תינוק משותף

"גברת ריורדן, יש כאן מישהי צעירה שרוצה לראות אותך."

סוכנת הבית יצאה דרך הדלתות הארוכות בירכתי הבית ועתה עמדה והתבוננה ברייצ'ל שגמרה לקטום את הוורד ארוך הגבעול ולהניח אותו לרגליה.

רייצ'ל הזדקפה. היא לא היתה במצב רוח ולא היתה לבושה לאורחים. האשה לא יכלה להיות מישהי שהכירה, אחרת גברת גריידי היתה אומרת זאת. היא חייבת להיות אחת הלקוחות של ג'ק או מתרימה. ובמקרה זה, למה גברת גריידי לא טיפלה בזה בעצמה?

"לא אמרת לה שמר ריורדן לא בבית?" שאלה, מחליטה שזו ודאי אחת הלקוחות של ג'ק. איך היא השיגה את הכתובת שלו, רק אלוהים יודע, אבל הרי ג'ק פעל לעתים רחוקות בלבד על פי החוקים שלמדה בחייה.

"היא לא רוצה לראות את מר ריורדן," אמרה גברת גריידי באחת. "היא ביקשה לדבר אתך, גברת ריורדן. היא אומרת ששמה קרן ג'ונסון. היא מאמינה שאת תדעי מיהי."

באותו רגע נדמה היה שהדם אוזל מגופה של רייצ'ל. היא הרגישה בחילה וסחרחורת גם יחד. היא היתה מאבדת את שיווי משקלה אלמלא הסבכה שסיפקה לה תמיכה נוחה. אבל גברת גריידי הכירה אותה מספיק טוב מכדי לא להבחין בחיוורונה הפתאומי, ובמהרה לחצות את אריחי המרפסת, היא אחזה בזרועה של רייצ'ל ביד מרגיעה.

"ששש," אמרה בתוכחה. "ידעתי שלא היית צריכה לעבוד כאן בשמש החמה בלי כובע. הגזמת, לא? בואי פנימה ואני אכין לה תה צונן ונעים."

"אני בסדר, באמת." רייצ'ל הרגישה כיצד הצבע חוזר לפניה בעודה מדברת. "אה – איפה מיס – מיס ג'ונסון? אני מציעה שתכניסי אותה לחדר ההסבה ואני אלך בינתיים לרחוץ ידיים."

"האם זה חכם?" גברת גריידי הרימה את זר הוורדים ובקרבה של מישהי שעובדת בבית זמן רב שלחה לעבר גבירתה מבט מפקפק. ואז המשיכה להחזיק בזרועה של רייצ'ל והובילה אותה לעבר הבית. "אני אוכל בקלות לומר לגברת הצעירה שאת לא פנויה. אם זה חשוב, אני בטוחה שהיא תוכל לחזור ביום אחר."

רייצ'ל התפתתה לנקוט בפתרון זה. התפתתה מאוד. אבל דחיה לא תגרש את העניין. ובכל זאת, היא נדהמה מחוצפתה של האשה לבוא הנה. האם ג'ק שלח אותה הנה? איכשהו, למרות כל מגרעותיו, רייצ'ל פקפקה באם אפילו הוא היה מסוגל להיות אכזר כל-כך.

"תכניסי אותה לחדר ההסבה, גברת גריידי," אמרה עכשיו, דוחקת את המחשבות הצדה. "זה לא ייקח לי הרבה זמן. תוכלי להגיש לשתינו תה קר." למרות שלא ידעה אם תצליח לבלוע משהו בנוכחותה של קרן ג'ונסון.

רייצ'ל עלתה אל הקומה העליונה במדרגות האחוריות, נכנסה לחדר השינה שלה וחשה הקלה. למרות מה שאמרה לגברת גריידי, היא עדיין הרגישה חוסר יציבות, כך שהיא ניגשה לחדר הרחצה הצמוד לחדרה ושטפה את פניה במים קרים מהברזים המצופים זהב.

יופיו של הסובב אותה הצליח להרגיע אותה מעט. סוויטת החדרים הזו – חדר ישיבה, חדר שינה וחדר רחצה – היתה שלה ושלה בלבד, ולמרות שהיתה מפוארת יותר מכפי שהיתה רוצה, הרי שלא יכלה להכחיש את העובדה שהיתה לה השפעה מרגעת על עצביה המרוטים.

העובדה שהיתה לאשה הזו החוצפה לבוא הנה, חשבה בחוסר אמון. ואז תהתה, למה באה? מה יש להן לומר זו לזו? היא היתה פילגשו של ג'ק; רייצ'ל היתה אשתו של ג'ק. הרי לא ייתכן שיהיה לה מה לומר לה!

היא הביטה בבבואתה בראי הארוך מעל לשידה. אלוהים, היא נראתה מזועזעת כפי שהרגישה. כמו ארנבת שנלכדה בפנסים הקדמיים של רכב מתקרב, חשבה. ועם אותה ידיעה של כיצד למנוע את העומד לקרות.

אבל זה לא מתקבל על הדעת. היא לא תוכל לתת לאשה הזו לבוא הנה ולהפחיד אותה בביתה שלה. היא גבירת הבית, לא קרן ג'ונסון. אם יש לה שכל, היא תשלח את האשה מכאן בלי לשמוע אפילו מה יש לה להגיד.

אבל כבר מאוחר מכדי לחשוב על זה. קרן ג'ונסון נמצאת כבר בחדר ההסבה שלה, מקבלת תה קר מידיה של סוכנת הבית הקרירה אך המנומסת שלה. היא לא יכלה לגרום לה לחכות. אסור לה לתת לה לחכות. אסור לה לתת לאשה הזו לחשוד שהיא מפוחדת מכדי להתעמת עם הזונה של בעלה.

רייצ'ל התנשמה עמוקות ובחנה את הופעתה בעין חדה. היה יום חם מאוד ומאחר שלא ציפתה לאורחים, היא בחרה ללבוש מכנסיים קצרים ירוקים בהירים וחולצת משי בצבע תכלת. החולצה היתה רפויה ונטולת שרוולים, חושפת אדמומית קלילה על זרועותיה.

להחליף בגדים? להתאפר קצת לפני הפגישה עם האורחת? אולי קצת צללית עיניים, החליטה, שתצבע את עפעפיה. וליפגלוס, שיחמיא לבלונד צרוב השמש של שערה.

היא בחנה שוב את הופעתה והחליטה שהיא מרוצה מהתוצאה. בכל מקרה, היא התמהמהה זמן רב מספיק. היא לא רצתה שקרן תחשוב שהיא התלבשה במיוחד לכבודה. היא התנשמה עמוקות, בחנה את החדר האלגנטי כדי לשאוב ממנו ביטחון. אבל היתה לה תחושה לא נוחה שיקרה אשר יקרה בינה לבין אותה אשה, הרי ששום-דבר לא ישוב עוד לקדמותו.

קרן ישבה על אחת משלוש ספות הקטיפה שניצבו סביב האח בחדר ההסבה. עוד דירה אלגנטית, והחלונות כאן נפתחו אל הגינה בירכתי הבית. למרות שבבית היתה מערכת מיזוג יעילה ביותר, רייצ'ל העדיפה תמיד אוויר צח. כאשר היתה לבדה בבית, כמו עכשיו, החלונות היו פתוחים.

רייצ'ל היססה על הסף, הפעם בטוחה פחות מתמיד כמארחת. קרן נראתה כל-כך רוגעת, כל-כך בבית כאן, חשבה במתיחות. זר לו היה חושב שרייצ'ל היא הפולשת וקרן היא גבירת הבית, קל היה לסלוח לו.

שלא כמו רייצ'ל, קרן היתה לבושה בצורה רשמית בהתחשב בחומו של היום. חליפה ורודה חיווריינית עם חצאית קצרה שחשפה רגליים ומחשוף ולמרות שלא נראה כאילו לבשה גרבונים, הרי שלרגליה היו נעליים גבוהות עקבים.

היא נראתה – בטוחה בעצמה, חשבה רייצ'ל בחוסר נוחות. מתוחכמת ומהודרת, בטוחה ביכולתה ללכוד מבט של גבר. היא היתה גם אדמונית, הבחינה רייצ'ל, למרות שפקפקה באם הצבע טבעי יותר מהחיוך שנפרש על שפתיה ברגע שראתה את רייצ'ל בפתח.

היא קמה על רגליה מיד, ולמרות ההתרשמות הראשונית של רייצ'ל, הרי שהיתה מתיחות באופן בו אחזה בתיק בשתי ידיה. היא לא היתה גבוהה כמו רייצ'ל, שהיתה מטר שבעים וחמישה גם כשהיתה יחפה, אבל היא היתה מלאה ושדיה המלאים כמעט נשפכו מתוך המחוך הארגמני שלה.

היא לא אמרה דבר מיד. היא פשוט עמדה שם, מביטה ברייצ'ל, מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון. רייצ'ל רצתה לצעוק, מה את עושה בבית שלי, לעזאזל? אבל זה יישמע ילדותי. לכן, במקום, היא נכנסה לחדר ואמרה מה שחשבה לצינה נערצת, "מיס ג'ונסון, אני מניחה!" כאילו לא ראתה כבר צילומים שלה בחברת ג'ק. "אם את מחפשת את בעלי, אז אני חוששת שהוא לא כאן."

"אני יודעת, גברת ריורדן." הביטחון שב, ואם הופתעה מכך שרייצ'ל זיהתה אותה בקלות כזו, הרי שהצליחה להסתיר זאת. "הוא בבריסטול, חותם על חוזה לאזור קניות חדש."

אז היא יודעת מה הוא עושה, חשבה רייצ'ל, מנסה לנקוט אדישות. אין ספק שג'ק מיידע אותה באשר לצעדיו. "את צודקת," אמרה קלילות, למרות שג'ק לעתים רחוקות בלבד סיפר לה היכן הוא בימים אלה. "דבר שגורם לי לתהות מדוע באת הנה, מיס ג'ונסון. אני חושבת שלך ולי אין מה להגיד זו לזו."

"יש לנו." קרן לא חיכתה להזמנה לפני שהתיישבה שוב על הספה. "למה שלא תצטרפי אלי, גברת ריורדן? מה שאני עומדת לספר לך עלול לגרום לך למצוקה מסוימת."

רייצ'ל תהתה כמה יעלה להחליף את שלוש הספות. כמה אלפי פאונד – אבל זה יהיה שווה את המחיר כדי לשכוח את הסצנה הזו. "אני אעמוד," אמרה, מקווה שהאשה האחרת תבין את הרמז ותקצר. לא היה לה חשק להאריך בעניין.

"כרצונך."

קרן משכה בכתפיה אבל בטרם הספיקה להוסיף משהו נכנסה גברת גריידי לחדר עם מגש שעליו שתי כוסות גבוהות וקנקן של תה קר. רייצ'ל זכרה שביקשה מסוכנת הבית לספק להן תה ברגעים הראשונים בהם שמעה על ביקורה של קרן בביתה. עתה הצטערה על כך, אבל היה מאוחר לכך.

"זהו. האם אוכל לעשות עוד משהו, גברת ריורדן?" שאלה גברת גריידי, בוחנת אותה בדאגה.

"לא, זה הכל." רייצ'ל הצליחה לחייך במתיחות. "תודה."

"טוב, שבי ואל תתאמצי," יעצה לה סוכנת הבית בחריפות. "את עדיין קצת חיוורת. את בטוחה שאת מרגישה בסדר – "

"כן, גברת גריידי." רייצ'ל לא רצתה שקרן ג'ונסון תחשוב שהופעתה גרמה לה להרגשה רעה. או למצוקה, הוסיפה באלם, שולחת אל סוכנת הבית מבט רב משמעות. "אני אודיע לך אם ארצה עוד משהו."

גברת גריידי הרימה גבות אבל היה לה מספיק שכל לא להתווכח, ולאחר שיצאה, רייצ'ל החוותה לעבר המגש. "תמזגי לעצמך," אמרה, מסרבת להגיש לאורחת. "ודאי חם לך," המשיכה. "אני מקווה שלא לבשת את החליפה הזו לכבודי."

היה לה העונג לראות את קרן מתפתלת לשמע ההערה. אבל מה זה משנה? חשבה רייצ'ל בהתגוננות. מגיע לה גרוע מזה על שהיתה לה החוצפה לבוא הנה. מה היא רוצה, למען השם? האם לא מספיקה לה העובדה שהיא שוכבת עם ג'ק? האם היא רוצה גם להפריד ביניהם?

"אני תמיד מתלבשת לכבוד אירועים מסוימים," ענתה קרן לבסוף, לאחר שבחנה את הטיעון שלה. "בגדים הם דבר חשוב, אינך חושבת? בעיקר אם את רוצה לענג גבר."

"אני מתלבשת כדי לענג את עצמי," ענתה רייצ'ל, אך זה לא היה לגמרי נכון. אבל היא נהגה כך, הזכירה לעצמה. לפני שג'ק ריורדן נכנס ל – והרס את – חייה.

"אני רואה," אמרה קרן עכשיו, נרכנת קדימה כדי למזוג לעצמה כוס של המשקה הצונן שגברת גריידי סיפקה להן. קרח נקש בכוס ורייצ'ל ייחלה שהיתה מוזגת כוס לעצמה. אבל היא לא בטחה בכך שידה לא תרעד וזה יסגיר את רגשותיה. לא, עדיף לעמוד במקום עד שהאשה הזו תעזוב.

"מממ, טעים." קרן הרימה את הכוס אל שפתיה ולגמה מהמשקה, בין אם הרגישה בצמאונה של רייצ'ל ובין אם לא. לשון ורדרדה הופיעה כדי לאסוף טיפה מהשפה התחתונה הנוצצת שלה והיא נאנחה בעונג. "את בטוחה שלא תשני את דעתך, גברת ריורדן? אני בטוחה שאת ודאי לוהטת כמוני."

רייצ'ל נעה לעמוד לצד הספה ממול. ואז, מניחה יד על כרית רכה, היא אמרה בנחת, "אני אשרוד. למה שלא תדברי לעצם העניין, מיס ג'ונסון? אם כוונתך להדהים אותי בעצם קיומך, אז, כפי שאת רואה, את מבזבזת את זמנך."

קרן הניחה את הכוס על המגש ושילבה את ידיה בחיקה. ואז הרימה אל האשה האחרת עיניים רעות. "את חושבת שאת כל-כך בטוחה, נכון, רייצ'ל?" לעגה, משתמשת בשם כדי להראות שיחסה של האשה האחרת אינו מפחיד אותה. "אני תוהה איך תרגישי כאשר אספר לך שאני מצפה לתינוקו של ג'ק."

כאב חד מסכין פילח את בטנה של רייצ'ל לשמע המילים. היא נזקקה לכל שליטתה העצמית כדי לא לזעוק מהיסורים שנגרמו לה. זה לא ייתכן, אמרה לעצמה. האשה הזו משקרת. אחרי כל הסבל שנגרם לה בניסיון להעניק לג'ק את הילד שרצה, לא ייתכן שעיבר את פילגשו תוך התעלמות מוחלטת מרגשותיה!

היא נעשתה מודעת לכך שקרן מתבוננת בה במבט אומד וחריף ולמרות מה שחשבה, היא חשה באופן אינסטינקטיבי שהאשה האחרת יודעת על שלוש ההפלות שלה. האם ג'ק סיפר לה? ייתכן שכן. אף שרייצ'ל רצתה להאמין שמישהו במשרדו אחראי לכך.

זה לא סוד, למען השם. בתחילה ג'ק היה להוט לשדר לכל העולם את העובדה שהוא עומד להיות אב. רק אחרי שאיבדה שני תינוקות בחודש הראשון, רק אז הוא בחר לשמור בסוד את היריונה הבא. וטוב שכך, מפני שהיא איבדה גם את העובר הזה.

אבל זה לא הזמן לחשוב על כך. כשעיניה של קרן נעוצות בפניה, מחפשות אות לחולשה, רייצ'ל ידעה שהיא חייבת להסתיר את רגשותיה האמיתיים עד אחרי שהאשה האחרת תעזוב.

עם זאת, היא לא יכלה שלא להתיישב על זרוע הספה. רגליה לא היו חזקות מספיק לשאת את משקלה באותו רגע, והיא רק קיוותה שהיא לא נראית נחרדת כפי שהרגישה.

היא ידעה שהיא חיוורת, אבל היא לא יכלה למנוע זאת. קרוב לוודאי שהיתה לבנה כסדין, אבל איכשהו היתה צריכה לאלץ את עצמה לדבר.

אולם עוד בטרם פצתה את פיה, קרן נעה קדימה על מושבה ומזגה תה קר לתוך הכוס השניה. "קחי," אמרה והושיטה אליה את הכוס, אבל למרות שהמחווה נראתה מתחשבת דיה, הרי שרייצ'ל ידעה שלא היתה בה אהדה ממשית.

"לא, תודה," הפטירה, כמעט משתנקת וקרן משכה בכתפיה לפני שהחזירה את הכוס אל המגש.

"איך שאת רוצה," אמרה בחוסר אכפתיות. ואז הרימה את גבותיה הכהות. "אז – מה את מתכוונת לעשות בעניין?"

רייצ'ל הביטה בה בחוסר אמון, וגילתה שאין לה מושג מה להגיד. שאלות כמו: באיזה חודש את? האם סיפרת לג'ק? היו מעבר לכוחותיה. האמת היתה שלא רצתה לדעת את התשובות. נראה שהיריונה של קרן אושר, אחרת לא היתה באה הנה. אבל אם ג'ק היה יודע, הוא היה מזהיר אותה, לא? ואולי לא. אלוהים, היא חשבה שלא תצליח להתמודד עם זה.

היא ליקקה את שפתיה ונקטה את המהלך היחיד שנותר פתוח בפניה. "מה אני מתכוונת לעשות?" שאלה, נדהמת שקולה נשמע כל-כך נורמלי. "אני חושבת שאני לא מבינה את השאלה. אין לי שום כוונה לעשות כלום, מיס ג'ונסון. אם את בהיריון – וזה מה שאת אומרת – אז תפקידך לטפל בעניין בדרך הנראית לך, לא?"

"אוי, לא." קרן קפצה על רגליה, הזעם מעבה את קולה. "את לא תתחמקי מזה, גברת ריורדן. לא באתי הנה כדי שתיפטרי ממני כאילו הייתי מקרה סעד."

רייצ'ל הרגישה כיצד צחוק היסטרי גואה בגרונה, אבל היא בלעה אותו ולא בפעם הראשונה הצטערה שאמה אינה בין החיים.

אמה נפטרה לפני עשר שנים. אף-אחד לא יוכל לעזור לה זולת עצמה, ובזמן שקרן התכוננה למתקפה נוספת, היא אמרה נחרצות, "אני מצטערת שאת מרגישה כך, מיס ג'ונסון. אבל אני לא יכולה לעשות שום-דבר, באמת."

"בטח!" קרן לטשה בה עיניים מעבר לשטיח הפרסי הרחב. "ראשית, תוכלי להתגרש מג'ק. או שאת כל-כך אנוכית שתמנעי ממנו את הסיכוי להיות אב לבן משלו?"

רייצ'ל חשבה שאין משהו שהאשה הזו תוכל להגיד שיפגע בה יותר מכפי שפגעה בה כבר. אבל היא טעתה.

"את ודאי יודעת שהוא התחתן אתך רק כדי להשתלט על העסק של אביך," המשיכה קרן בבוז. "נשים כמוך מחליאות אותי. כל חייך אנשים הגנו עלייך, דאגו לך, וידאו שהנסיכה הקטנה לא תלכלך את הידיים שלה בשום-דבר שדומה אפילו לעבודה!"

"זה לא נכון!"

למרות נחישותה לא להיכנס לוויכוח עם האשה הזו, רייצ'ל הרגישה צורך להגן על עצמה. בסדר, כאשר התחתנה עם ג'ק היא רק גמרה את הקולג' לאמנות ולא חיפשה עבודה. אבל היא כבר גיששה אצל מו"לים, הציעה את העבודות שלה וכאשר גילתה שהיא הרה, היא עבדה כמאיירת.

בכל מקרה, זה לא משנה, מפני שקרן התעלמה ממנה. "אני לא יודעת למה התחתנת עם ג'ק," המשיכה באותה נימת קול מבזה. "האמת שאני כן יודעת. אבל, מלבד העובדה שהוא חתיך עולמי, ודאי ידעת שהוא לא אהב אותך. כלומר, הוא גבר אמיתי. לא אחד מאותם נערים של בתי-הספר הפרטיים שאליהם התרגלת." היא חייכה חיוך זחוח קטן. "ג'ק אינו כזה. הוא לא רך. והוא זקוק לאשה אמיתית. לי."

"באמת?"

איכשהו, רייצ'ל הצליחה להישמע משועממת ושמחה כאשר הדבר העלה הבעה שונה לגמרי על פניה של קרן.

"כן, באמת," התיזה, זעמה אף-פעם לא רחוק מפני השטח. "לכן באתי אלייך. ג'ק לא רצה לפגוע בך. הוא מרחם עלייך, אני מניחה. אבל המצב לא יכול להימשך ככה. לא עכשיו, כאשר אני עומדת ללדת את התינוק שלו."

רייצ'ל קמה על רגליה. היא הרגישה עדיין לא יציבה ומרוחקת באופן מוזר, כאילו כל זה היה בגדר התרחשות סוריאליסטית שהיתה עדה לה ותו לא. אבל היא לא יכלה להניח לזה להימשך. לא אם היא רוצה לשמור על מראית-עין של כבוד עצמי. זהו ביתה – וביתו של ג'ק, אבל זה חסר חשיבות – ואסור לה לתת לאשה זו להפוך אותה לקורבן בביתה שלה.

"אני מציעה שתלכי עכשיו, מיס ג'ונסון," אמרה, ואפילו קרן נדהמה מהסמכותיות שבה המילים נאמרו. היא חצתה את החדר אף שעשתה זאת בצעד נוקשה וצלצלה בפעמון אל סוכנת הבית. "גברת גריידי תלווה אותך החוצה. אנא, אל תחזרי הנה."

קרן עשתה לעברה צעד תוקפני. "את לא יכולה להתנהג אלי בצורה כזו."

"אני חושבת שאני יכולה." קולה של רייצ'ל קיבל ביטחון בעקבות מצוקתה של יריבתה. "את לא מוזמנת הנה, מיס ג'ונסון. תגידי תודה שאני לא מזעיקה את המשטרה להשליך אותך החוצה."

"את לא תעזי!" קרן בהתה בה בעוז, כאילו ניסתה לקבוע אם היא מתכוונת למה שאמרה. ואז צחקה בבוז. "תארי לעצמך מה היתה עושה עיתונות הביבים מהעובדה שאת רודפת את פילגשו של בעלך. לא, את משקרת, גברת ריורדן. את בטח מרטיבה את התחתונים מפחד שמא אלך לעיתונים בעצמי."

"צאי!" קולה של רייצ'ל רעד בזמן שדיברה, אבל נחישותה לא פחתה. מאחר שהיתה גבוהה מקרן, היא ניצלה את גובהה כדי להעביר את המסר. "צאי לפני שאשליך אותך החוצה," התיזה, ידיה נקפצות לאגרופים לצדי גופה. ולמרות שקרן שמרה על נימה של התרסה, היא צעדה לכיוון הדלת.

"את עוד תשמעי ממני," אמרה בפרובוקטיביות, ורייצ'ל תהתה איפה גברת גריידי נמצאת כאשר צריכים אותה. "חכי עד שאספר לג'ק איך התייחסת אלי. אז כבר לא תהיי כל-כך שחצנית."

"אל תדאגי, אני אספר לג'ק על הביקור שלך," ענתה רייצ'ל בחוסר פחד. "כן, הוא ישמח כאשר ישמע מה דעתי עלייך."

"למה את מתכוונת?"

קרן התמלאה חשש ורייצ'ל חייכה אליה בלעג. "אני מתה לספר לו שאת חושבת שהוא התחתן אתי רק כדי להשתלט על העסק. כלומר, את אמרת שהוא לא היה מצליח בכוחות עצמו."

"פרה!"

"אני?" רייצ'ל התחילה להנות בצורה מעוותת. "מה קרה, מיס ג'ונסון? את מתחילה להבין שדיברת יותר מדי?"

"לא." אבל קרן היתה במצוקה. "לא מעניין אותי מה את אומרת, אני עומדת ללדת את התינוק של ג'ק. את אולי תזכי בכמה נקודות על המאמץ, גברת ריורדן, אבל אני מחזיקה בקלף המנצח."

ציפורניה של רייצ'ל ננעצו בכפות ידיה, אבל היא אמרה, "באחד מהם." וכאשר קרן הפנתה אליה עיניים נדהמות, היא הוסיפה בצורה בלתי נסלחת, "הוא לא סיפר לך? גם אני בהיריון."