תו החלוף של דוד שיץ: חייו ויצירתו

תו החֲלוף של דוד שיץ: חייו ויצירתו

 

פתח דבר דוד שיץ מאוהב בעולם

"רציתי לומר לה שהלשנה זו תכונה מכוערת הראויה לכל עונש אפשרי. אלא שלא הספקתי מפני שהיא הסתלקה, שפופה ונפחדת".1 שתי שורות אלה לקוחות מסיפורו הגנוז של הסופר דוד שיץ (1941-2017) "המלשין", המספר על אונס של אישה צעירה בשיכון בישראל המתקיים ללא מפריע לעיני דייריו. בשורות אלה מקופלת תפיסת עולמו הפסימית, האלימה והדטרמיניסטית של שיץ, המלווה את מרבית יצירתו. המלשין בסיפור, הצופה באונס מחלון דירתו ומבקש להעמיד את האנסים לדין, מנהל מאבק דון־קישוטי נגד דיירי השיכון התומכים באנסים ללא עוררין. בסופו של מאבק משפטי כושל הוא מגיע למסקנה שהלשנה היא תכונה מכוערת, ולמעשה העונש מגיע דווקא לו על שהעז לדמיין אופק שנעשה בו צדק ועל שהעז לפעול בנחישות למען השגתו.

בהיבטים רבים מזכיר הגיבור המלשין של שיץ את הקולונל המיוסר והנלחם דקס משבילי התהילה בגילום קירק דאגלס.2 דקס מגן בחירוף נפש על חייליו העומדים לקבל עונש מוות משום שלא תקפו מוצב של צבא האויב במשימה התאבדות חסרת תועלת, שההצדקה היחידה לקיומה היא האדרת שמו של גנרל חסר לב. כשדקס מעיד בבית המשפט הצבאי הוא אומר: "עמיתֵי בית המשפט, יש זמנים שבהם אני מתבייש להיות חלק מהגזע האנושי, וזהו זמן כזה". זמן היצירה של שיץ הוא זמן הבושה מן הגזע האנושי. אי־המוסריות המופיעה שוב ושוב ביצירתו פוגעת בנפשם של כל מי שמתהלכים בעולם זה ועומדים חסרי אונים מולה.

ואולם, קיים גם הבדל של ממש בין הדמות הקולנועית האלמותית של קובריק לבין דמותו של המלשין, המלמד על עמדתו הטוטלית והתבוסתנית של שיץ לגבי החיים והיצירה: הגיבור של קובריק אינו מתאחד עם הבושה והחרפה, מאחר שהוא שומר על מרחק גברי מהן, מרחק של מאבק והתנגדות איתנה. הוא מתבדל מהן בעצם עמדתו המוסרית, המציבה אותו מעליהן ומאפשרת לו שלא להיבלע בתוכן. לעומת זאת, הדמויות של שיץ הופכות להיות התבוסה עצמה של הגזע האנושי, הן הופכות להתגלמות החרפה האנושית לאחר שלא הצליחו להעיד או להלשין על אודותיה ולשנות את מהלך העניינים הנפשע, ולאחר שאימצו את עמדת הפושעים בסופו של תהליך נפשי כואב ומיוסר.

המחשבה התמימה של המלשין בתחילת הסיפור, שלפיה אפשר לעצור את גלגלי המכונה המשומנת, הופכת בסופו למחשבה מכוערת הראויה לכל עונש אפשרי. המחשבה שאפשר לספר סיפור שיחולל צדק בעולם - ולכן "המלשין" הוא גם סיפור ארס־פואטי הבוחן את תפקידה המוסרי של היצירה במסירת עדות על עוולות בעולם - הופכת לחטא של היבריס. הכוחות שגיבוריו של שיץ נלחמים בהם הם כוחות רבים לאין שיעור, ולכן כמאמר האמרה המוכרת: if you can’t beat them, join them, הגיבורים של שיץ מחליטים בסופו של תהליך ייסורים להכפיף את נפשם לגלגלי הכוח והשררה, הכפפה מזוכיסטית מלאה ומוחלטת, המובילה אותם להיות אשמים בעיני עצמם וראויים לכל עונש.

הפושע והקורבן, האמת והשקר, נמהלים זה בזה בסיפור קצר זה של שיץ ובכלל יצירתו, המעלה שאלות על הגבול בין התודעה הפנימית לבין העולם החיצוני: האם התודעה ההרסנית האישית שלנו יוצרת את העולם, או שמא התודעה שלנו קיימת בתוך עולם פגום ומושחת, וכל שביכולתה לעשות הוא לצפות בו מן הצד ולמסור עדות, "להלשין" עליו ביצירה הספרותית? מהו המפתח לשחרור ממנגנונים דכאניים - פנימיים או חיצוניים - והאם בכלל אפשר להשתחרר מהם? שאלות פילוסופיות־קיומיות אלה, הנותרות ללא מענה חד־משמעי ביצירתו, הסעירו את עולמו של שיץ, הנחו את חייו והפכו אותו לסופר.

כאשר התוודעתי ליצירתו, נמשכתי אחר התעלומה הגלומה בשם המחבר "דוד שיץ", שהיה, כך גיליתי מאוחר יותר, לשם מוכר ומשמעותי בספרות ובתרבות הישראלית מסוף שנות השבעים ועד סוף שנות התשעים. התוודעתי אליו לראשונה כשחלפתי בשנת 2016 ליד ארכיונו במכון הֶקשרים שבאוניברסיטת בן־גוריון בנגב, בזמן שחיפשתי נושא לעבודת הדוקטור. הופתעתי מן הפער בין מרכזיותו בעבר הלא־רחוק לבין אלמוניותו היחסית בהווה, וגם מיפי תוארו יוצא הדופן, ממבטו החד שנשקף מתמונתו בארכיון.

היצירה הראשונה שקראתי הייתה ההזדמנות האחרונה (1980), שאינה נחשבת לפסגת יצירתו בלשון המעטה. היא גם היצירה הראשונה שכתב, למרות שהיא פורסמה בספר שנתיים לאחר צאת הרומן הראשון והמצליח ביותר שלו, העשב והחול (1978). הסיפורים הקצרים שבאסופה ההזדמנות האחרונה נכתבו בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, וחלקם פורסמו בכתבי עת כשהיה סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. הסיפורים מתארים עולם ישן, הנשקף כבר בתמונה שעל הכריכה ובה נראית חומה עתיקה עומדת על חורבות, תמונה שצילם חברו הטוב ושותפו ליצירה קולנועית־תיעודית, אמנון טייטלבאום. הסיפורים באסופה מתארים עיירה מזרחית נידחת, מנומנמת, מנוונת ומושחתת, שפורץ אליה ארטיסט תימהוני; חייל שנהרג במלחמה וממשיך לצעוד ברחובות העיר לאחר מותו; זוג זקנים מרי נפש במושבה השונאים זה את זה שנאה תהומית יוקדת, ועוד. הקול העולה מסיפורים אלה מושפע בבירור מכתיבתם האלגורית של א"ב יהושע וש"י עגנון, ועם זאת אינו נטוע לחלוטין בהוויה הישראלית בשל האווירה החלומית־מנותקת שלו. לאחר מכן קראתי את יצירתו הגדולה ביותר, העשב והחול, שאותה כינה "האוטוביוגרפיה המיתית שלי", יצירה אקספרסיוניסטית עזת מבע על חייהם של יהודים ונוצרים באירופה של המחצית הראשונה של המאה העשרים. היצירה הזו הולידה בי את הרצון לצלול אל נימי נפשו של הסופר שכתב אותה ואל הדימויים הגותיים של יצירתו ולקשור את חייו הסוערים עם התבניות הפואטיות והתמטיות של יצירתו.

***

בשנת 1924 פרסם איוור ארמסטרונג ריצ'רדס את ספרו The Principles of Literary Criticism.3 הספר הפך לחיבור היסוד של תנועת הביקורת החדשה האנגלו־אמריקנית, שהתנערה מכל היבט ביוגרפי בחקר הספרות וריצ'רדס נמנה עם מייסדיה. עשורים אחר כך ראה אור חיבורו של רולאן בארת (Barthes) מות המחבר (1968), הטוען כי הכתיבה היא המקום שבו נעלם הסובייקט של האדם הכותב.4 אני חושבת שכיום, קרוב למאה שנים מאז פרסום חיבורו של ריצ'רדס ויותר מחמישים שנים מאז פרסום חיבורו של בארת, השיבה אל השאלה הביוגרפית ממקום מודע ולא רדוקציוני מעמיקה את מחקר הספרות ומרחיבה את אופקיו, ובתוך כך היא מאפשרת להבין לעומק את החברה ואת התרבות שהיצירה נכתבה בתוכָן.

לטענת הפסיכולוג והפילוסוף ג'יימס הילמן, "הביוגרפיה שלנו היא משנית או מקרית, והדימוי שבלב הוא ראשוני ומהותי [...] אינני תוצר של קורות חיי - של הורי, של ילדותי, של התפתחותי. אלו מראות שבהן אני עשוי לזכות לרגעים בהצצה אל הדימוי שלי".5 הילמן אינו רואה בביוגרפיה שלנו את ההיבט המרכזי והחשוב בחיינו, מאחר שהיא משנית לדימוי שבלב, ולכן מאורעות חיינו מגשימים את הדימוי שבלב ואינם יוצרים את מי שאנחנו, כפי שמקובל לחשוב. במילים אחרות, בניגוד לאתוס המודרני, איננו מתפתחים במהלך חיינו, אלא חווים בהם ביטויים ביוגרפיים שונים לדימוי שלנו. בספר זה ביקשתי לקרוא את יצירתו של שיץ על בסיס הביוגרפיה המטלטלת שלו ועל בסיס קשריו החברתיים והמשפחתיים, תוך ניסיון לתאר את הדימויים הביוגרפיים כפי שהם עולים ממראות יצירתו. דימויים אלו מאירים באור אפל ופיוטי את החברה הישראלית שהתמודדה בהצלחה חלקית מאוד עם קליטתם של פליטים רבים ממדינות אירופה וממדינות ערב בשנותיה הראשונות, התמודדות בעלת השלכות גורליות לחיינו כיום, בישראל השסועה של שנת 2023.

ההצבה של שם המחבר "דוד שיץ" במרכז ספרי, באמצעות ההתייחסות להשתקפות המאורעות הביוגרפיים ביצירתו, חותרת נגד התנגדותו של מישל פוקו לקיומו של סובייקט־מחבר בעל זהות אחדותית. פוקו מתנגד להנחת הזהות האחדותית של סובייקט המחבר ולזיהויו עם הסופר הממשי, כשם שהוא מתנגד לזיהוי המחבר עם הדובר הבדיוני, מאחר ש"הפונקציה 'מחבר' מתרחשת בקרע עצמו - בחלוקה ובמרחק ביניהם".6 ספר זה מבקש לגלות את זהותו של המחבר דוד שיץ דווקא מתוך הקרע בינו לבין הדובר הבדיוני.

ההתמקדות בביוגרפיה של שיץ לצורך פרשנות אינה מתעלמת אפוא מן הזהות המפורקת העומדת מאחורי "שם המחבר", כפי שהצביע בצדק פוקו - ההפך הוא הנכון. ההתמקדות בתנועתם התמידית של המסומנים העומדים מאחורי שם המחבר של שיץ מדגישה את חוסר היכולת להצביע על מסומן אחד מאחורי המסמן "מחבר". מתוך מודעות לשבר זה אני בוחנת את יצירתו, ובייחוד את ספרו האוטוביוגרפי לב האבטיח: חוויות גרמניות־ישראליות (בפרק השני בספר), המעלה ייצוגים סותרים ומנוגדים של תפיסת האני במכלול יצירתו של שיץ. מוריה דיין קודיש עמדה על מרכזיותה של תמת הקריעה והחזרה בכמה מסיפוריו של שיץ וייחסה אותה להליך רפלקטיבי־מניפולטיבי שנועד למנוע את גיבושה של תמונה שלמה ואחידה של האני הדובר. בעקבות מחלת ארכיב של ז'אק דרידה, דיין קודיש מגדירה את הזיכרון ביצירת שיץ כאתר של הדחקה.7 בהמשך לדברים אלה, מטרת חיבור זה היא לתאר את חוסר היכולת לגשר בין הייצוגים השונים של האני, למשמע או לנרמל אותם, מחד גיסא, ואת חוסר היכולת של שיץ להרפות מתפיסת האני ומן הניסיון לייצגה ביצירה עצמה, מאידך גיסא.

בחינת היצירה לאור סוגיות ביוגרפיות הולכת ומתפתחת במחקר הספרות העברית החדשה בשנים האחרונות, והנה כמה דוגמאות: עבודת הדוקטור של מורן בנית על יצירתה המוקדמת של רונית מטלון עוסקת בשאלה הביוגרפית ובאופן ניסוחה ביצירתה הבדיונית, וכמו בספר שלפניכם, גם בנית נסמכת על חומרים ביוגרפיים של מושא מחקרה, כדוגמת מכתבים, שיחות ותמונות.8 מיכאל גלוזמן בחן את דרכו הפואטית המשתנה של אהרן שבתאי ביחס לביוגרפיה שלו בכלל ובנוגע ליחסיו עם משפחתו הגרעינית בפרט.9 גם חנה סוקר־שווגר בחנה את שם המחבר המורכב ומלא הדימויים של "יעקב שבתאי" בתרבות הישראלית וכתבה: "הפרסונה 'יעקב שבתאי' איננה עשויה מקשה אחת, ולמעשה, דרך הבקיעים שבה ניתן לשרטט מתחים יסודיים ביצירת שבתאי, ובמקביל גם בדמותו של שבתאי, על מגוון הדימויים שדבקו בו, כמו־גם בתרבות הממקמת אותו בראשה".10 דוגמה למחקר אחר שבחן את מערכת היחסים המורכבת בין הדימוי הרב־ממדי של פרסונת המחבר לבין החברה שהצמיחה את דימויו היא מחקרו של יגאל שוורץ על עמוס עוז, פולחן הסופר ודת המדינה.11

***

כפי שהגבולות בין התודעה הפנימית לעולם החיצוני ובין "שם המחבר" למחבר עצמו מטושטשים ועומדים למבחן פעם אחר פעם ביצירת שיץ, כך גם הגבולות ביני לבין יצירת שיץ היטשטשו במהלך השנים שכתבתי את עבודת הדוקטור. משפטים שכתבתי בתחילת העבודה על יצירתו, כמו "מנגנוני הגנה היוצאים מכלל שליטה", נראים לי כיום, שבע שנים לאחר כתיבתם, כמסרים לא־מודעים שביקשתי להעביר לעצמי: האם הצעירה שהייתי, המבקשת בכל מאודה להצליח בעולם האקדמי, מזדהה הזדהות מוחלטת עם מחקרהּ ועובדת שעות רבות מתוך השקפה שערכה העצמי תלוי בצורה ישירה ומלאה בטיב העבודה שתכתוב.

יתר על כן, הדואליות בחייו וביצירתו של שיץ, המתבטאת בתנועה חסרת נחת בין הנצרות ליהדות, בין הכתיבה לחיים, בין הבגידה לנאמנות, בין הרציונליות ליצירתיות המוזית, בין המהוגנות לפריצוּת, בין הפרישוּת לתשוקה, נגעו לליבי. בבסיסה של הדואליות ביצירת שיץ מצויה תחושה של שבר, של דברים שנסדקו ולא יוכלו להתאחות שוב. גם הפחדים של שיץ מן האכזריות הקיימת בעולם, התחברו לפחדיי. השאלות ששיץ שאל ביצירתו על אודות עינויים, מעשי לינץ', רצח עם, בגידות של חברים זה בזה במשטרים דיקטטוריים - הן שאלות שאני שואלת את עצמי מדי יום לנוכח עולם המלא בשפיכות דמים ובהרס קולקטיבי. ההבנה כי המנגנונים הדכאניים נמצאים בתודעה שלנו לא פחות משהם מצויים בעולם שמחוצה לה, והם משפיעים זה על זה בקשרים שאין לנו יכולת להבינם עד תומם, היא חלק ממסע רוחני, פסיכולוגי ואינטלקטואלי, שהיה מנת חלקי בזכות יצירת שיץ והשעות הארוכות שביליתי במחיצתה וחשבתי על אודותיה.

כיום אני גם מבינה שעבודת האֵבל המצויה ביצירת שיץ נגעה בי עמוקות. אֵבל, לפי הפסיכולוגי פרנסיס וולר, מורכב מיגון ומאהבה: "אֵבל ואהבה הם אחיות שנטוו ביחד מן ההתחלה. הקשר ביניהן מזכיר לנו שאין אהבה שאינה מכילה אובדן ואין אובדן שהוא אינו תזכורת לאהבה שנשאנו למה שהיה קרוב אלינו בעבר".12 האכזריות הרבה הנמצאת ביצירת שיץ נובעת מאהבתו לעולם, ובעיקר מאהבתו לאימו שלא גידלה אותו ולא הביעה כלפיו חום ואהבה. אהבתו של שיץ לעולם באה לידי ביטוי באהבתו לנשותיו, לילדותיו ולתרבות הישראלית, שלכולן היה מחויב מאוד. לולא האהבה שחש שיץ בחייו, הוא לא היה חש יגון עצום לנוכח האכזריות הקיימת בעולם ובאדם, אכזריות שבילדותו היה קורבן לה כיהודי בגרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה, ואחריה חווה אותה כפליט במדינת ישראל שזה עתה הוקמה.

שיץ אהב את החיים ורצה לחיותם במלואם. אחת מן ההוכחות לכך היא העובדה שחי למעלה מעשרים שנה בצֵל מחלה דמנטית־ניוונית, כנגד כל הסיכויים שנתנו לו הרופאים כשאבחנו אותה. בעשרים שנות חייו האחרונות ליבו פעם, אך מוחו כבה אט־אט, כאילו לא היה יכול עוד להתמודד עם החידות האכזריות שהעלה ביצירתו והתחבט בהן כל חייו.

***

לזכות ולעונג לי לכתוב דברי תודה לאנשים רבים שספר זה לא היה נכתב בלעדיהם. בראש ובראשונה תודה למנחה הנערץ והאהוב של עבודת הדוקטור שלי, ראש מכון הֶקשרים פרופ' יגאל שוורץ, שיש לי הזכות ללמוד ממנו כבר למעלה מעשור. האבחנות של יגאל בנושאים ספרותיים ופסיכולוגיים תרמו תרומה מטאורית להתפתחותי כחוקרת וכבת־אדם, ועל הקסם הזה אני יכולה להגיד תודה מן המקום העמוק ביותר בליבי.

תודה לחברתי הטובה והמוכשרת ד"ר מוריה דיין קודיש, שתענוג לצעוד איתה בשבילי החיים והספרות. תודה על עריכה מוקפדת וחכמה של ספר זה. תודה לעובדות ולעובדי הוצאת הספרים למדא על מקצוענותם מעוררת הכבוד. תודה מיוחדת לפרופ' תמר הרמן ולאלון עוז על הליווי הצמוד והמסור. תודה למיכל צימרמן־חמד על ההגהה. תודה לחברות ולחברי ועדת פרס קרן גולדברג שמצאו ספר זה ראוי לפרסום וזיכו אותו בחיים בדפוס.

תודה למחלקה לספרות עברית ולמכון הֶקשרים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב שזכיתי לחסות בצילם בשנים האחרונות והם היו לי משפחה שנייה, ואין זו קלישאה; כך אני מרגישה בכל פעם שאני צועדת בהיכליהם. תודה רבה לכל חברות וחברי הסגל במחלקה לספרות עברית, ובייחוד לפרופ' חיים וייס ולפרופ' חביבה ישי. תודה לד"ר ענת ויסמן, לד"ר בתיה שמעוני ולפרופ' ניצה בן־דב שקראו את הצעת המחקר לעבודת הדוקטור והעירו עליה הערות חשובות ומלמדות שעזרו לי לפתח את רעיונותיי הראשוניים. תודה לד"ר יפתח אשכנזי על הדיאלוג המפרה והמלמד בנוגע לספרות שואה. תודה גם לחברות ולחברי קבוצת המחקר "הישראלים הראשונים" על הערותיהם החשובות לפרק החמישי שבספר.

תודה לסיגל אדרי, לאילנית כהן ולרווית לוין על התמיכה בי ועל העזרה בכל בקשה, קטנה כגדולה. תודה לרווית גם על החברות הקרובה שהתפתחה בינינו. תודה למנהל הארכיונים במכון הֶקשרים אילן בר־דויד על העזרה הגדולה במציאת חומרים מן הארכיון של שיץ ובהפניה אל רגינה שטייניץ, שהייתה המטפלת של שיץ בבית היתומים היהודי בברלין. תודה לטלי בלייכר על תרומתה הרבה לכתב היד.

תודה למשפחתו של דוד שיץ, ובעיקר לציפי שיץ, חמוטל פרת, דניאלה שיץ ונעמה שיץ, שפתחו בפניי את ביתן וענו על כל שאלותיי. תודה לד"ר גזינה ביי החוקרת את יצירת סבתו של שיץ; הדיאלוג עימה לא רק גילה לי עולמות תרבותיים והיסטוריים, אלא גם גרם לי להאמין בטוב הקיים בעולם. תודה לרגינה שטייניץ ששיתפה אותי בזיכרונותיה מן הימים שלאחר המלחמה בברלין וסיפורה האמיץ נחרת בליבי לעד.

תודה למיכה פורמן, קרוב משפחה רחוק שלי, שבזכות סקרנותו ותושייתו גיליתי את דבר קיומה הספרותי של אנגלה רוהר כיום בגרמניה. תודה לו ולבת זוגו סופי פרנקנברג על תרגום מסמכים מפולנית. תודה לד"ר יודית מילר ולתומר דותן־דרייפוס על התרגום מגרמנית. תודה לחבריו של שיץ ששיתפו אותי בזיכרונותיהם: פרופ' סולי אנג'ל, פרופ' יובל פורטוגלי, בוריס מפציר, אמנון רובינשטיין ועירית שוהם.

תודה לאולגה פילטוב וליוכבד שוורץ מארכיון ברוניסלב הוברמן במרכז פליציה בלומנטל. תודה למורות, לגננות ולמטפלות שטיפלו בבנותיי בזמן שכתבתי את הספר, תודה מיוחדת לגן ויצ"ו בית פאני על המסירות והאהבה ארוכות השנים. תודה על העזרה הרוחנית, האינטלקטואלית, והרגשית של ורד יוסף־דייטשמן, אוהד דרורי, לילה קמחי ולסנגהה של עלי אדמות.

תודה להוריי, נורית ואילן סתר, על שזרעו בי את זרע הסקרנות ואהבת החוכמה. תודה על התמיכה בכל ההיבטים האפשריים של חיי מרגע היווצרותם. תודה גם לאחי ד"ר שאול סתר, לחמותי טטיאנה וולוך ולאימהּ איבגניה רביץ' על תרגומיהם ועל העידוד הרב. תודה גם להלית בלינדה, עדו סתר, סשה וולוך, פיוטר שאלשה, גלית שוורץ, דנה בן זקן ורומי אוסטרובר. תודה לבנותיי עלמה, ענבל ועמית על רגש האהבה המתעצם מיום ליום. ואחרון חביב, תודה למישה על האש הבוערת.