאם היה אסיר תודה על כך. הערפילים היו כה סמיכים לפעמים, עד שאדם לא היה יכול לראות אפילו את כפות רגליו. פעם אחת הפריד רק פסע אחד בינו לתעלה.

כאשר היה ילד, קרא סאם על ההיסטוריה של בראאבוס וחלם להגיע אליה ביום מן הימים. הוא רצה לראות את הטיטאן המתנשא מן הים, קודר ומפחיד, לשוט בתעלות בסירת נחש החולפת על פני כל הארמונות והמקדשים, ולצפות בריקוד המים שרוקדים הבראאבוסים כשחרבותיהם מבריקות באור הכוכבים. אך אחרי שהגיע לבראאבוס, רצה רק להסתלק ממנה ולהגיע לאולדטאון.

ברדסו כיסה את ראשו וגלימתו התבדרה סביבו, וכך עשה את דרכו על המרצפות המובילות אל נמל הסמרטוטים. חגורת חרבו איימה בלי הרף לגלוש עד קרסוליו, והוא נאלץ למשוך אותה מעלה שוב ושוב. הוא הקפיד ללכת ברחובות הקטנים והחשוכים יותר, שבו היו קטנים סיכוייו להיתקל באנשים, ובכל זאת לבו הלם בכוח למראה כל חתול שעבר לידו... ובראאבוס שרצה כולה חתולים. אני צריך למצוא את דריאון, הוא חשב. הוא איש משמר הלילה, אחי המושבע; הוא ואני נטכס עצה יחד. כוחו של המלומד אאימון אזל, וגילי הייתה הולכת פה לאיבוד אפילו לולא הייתה הלומת צער, אך דריאון... אל לי לחשוב בו סרה. ייתכן שנפצע ובגלל זה לא שב לחדר. ייתכן שמת, שהוא מוטל בשלולית דם בסמטה כלשהי, או צף כשפניו מטה באחת מן התעלות האלה. בלילות שוטטו בעיר הרברבנים, לבושים במחלצות צבעוניות, כמהים להוכיח את יכולתם להשתמש בחרבות הדקות שלמותניהם. כמה מהם היו מוכנים להילחם בגלל התירוץ הקלוש ביותר, ואחרים לא היו זקוקים אפילו לכך, ודריאון היה איש בעל לשון מושחזת ומזג חם, במיוחד אחרי ששתה. העובדה שאדם מסוגל לשיר על קרבות אינה אומרת שהוא מסוגל להשתתף בהם.

בתי המרזח, הפונדקים ובתי הבושת הטובים ביותר שכנו בקרבת הנמל הסגול או ברֵכת הירח, אך דריאון העדיף את נמל הסמרטוטים, מקום שבו היה סיכוי גדול יותר שהלקוחות ידברו את השפה המשותפת. סאם התחיל את חיפושו בפונדקי הצלופח הירוק, הדובראי השחור והפונדק של מורוגו, המקומות שבהם ניגן דריאון בעבר. הזמר לא נמצא באף אחד מהפונדקים הללו. ליד בית הערפל עגנו ספינות נחש והמתינו ללקוחות, וסאם שאל את החותרים במוט אם ראו זמר לבוש שחורים, אך איש מהם לא הבין את הוואליריאנית הגבוהה שלו. או שלא הבינו, או שבחרו לא להבין. סאם הציץ לתוך מאורת היין המעופשת ששכנה מתחת לקשת השנייה של גשר נאבו, ובקושי יכלה לאכלס עשרה אנשים. דריאון לא נמנה עמם. הוא בדק ביפונדק הניצוֹל, בבית שֶבע העששיות ובבית בושת הנקרא החתולייה, שבו ננעצו בו מבטים מוזרים אך עזרה לא הוגשה לו.

כאשר הסתובב לצאת, נתקל בשני צעירים מתחת לעששית האדומה של החתולייה. אחד מהם היה כהה והשני בהיר. כהה השיער אמר משהו בבראאבוסית. "אני מצטער", סאם השיב. "איני מבין". הוא התרחק מהם לאט ובחשש. בשבע הממלכות התהדרו האצילים בבגדי קטיפה ומשי במאות גוונים, ואילו האיכרים ופשוטי העם לבשו צמר גס ובגדי צמר חומים. בבראאבוס היה המצב הפוך. הרברבנים הסתובבו לבושים כטווסים ומיששו את חרבם, ואילו המיוחסים לבשו בגדים אפורים כפחם או סגולים, בגדים כחולים שהיו שחורים כמעט ובגדים שהיו שחורים כמו לילה בלי ירח.

"ידידי טֶרוֹ אומר שאתה כל-כך שמן שאתה עושה לו בחילה", אמר הרברבן בהיר השיער. צד אחד של מעילו היה עשוי מקטיפה ירוקה והשני מבד כסף. "ידידי טרו אומר שקרקוש החרב שלך עושה לו כאב ראש". הוא דיבר בשפה המשותפת. הרברבן כהה השיער, הלבוש בברוקאד בצבע יין ובגלימה צהובה ושכנראה נקרא טרו, העיר הערה כלשהי בבראאבוסית, וידידו בהיר השיער צחק ואמר, "ידידי טרו אומר שאתה מתלבש באופן שאינו הולם את מעמדך. האם אתה לורד רם, שאתה מרשה לעצמך ללבוש שחורים?"

סאם רצה לברוח, אך הצליח רק למעוד על חגורת חרבו. אל תיגע בחרב, הוא אמר לעצמו. די שיניח על ניצב החרב אצבע כדי שאחד משני הבראאבוסים או שניהם יראו בתנועתו קריאת תיגר לפתיחה בקרב. הוא ניסה לחשוב על מילים שירגיעו אותם. "אני לא –" הוא הצליח לומר בקושי.

"הוא לא לורד", התערב קולה של ילדה. "הוא ממשמר הלילה, טיפש שכמותך. הוא מווסטרוז". ילדה התקרבה בזהירות לאור ודחפה לפניה מריצה מלאה עשבי ים; יצור קטן וצנום במגפיים גדולים עם שיער מטונף ומדובלל. "יש עוד אחד כמוהו בפונדק הנמל העולז, ששר שירים לאשת המלח", היא סיפרה לשני הבראאבוסים. לסאם היא אמרה, "אם הם ישאלו אותך מי האישה הכי יפה בעולם, תגידי להם הזמיר, או שהם יזמינו אותך לדו-קרב. אתה רוצה לקנות צדפות? מכרתי את כל השבלולים שהיו לי".

"אין לי מעות", אמר סאם.

"אין לו מעות", חיקה אותו בלעג הרברבן בהיר השיער. ידידו שחור השיער חייך חיוך רחב ואמר משהו בבראאבוסית. "לידידי טרו קר. למה שלא תהיה חבר טוב ושמן ותיתן לו את הגלימה שלך".

"אל תעשה גם את זה", אמרה ילדת המריצה, "או שהם יבקשו ממך גם את המגפיים שלך, ובתוך כמה רגעים תישאר עירום".

"חתלתולים שמייללים חזק מדי אפשר להטביע בתעלה", הזהיר הרברבן בהיר השיער.

"רק אם אין להם ציפורניים". פתאום הופיעה סכין בידה השמאלית של הילדה, להב צנום כמוה. הרברבן שקראו לו טרו אמר משהו לידידו בהיר השיער, ושניהם התרחקו משם וצחקקו יחדיו.

"תודה רבה", אמר סאם לילדה אחרי שהסתלקו.

הסכין נעלמה מהעין. "אם אתה חוגר חרב בלילה, זה אומר שאפשר להזמין אותך לדו-קרב. רצית להילחם בהם?"

"לא". התשובה בקעה בקול צווחני, וסאם עיווה את פניו.

"אתה באמת ממשמר הלילה? אף פעם לא ראיתי אח שחור כמוך". היא הצביעה על המריצה. "אתה יכול לאכול את הצדפות האחרונות אם אתה רוצה. חושך עכשיו, אז אף אחד לא יקנה אותן ממילא. אתה מפליג אל החומה?"

"אל אולדטאון". סאם לקח אחת מהצדפות האפויות וטרף אותה. "אנחנו מחליפים ספינות". הצדפה הייתה טעימה. הוא אכל עוד אחת.

"הבראאבוסים לא נטפלים לאנשים בלי חרב. אפילו בני זונות כמו טֶרו ואוֹרְבֶּלוֹ לא עושים את זה".

"מי את?"

"אף אחת". היא הדיפה צחנת דגים. "פעם הייתי מישהי, אבל עכשיו אני לא. אתה יכול לקרוא לי חתולה אם אתה רוצה. מי אתה?"

"סאמוול מבית טארלי. את יודעת את השפה המשותפת".

"אבא שלי היה רב-החותרים בספינה ניימריה. רברבן הרג אותו בגלל שאמר שאימא שלי הייתה יותר יפה מהזמיר. לא אחד מהבני זונות האלה שפגשת עכשיו אלא רברבן אמיתי. יום אחד אני אחתוך לו את הגרון. הקברניט של ניימריה אמר שלא צריכים בה ילדות קטנות, אז הוא הוריד אותי פה. ברוסקו נתן לי מחסה ומריצה". היא הביטה בו. "באיזו ספינה אתם מפליגים מכאן?"

"קנינו כרטיסים ליליידי אוּשַנוֹרה".

הילדה שלחה בו מבט חשדני בעיניים מצומצמות. "היא כבר הפליגה, אתה לא יודע? היא הפליגה מזמן".

אני יודע, סאם היה יכול להגיד. הוא ודריאון עמדו על המזח וראו כיצד משוטיה עולים ויורדים בעודה עושה את דרכה אל הטיטאן וממנו אל הים הפתוח. "טוב", אמר הזמר, "עם זה גמרנו". אילו היה סאם אמיץ יותר, היה מפיל את דריאון למים באותו רגע. לדריאון הייתה לשון חלקות כשהיה צורך לשכנע נערות לפשוט את בגדיהן, אך איכשהו בתאו של הקברניט סאם הוא זה שנאלץ להיות הדובר שלהם, לנסות לשכנע את הבראאבוסי להמתין להם. "שלושה ימים חיכיתי לזקן הזה", אמר אז הקברניט. "הסַפנות שלי מלאות, המלחים שלי נתנו לנשים שלהם זיון פרֵדה. איתכם או בלעדיכם, הליידי שלי עוזבת בגאות הבאה".

"בבקשה", התחנן סאם. "רק עוד כמה ימים, זה כל מה שאני מבקש. כדי שהמלומד אאימון יוכל לאזור כוח".

"אין לו שום כוח לאזור". הקברניט ביקר בפונדק אמש כדי לראות את המלומד במו עיניו. "הוא זקן וחולה, ואני לא מוכן שהוא ימות ביליידי שלי. אתם יכולים להישאר איתו או להשאיר אותו פה, לי זה לא משנה. אני מפליג". וגרוע מכך, הוא סירב להחזיר להם את כספם. "שילמתם על התא הכי יפה שלי. הוא מחכה לכם. זאת לא אשמתי שהחלטתם לא להשתמש בו. למה שאני אספוג את ההפסד?"

כבר יכולנו להיות בדאסקנדייל, חשב סאם בעוגמה. אם הרוחות היו טובות, היינו יכולים להגיע אפילו עד פנטוס.

אבל כל זאת לא היה חשוב לילדה עם המריצה. "אמרת שראית זמר..."

"בנמל העולז. הוא הולך להתחתן עם אשת המלח".

"להתחתן?"

"היא שוכבת רק עם מי שמתחתן איתה".

"איפה נמצא הנמל העולז הזה?"

"מול ספינת השחקנים. אני יכולה להראות לך את הדרך".

"אני מכיר את הדרך". סאם ראה את ספינת השחקנים. לדריאון אסור להתחתן! הוא נדר את הנדר! "אני חייב ללכת".

הוא רץ. הדרך הייתה ארוכה ומרוצפת מרצפות חלקלקות. בתוך זמן קצר החל סאם להתנשף, וגלימתו השחורה הגדולה התבדרה סביבו ברעש. הוא נאלץ להחזיק את חגורת חרבו בידו בזמן שרץ. האנשים המועטים שפגש בדרך נעצו בו מבטים סקרניים, וחתול אחד התרומם על רגליו האחוריות ונשף עליו. עד שהגיע לספינה כמעט כשלו רגליו. הנמל העולז היה בדיוק מעברה השני של הסמטה.

ברגע שנכנס, סמוק וקצר נשימה, אישה שתומת עין כרכה את זרועותיה סביב צווארו. "הפסיקי", אמר לה סאם. "לא באתי בשביל זה". היא ענתה לו בבראאבוסית. "איני מדבר בשפה הזאת", ענה סאם בוואליריאנית גבוהה. בתוך הפונדק דלקו נרות, ובולי עץ התפצחו באח. מישהו ניגן בכינור ניגון צורם, והוא ראה שתי בחורות שהחזיקו ידיים ורקדו סביב כוהן אדום. האישה שתומת העין הצמידה את שדיה לחזהו. "תפסיקי! לא באתי בשביל זה!"

"סאם!" הצטלצל קולו המוכר של דריאון. "יְנה, תעזבי אותו. זה סאם הקוטל. אחי המושבע!"

האישה שתומת העין עזבה אותו, אם כי המשיכה להחזיק את זרועו ביד אחת. אחת הרקדניות קראה, "הוא יכול לקטול אותי אם הוא רוצה", והשנייה אמרה, "הוא ייתן לי לגעת בחרב שלו?" על הקיר מאחוריהם התנוסס ציור של תלת-תורנית סגולה, שכל אנשי צוותה היו נשים הלבושות אך ורק במגפיים המגיעים עד ירכיהן. בפינה רבץ מלח טירושי מעולף שנחר אל מעמקי זקן השָני האדיר שלו. בפינה אחרת של החדר ישבה אישה מבוגרת יותר עם שדיים עצומים והפכה לוחיות משחק בחברת מלח כביר מאיי הקיץ, שהתהדר בנוצות שחורות ושני. במרכז החדר ישב דריאון וחיכך את אפו בצווארה של האישה היושבת על ברכיו. היא לבשה את גלימתו השחורה.

"שלום לקוטל", קרא הזמר בקול שתוי, "בוא לפגוש את הליידי אשתי". שערו היה בצבע חול ודבש, וחיוכו היה חמים. "שרתי לה שירי אהבה. נשים נמסות כמו חמאה כשאני שר. איך יכולתי לעמוד בפני פנים כאלה?" הוא נשק לאפה. "אישה, תני נשיקה לקוטל, הוא אחי". כאשר הבחורה קמה על רגליה, הבחין סאם שהיא אינה לובשת דבר מתחת לגלימה. "שלא תמשש את אשתי, קוטל", צחק דריאון. "אבל אם אתה רוצה אחת מהאחיות שלה, תרגיש חופשי. אני חושב שיש לי מספיק מעות".

מעות שהיו יכולות לשמש כדי לקנות לנו אוכל, חשב סאם, מעות שהיו יכולות לשמש כדי לקנות לנו עצי הסקה, כדי שלמלומד אאימון יהיה חם. "מה עשית? אסור לך להתחתן. נדרת את הנדר בדיוק כמוני. עלולים לערוף את ראשך על שהתחתנת".

"התחתנו רק ללילה אחד, קוטל. אפילו בווסטרוז אף אחד לא מוריד את הראש בגלל דבר כזה. אף פעם לא הלכת לחפרפרת כדי לחפש אוצרות קבורים?"

"לא". סאם הסמיק. "אני לא הייתי..."

"ומה עם הנקבה הפראית שלך? בטח זיינת אותה פעמיים-שלוש. כל הלילות האלה ביער, כשהתכרבלתם יחד מתחת לגלימה שלך, אל תגיד לי שאף פעם לא תקעת לה אותו". הוא הצביע על כיסא. "שב, קוטל. קח כוס יין. קח זונה. קח את שתיהן".

סאם לא רצה כוס יין. "הבטחת לחזור לפני הדמדומים. להביא אוכל ויין".

"ככה הרגת את האחר? נזפת בו עד שמת?" דריאון צחק. "היא אשתי, לא אתה. אם אתה לא מוכן להרים כוסית לחיי הנישואים שלי, תסתלק מפה".

"בוא איתי", אמר סאם. "המלומד אאימון התעורר והוא רוצה לשמוע על הדרקונים האלה. הוא מדבר על כוכבים מדממים ועל צללים לבנים ועל חלומות ועל... אם נוכל לברר עוד פרטים על הדרקונים האלה, אולי זה ירגיע אותו. עזור לי".

"מחר בבוקר. לא בליל הכלולות שלי". דריאון קם על רגליו בכוח, אחז בידה של אשתו והתחיל ללכת לכיוון המדרגות ולמשוך אותה אחריו.

סאם חסם את דרכו. "הבטחת, דריאון. נדרת את הנדר. אתה אמור להיות אחי".

"בווסטרוז. המקום הזה נראה לך כמו ווסטרוז?"

"המלומד אאימון –"

"– גוסס. זה בדיוק מה שאמר המרפא שבזבזת עליו את כל הכסף שלנו". פיו של דריאון התקשח. "קח לך נערה או שתעוף מפה, סאם. אתה הורס לי את החתונה".

"אני אלך", אמר סאם, "אבל אתה תבוא איתי".

"לא. אני איתך גמרתי. אני עם השחורים גמרתי". דריאון תלש את הגלימה מכתפי כלתו העירומה והשליך אותה על פניו של סאם. "קח. שים את הסמרטוט הזה על הזקן, אולי הוא יחמם אותו קצת. אני כבר לא אזדקק לו. עוד מעט אני אלבש בגדי קטיפה. בשנה הבאה אני אלבש פרוות ואוֹכל –"

סאם חבט בו.

הוא לא חשב על זה. ידו התרוממה, התאגרפה והלמה בפיו של הזמר. דריאון גידף ואשתו העירומה צווחה, וסאם הטיל את עצמו על הזמר והפיל אותו על שולחן נמוך. קומתם הייתה כמעט זהה, אך סאם שקל פי שניים והיה כה נזעם עד שלא פחד כלל. הוא חבט בפני הזמר ובבטנו, ואחר כך החל להלום בכתפיו בשתי ידיו. כאשר דריאון תפס את מפרקי ידיו, נגח בו סאם ופצע את שפתו. הזמר הרפה מידיו וסאם הכה באפו. גבר צחק היכן שהוא, אישה גידפה. הקרב כמו הואט, כאילו הוא ודריאון שני זבובים הלכודים בענבר. מישהו הוריד את סאם מעל חזהו של הזמר. הוא הכה גם את אותו אדם, ומשהו קשה הלם בראשו.

פתאום מצא את עצמו בחוץ, מתעופף לעבר הערפל. למשך חצי פעימה ראה מתחתיו מים שחורים. אחר כך התרוממה התעלה והתנפצה על פניו.

סאם שקע כמו אבן, כמו סלע, כמו הר. המים חדרו לעיניו ובמעלה אפו, מים כהים וקרים ומלוחים. כאשר ניסה לצעוק הצילו בלע עוד מים. הוא בעט והשתנק והתהפך, ובועות פרצו מאפו. שְׂחֵה, הוא ציווה על עצמו. שחה. המלח צרב את עיניו כשפקח אותן ועיוור אותו. הוא בקע אל פני המים לרגע אחד, גמע אוויר ושלח יד נואשת אל דופן התעלה. אך האבנים היו חלקלקות ומרופשות, והוא לא הצליח למצוא מאחז. הוא שקע שוב.

סאם חש רק בצינה האוחזת בבשרו כאשר המים נספגו בבגדיו. חגורת חרבו החליקה במורד רגליו והסתבכה בקרסוליו. אני טובע, הוא חשב באימה שחורה ועיוורת. הוא השתולל וניסה לפלס בציפורניו דרך אל פני המים, ובמקום זאת נחבטו פניו בקרקעית התעלה. אני הפוך, הוא הבין. אני טובע. משהו החליק ליד אחת מידיו המגששות, צלופח או דג שחמק בין אצבעותיו. אסור לי לטבוע. בלעדיי המלומד אאימון ימות, ולגילי לא יישאר איש. אני חייב לשחות. אני חייב...

נשמע נתז אדיר ומשהו נכרך סביבו, תחת זרועותיו וסביב חזהו. הצלופח, הוא חשב, הצלופח תפס אותי, הוא יגרור אותי למעמקים. סאם פער את פיו כדי לצרוח ובלע עוד מים. טבעתי, הייתה מחשבתו האחרונה. אלים טובים, טבעתי.

כאשר פקח את עיניו, גילה שהוא מוטל על גבו ואיש שחור גדול מאיי הקיץ הולם בבטנו באגרופים שגודלם כגודל ירך חזיר. הפסק, אתה מכאיב לי, ניסה סאם לצרוח. במקום מילים פלט מים והשתנק. הוא רעד, היה ספוג עד לשד עצמותיו ושרוע על המרצפות בשלולית של מי תעלה. האיש מאיי הקיץ שב והלם בבטנו ומים נוספים נפלטו מאפו. "הפסק", התנשם סאם. "לא טבעתי. לא טבעתי".

"לא". מושיעו רכן מעליו, ענק ושחור. "אתה חייב לזְ'הוֹנדוֹ הרבה נוצות. מים הרס את גלימה יפה של ז'הונדו".

הוא צודק, ראה סאם. גלימת הנוצות, ספוגה ומרופשת, דבקה לכתפיו העצומות של ז'הונדו. "לא התכוונתי..."

"לצאת שוחה? ז'הונדו הבין. יותר מדי מתיז. אנשים שָמן צריכים צפים". הוא תפס את הירכית של סאם באגרוף שחור ענקי והעמיד אותו על רגליו. "ז'הונדו מלח בירוח הקינמון. הרבה לשונות מדבר, קצת. בפנים ז'הונדו צוחק כשרואה אתה מרביץ זמר. וז'הונדו שומע". חיוך רחב ולבן התפשט על פניו. "ז'הונדו מכיר דרקונים זה".