שלושה ארונות קבורה לבנים

דבר אחד הוביל לדבר אחר.

בשבע בבוקר עמדתי להתאמן על הסונטה השלישית (השמימית) של המאסטרו קֵפּיס כשנקרע מיתר בקונטרבס שלי, וכשנקרע השמיע צליל כמו זה שמשמיע חתול חי כשדורכים לו על הזנב, תופעה מעניינת, כי לאמיתו של דבר המיתר היה עשוי ממעיים של חתול מת.

אחרי שעה, בשמונה, אבא סירב לקנות את הלחם לארוחת הבוקר למרות שעד אז עשה את זה, זקוף מאוד ודייקן מאוד, כל בוקר בכל יום, בכל אחד מהימים בארבעים השנה האחרונות. אבא לא אמר כלום. הוא רק סירב, ככה, בלי לתת שום הסבר.

בשתים־עשרה, כדי לסגור את הבוקר, צעיר לבוש בחולצה כתומה ניגש לשולחן שלידו ישב פדרו אָקירָה ואכל קנלוני נפוליטנה, אמר לו באוזן שלוש מילים ברורות מאוד ("הנה לך, בנזונה") וירה לו שלושה כדורים בראש, שנחת בעיניים פקוחות לרווחה על צלחת הקנלוני. בניגוד לשני האירועים הראשונים, האחרון, למרבה המזל, לא קרה אצלי בבית.

* * *

דבר אחד הוביל לדבר אחר, וזו הייתה רק ההתחלה. אני מתייחס לראש המונח בצלחת הקנלוני. כבד ואילם וחירש, מחובר לגופו החסון של פדרו אקירה בצוואר חזק וגברי. חף מכל ידיעה על כל ההשלכות שהדומייה שלו התחילה לחולל מחוץ למסעדה האיטלקית, בראשים אחרים וברחובות אחרים פחות צדדיים ויותר מרכזיים. השלכות שהפכו למעשים שעכשיו, מכאן, מהמרחק הנחוץ, נראים כמו נמלים מבוהלות שמתרחקות זו מזו, נמלים שבורחות מהצל של עצמן. אבל כל זה קרה אחר־כך, חמש שעות אחרי האירוע הגורלי הראשון שכבר תואר בקצרה, פקיעת המיתר של הקונטרבס שלי, שלא נראה ראוי להתייחסות אבל הוא כן, ומי שקשוב לפרטים עוד יגלה מדוע.

כשנקרע המיתר, כשישבתי על שרפרף הנגן כמו באמצע פלאנטה נידחת, בשבע ורבע בבוקר, נאלצתי להניח שהיום הזה יהיה שונה. ניגשתי לחלון, הבטתי רגע בשמים (כחולים), נאנחתי כמו שרק אני יודע להיאנח והחלטתי להחליק בחשאיות מְרבית לאורך המסדרון, כשאני מנסה לדרוך רק על הלוחות השקטים יותר בפרקט, ואז ירדתי במדרגות על קצות האצבעות והגעתי לרהיט זכוכית מפואר, ירושה מאִמי, שם הוסתרו נכסי האלכוהול של המשפחה. כלומר נכסי האלכוהול שלי, כי אבא מתנזר מאז 1974 ואין בני משפחה חוץ ממנו וממני בבית הקטן והאפלולי בשכונת לָה אֶסְמֵרָלְדַה, זירת ההתרחשות הזאת שטרם התחילה להתרחש.

בהתחשב בשעה המאוחרת הנחתי שאיאלץ לבטל את השיעור הקסום שלי — אני אוהב את המילה הזאת ותמיד אהבתי, קסום — השיעור הקסום שלי באדריכלות הבארוק במחלקה הקסומה גם היא ללימודים כלליים באוניברסיטה הלאומית הלא כל־כך קסומה של רפובליקת מיראנְדָה. כלומר, לא אלך לשיעור של שמונה. הוויתור על השיעור היומי, ואיתו הוויתור על השיקופיות המאלפות שבהן הייתי זוכה לראות את החזיתות (המונומנטליות) של פיאצה נאבוֹנה ברומא ואת המזרקה (המרשימה) של בֶּרניני, את כל האבן (המוצקה כל־כך) של הבארוק, כל המשקל הזה של האדריכלות ושל התרבות שמעל האדריכלות ושל האווירה שבתוך האדריכלות, כל זה, מרגע שעלה בדמיון, קרס פתאום בְּחור שחור שנעלם כאילו לא היה מעולם, והפך לגירוד בגרוני היבש, מין עקצוץ שמסוגל לעקור הרים ממקומם.

הגיעה השעה להכין את הקוקטייל הראשון של היום. ערבבתי את קוביות הקרח והוודקה והסוכר ועלי המנטה בלי להשמיע שום רחש, כי חשבתי (ברוב תמימותי) שלאבא נשארו עדיין ארבעים דקות עד שיקום ויכסה את גופו הזקוף והיבש בחלוק משבצות משובח, ינעל את נעלי הבית הכחולות ויֵצא כמו תמיד עטוף היטב בחליפת הקרב שלו, לקנות לחם לארוחת הבוקר. צעדתי בצעדים קטנים וזהירים במסדרון של הקומה השנייה, מלוּוה בכוסית הוודקה־מנטה השנייה שלי (הראשונה נלגמה אגב התבוננות ענוגה בצמחי הגן), צעדתי בצעדים זהירים עם הכוס המוחבאת בכיס הענק של הפיג'מה, בלי לשפוך אפילו טיפה, ביד קפואה מקרח אבל בגוף יציב מאוד, ואז, מבעד לזווית עיני הימנית, האישון שלי הבחין שאבא כבר לא מי שהיה.

סובבתי את הראש העגול והצלול שלי והבטתי בו בכל עיני הימנית ובכל השמאלית גם כן, בשתי עיניים וביד קפואה שנשארה עדיין בכיס. אבא כבר לא היה מי שהיה. לא מי שהיה תמיד באותה שעה של היום. בכל יום שהוא. הוא לא עמד מול המראה הסגלגלה שירשנו מאמי ותיקן את צווארון הפיג'מה, הוא לא יישר את כנפי החלוק שלו כאילו זה חלוק של מאפיונר מהסרטים, הוא לא מתח את השרוולים ולא כחכח בגרון כמו תרנגול קרב חצי מת וגם לא כמו אדון בחלוק. לכל זה לא היה זֵכר. אבא עדיין היה שׂרוע במיטה. הוא לא זז. לבן ושדוף, כמו פסל שַיש. הוא אפילו לא הסתובב להביט בי. בי. בבן שלו. בבנו שלו. כמעט שפכתי את הנוזל היקר במקום לא מכובד במיוחד. זזתי מפֶּתח הדלת, עשיתי כמיטב יכולתי להוציא את הכוס מהכיס בלי לשפוך אפילו טיפה, ובלי לערבל את עלי המנטה לקחתי אותה לחדרי. הסתרתי אותה בארון, בין הנעליים. מוטרד מהמראה של פסל השיש, אך בשליטה מלאה בכל עשתונותי, כלומר יציב, חזרתי לזירת האסון. שם ניסיתי לחלץ את אבא מהמיטה בלי תוצאות של ממש, כשאני משתדל לא לעשות שימוש בכוח פיזי, גם אם מדובר בפסל שיש, אלא רק בכוח הרצון.

סיברתי את אוזנו במשפטים מפצירים. כמו ילד. אחרי שלוש או ארבע שורות אבא נעץ בי את עיניו האפורות וקטע את המליצה הכי מוצלחת שלי ואמר שאני יכול לדבר כמה שאני רוצה, אני יכול גם לעמוד על הראש, אני יכול להתפשט אם אין לי שום דבר טוב יותר לעשות, אבל הוא משם לא זז. ושאעוף לו מהעיניים. עכשיו. שאסתלק.

מבוכה ודכדוך וצער הן המילים שעולות לי בראש (ונעלמות בחזרה בלי שביצעו את משימתן). אחרי כמה רגעים של שיתוק התקרבתי לקצה המיטה, שם נחו רגלי הפסל. כדי שיראה אותי טוב. הנחתי את שתי ידי העוצמתיות על מותני והבטתי בו כמו שרק אני יודע להביט בו. והזכרתי לו שהוא זה שהביא אותי לעולם, שמאה הקילוגרמים של משקלי הם ממשיים, וגם, שבשעת הצורך אני מסוגל לייבב כמו כלבלב.

"תעוף מפה," אמר לי. "אני עושה מדיטציה."

* * *

בקטע הבוקר שחלף בין הרגע הזה עם אבא המאובן והרגע שהיה עתיד לשנות את גורלי, לטובת המשפחה שלי והחברה בכללותה, לא קרה שום דבר ראוי לציון. רק סקרנות מרגיזה שייבשה לי את המעיים וכירסמה בכול. סקרנות לדעת מה הדבר שאבא חושב עליו ולהבין מה גרם לו לסלק אותי מחדרו ובדרך זו להבין גם מה נכנס לו לראש (סקרנות בלתי נסבלת שריחפה כמו כדור אש באמצע החדר שלו: תופעה בלתי רגילה מלוּוה בצליל רוטט, סקרנות שאיימה להצית את הבית ואת השכונה כולה וגם את העיר אם לא תבוא על סיפוקה).

כך עבר לו אם כן הבוקר. שני משקאות המנטה הראשונים הסתובבו לי בראש: על מה הוא כבר יכול לחשוב כשהוא שוכב ככה במיטה, המסכנצ'יק? מה יכול להיות חשוב יותר ממני (בנו שלו)? משקה חמישי: הייתכן שנגזר כיליון מוחלט על קיומנו כמשפחה? וגם, אגב התבוננות בבלנדר במטבח: הייתכן שנקלענו למדבר ששום דבר כבר לא יחלץ אותנו ממנו (אבא על דיונה אחת ואני על אחרת, רחוקה מאוד, בלי שנוכל לשמוע זה את זה לעולם, במשך מאות על גבי מאות בשנים)? בין המשקה השישי לשמיני הבית כולו, ריק, קר, לח, תקוע בראש שלי. עם הרחשים הזעירים שלו ועם כל הברגים שלו. ההרים בעיר מביטים בי ואני מביט בהם בחזרה, בקושי, מבעד לקירות. החפצים של אמא מנסים לדבר ולא מצליחים. הביטחון שאבא בוער בלהבות בחדרו, שרוע עדיין במיטה, חסין בפני השריפה כי הוא הרי פסל שיש לבן. ובסוף, איך לא, התחושה הקסומה שהפכתי לבטהובן חירש.

מאחר שכבר הייתי בטהובן חירש, מאחר ששתיתי אחד־עשר קוקטיילים, יצאתי לגינה והבטתי בפטאטות שפאפא שתל במעגל סביב הפפאיה. בדמיוני ראיתי את שורשיהן חודרים פנימה, יורדים, זוחלים מתחת לרגליים שלי ומאיימים לצאת שוב למעלה ולהיכרך לי סביב הקרסוליים. עצמתי עיניים ופקחתי אותן מול השמים, שם התרוצצו העננים משמאל לימין במשמעת ראויה לציון. בהשראת המראה הזה החלטתי שהכי כדאי להקדיש את הזמן הפנוי הרב שעמד לרשותי לספורט. ספורט זה בריאות. אז הקדשתי, בלי להתמהמה. כפיפות ברכיים. זרועות למעלה ולצדדים. קפיצות מדודות. לנשום כמו שצריך מהאף ומהפה. וכן הלאה וכן הלאה.

בתום התרגול המתיש והמרשים, אחרי שהגעתי בלי קושי מיוחד לדקה הרביעית או החמישית, הלכתי להתרחץ. כשעליתי במדרגות ידעתי שלעולם לא אהיה שוב בטהובן חירש וגם לא אוכל להבין את המבנה המולקולרי של הבית הקטן והאפלולי של אמא בשכונת לה אסמרלדה, כי שוב שמעתי את צעדי. כשהמים בכיור נגעו בלחיי הוורדרדות חשבתי שכך מתבהרות המחשבות של דמויות מסוימות בסרטים הכי גרועים. ושזה עובד, במציאות המציאותית. היה נדמה שבמקום אחד־עשר קוקטיילים של וודקה ומנטה שתיתי רק שמונה או תשעה. שמח בתגלית וגאה בפעילות הגופנית המתישה, כשראשי העגול כבר נקי מאוד, מעוטר בחיוך דיסקרטי שאינו נטול תבונה חריפה, חזרתי למטבח. גנבתי כמה מטבעות מכוס הנחושת שעליה הסמל של רפובליקת מיראנדה כדי לקנות לחם. על הפיג'מה האדומה שהבליטה את צלליתי ההדורה כרכתי את החלוק הגורלי, החלוק הרזרבי של אבא, שהיה תלוי, לח, על חבלי חדר הכביסה.

וכך יצאתי. במצח זקוף מאוד, גאה, נחוש יותר מתמיד להתעמת לבדי עם הסכנות הגדולות ביותר של עירי האהובה.