חובבי ספרות ה-YA: הפנינה הזו היא בדיוק בשבילכם. זה ספר כיפי באווירה קלילה, עם תעלומה טובה, עלילה מרתקת ורעיון פשוט יחסית ועם זאת מבריק. ספר ראשון מתוך טרילוגיה – וטוב שכך, כי אני ממש מרגישה שאני רוצה לדעת עוד על העולם.
כשהוריה של אורורה דֵבוֹ יוצאים לשנת שבתון עליה להסתגל לחיים חדשים בלונדון, בבית ספר אנגלי טיפוסי, עם פנימייה והכל!
למרות מגה-פאדיחה אחת בחדר האוכל היא דווקא מצליחה להתחבר לא רע לנערים ולנערות הלונדוניים, המרותקים מהמבטא הדרומי (שהיא דואגת להבליט) ומהסיפורים שלה על קרובי משפחתה ההזויים שמחזיקים עשרות מקפיאים בבית או מפתחים אובססיה לציפורים.
בדיוק באותו היום שבו רורי מגיעה ללונדון, מתחיל שם גל של רציחות מחרידות, כולן משחזרות בדיוק מירבי את פעולותיו של ג’ק המרטש, שהטיל טרור על לונדון הויקטוריאנית.
כל זה לא היה נוגע לרורי אלמלא הייתה רואה לילה אחד, לגמרי במקרה, את פניו של הרוצח. מאז חייה נעשו משונים בתכלית – נערה חדשה מצטרפת לבית הספר במפתיע ונראה שהיא פוקחת שבע עיניים על רורי. עולם הצללים של לונדון הולך ונגלה בפניה לאיטו, והוא לא בדיוק מלבב.
גיבורת הספר, היא נערה אמריקאית טיפוסית, דרומית אמיתית מבנוויל, לואיזיאנה – ואני מתכוונת טיפוסית באמת! מורין ג’ונסון היא מקצוענית, וזה אומר שהקוראים שלה חווים את הדמות הראשית שלה כמו נערה בשר ודם.
היא לא “יפהפייה בעלת עיניים סגולות” שכולם צריכים לעבוד קשה כל הספר כדי לשכנע אותה שהיא אכן יפהפייה אמיתית, לא “הנערה הרצינית והמרוחקת שכל הבנים מתאהבים בה כבר ביום הראשון ללימודים”.פה לא תמצאו שום דבר מהסוג הזה – וגם לא התפייטות של המחברת על תיאורי הרזון או החמוקיים של הגיבורה, השבח לאלים.
כמצופה מנערה אמריקאית בבית ספר בריטי, רורי בולטת מאוד בנוכחותה, וזה לא בזכות יופייה המסנוור.
היא אינדיווידואליסטית, משעשעת, שנונה ואמיצה ומוכנה לשבור מספיק חוקים כדי להשתלב אבל לא מספיק בשביל להיות “בעייתית”. היא לא חוששת להפגין את ההומור שלה – והיא גם לא איזו גאונה גדולה. המאבק שלה עם המטלות לבית הספר ושיעורי הבית כנראה יעוררו לא מעט הזדהות בקרב הקוראים. היא החלטית למדי, אחת כזו שיודעת מה היא רוצה, מה שחוסך מאיתנו כקוראים הרבה מאוד קטעים של הקשבה ללבטים וחיבוטי נפש – הספר הזה פחות מתאים למי שאוהב את הדברים האלה.
הספר של מורין ג’ונסון לא חזק בדמויות משנה. אולי מכיוון שזה הספר הראשון ועוד נזכה להכיר אותן בהמשך ואולי בגלל סיבות אחרות – רוב דמויות המשנה לא מאוד משכנעות, אפרוריות ודי פלקטיות. אבל זה בסדר – מכיוון שהדמות הראשית מחפה עליהן ב-100%.
אחד הדברים הכי טובים בספר זה השילוב בין כמה אלמנטים: המיתוס של ג’ק המרטש והשתרשותו בעולם המודרני, עלילת ה”תיכון” הטיפוסית לצד “סיפור הפנימיות” כמובן – שמהדהד לעתים את האווירה של “הארי פוטר” – דומה כי ג’ונסון מכירה את העולם הספרותי שבו היא כותבת ואינה מתעלמת ממנו או דוחקת אותו לשוליים, וכמובן – האפקט העל טבעי, שנחשף באיטיות לאורך הספר, ומראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון.
מבחינת הרעיון של הסיפור, מורין ג’ונסון מצליחה לקחת רעיון שהוא לא מאוד חדש, ולהציג אותו בצורה מקורית, מושכת ומעניינת בעודה מעניקה לו טוויסט משלה.
לונדון, כך נראה, היא אבן שואבת של סיפורי על-טבעי. נראה שעולם חדש מתגלה ומתעורר מתחת לאפם של אנשיה חדשות לבקרים: קוסמים, מלאכים, פיות, ערפדים וילדים משונים עם כוחות מיוחדים נוהרים אל גשר ווסטמינסטר בהמוניהם. כולם איכשהו מתנקזים ללונדון.
עולם הצללים של לונדון, כפי שהוא מתואר ב”שם הכוכב” הוא עולם כאוטי עם לא מעט רבדים, ולכן הוא מפחיד ומרתק כל כך. בספר זה ראינו רק את קצה הקרחון, והוא בהחלט גורם לקוראים לרצות לדעת יותר.
בנוסף על כך, בניגוד לסופרים רבים לנוער הסבורים כנראה כי יכולת הריכוז של קוראיהם נמוכה מזו של גרביל על קוקאין, מורין ג’ונסון מכבדת את הקוראים שלה בעלילה עם קצב נכון ורגוע. היא לא דופקת ספרינטים ומפוצצת חמישה בניינים תוך חמישה עמודים, אלא רצה מרתון, מציגה את ההתאקלמות של רורי בבית הספר לפני שהיא צוללת אל עולם הצללים ואל העלילה האמיתית.
התרגום של חמוטל ילין מצוין – ישיר וקולח בשפה פשוטה ויומיומית. הספר מהווה אתגר תרגומי לא קטן, עם המתח שבין הרקע הבריטי לגיבורה האמריקאית, והתרגום מצליח להעביר את כל זה בשפה שלנו בלי לבוא על חשבון האווירה הטינייג’רית או הקטעים המותחים.
אני ממליצה בחום על הספר לחובבי פנטזיה, חובבי YA, חובבי תרבות אנגלית וטיולים בלונדון, וגם למי שזקוק ליצירה קלילה-אך-לא-מטופשת שיכולה לאזן ספר קשה וסוחט דמעות או קלאסיקה ארוכה, יפהפייה וכבדה, שמתרחשת בלונדון כמובן.