בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
איך מי שהייתם לפני עשר שנים הייו מתמודדים עם הסיטואציות והאתגרים שעומדים מולכם היום והאם באמת אפשר לעשות לחיים ריסטארט?
זו השאלה שעומדת במרכז הרומן האחרון של ליאן מוריארטי, מחברת הספר “סודו של הבעל” ו”שקרים גדולים קטנים” שהפך לסדרת טלוויזיה מצליחה. בעיניי היא מתמודדת עם השאלה הזו היטב ומצליחה לעסוק לעומק בנושא של זהות, וכיצד היא מוגדרת על ידי סדרי העדיפויות שלנו.
אליס מחליקה בחדר הכושר ומאבדת את הזיכרון באורח כזה שעשר שנים מחייה פשוט נמחקו מזיכרונה. מבחינתה היא בת עשרים ותשע, מאוהבת בבעלה בטירוף וחייה רק עומדים להתחיל.
היא מוצאת את עצמה נזרקת לתוך חיים שאינם שלה עם שלושה ילדים שהיא עדיין לא מכירה, קשר מתרופף עם אחותה האהובה ונישואין מתפוררים. כאשר האישה שהיא הפכה להיות נחשפת לפניה באיטיות, היא לא בטוחה בכלל שהיא מוצאת חן בעיניה. לאורך הספר הגיבורה מקבלת הזדמנות לעשות הזרה לחיים שלה, לראות אותם מנקודת מבט שהיא בה בעת חיצונית ופנימית ולשאול את עצמה האם אלה החיים שהיא באמת ייחלה לעצמה לחיות.
אפתח בוידוי: זו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר מאת ליאן מוריארטי. מעבר לעובדה שיש לה שם משפחה מגניב, היא פשוט אדירה! בתור קוראת מצאתי את עצמי מהר מאוד עמוק בתוך הסיפור של אליס, משתוקקת ממש כמו הגיבורה לפרטים נוספים על חייה.
מההתחלה אהבתי מאוד את הכתיבה שלה. כמו אצל רוב הסופרים הפופולאריים, הספר של מוריארטי הוא קודם כל קריא מאוד, ונקודת הפתיחה הבלתי שגרתית שבה היא מתחילה את הספר רק מעצימה את האפקט של הכתיבה, והתוצאה היא ספר שואב את הקוראים אליו כבר מהפרק הראשון. הכתיבה שלה הופכת את הספר לכזה שגם מעניק מנוחה למוח בסגנון של רומן קליל וכיפי, והיא בכל זאת מצליחה לגעת בעומק נושאים שבהם היא עוסקת ובשאלות שהיא מעלה ברומן.
התעלומה שבמרכז הספר בנויה היטב – הכותבת מצויידת היטב בסבלנות ואיפוק ויודעת לשמור את הקלפים בשרוול עד הרגע האחרון. עתידה של אליס המוצגת לנו בפרק הראשון נחשף בפנינו בהדרגתיות מייסרת ומותחת, קשה מאוד שלא להזדהות עם הבלבול המצוקה של הגיבורה.
הוקסמתי מהפער בין האופן שבו אליס תופסת את עצמה לבין האופן שבו הסביבה תופסת אותה, בין האופן שבו טבעי לה להתנהג לבין האופן שבו הסביבה מצפה ממנה להתנהג. זה הפך כמעט כל רגע בספר לבלתי צפוי – לא היה לי מושג מה יקרה הלאה, וזה גם גרם לי לתהות האם באמת יש דבר כזה “להתנהג בהתאם לגילך”. כבר מההתחלה ניכר כי אליס בת העשרים ותשע קשובה יותר ונוקשה פחות, רק במפגש עם הדמויות האחרות אנחנו מתחילים להבין כמה אליס בת השלושים ותשע שונה ממנה ותוהים איך קרתה המטמורפוזה שלה, אילו חוויות מטלטלות עברו עליה והקשיחו אותה?
מוריארטי כבר הוכיחה את עצמה בספריה הקודמים כאלופה בכתיבת דמויות מורכבות ומערכות יחסים’ והספר הזה לא שונה. היא בוחנת בספר כיצד חברות וזוגיות עומדים במבחן הזמן, ועוסקת לא מעט בשאלה של גבולות והאופן שבו הגבולות שלנו מגדירים אותנו. הגבולות שלה גמישים בצורה שמאפשרת לה ולסובבים אותה מרחב נשימה, אבל במקום מסויים היא גם מאבדת את עצמה בתוך האנשים שהיא מכניסה לחיים שלה.
ההתדרדרות שחלה ביחסים בין בני הזוג שוברת את הלב ממש. מנקודת המבט של אליס הצעירה המאוהבת כמעט עד טירוף בבעלה הטרי וזקוקה לו רגשית, קשה מאוד להבין כיצד הגיעו בני הזוג למצב שבו הם על סף גירושין. גם כאימא ניכר הפער העצום בין אליס בת העשרים ותשע בעלת הרגישות הגבוהה לבין אליס המבוגרת והנוקשה יותר. בתור אישה צעירה היא חשה בעצמה בחוסר האונים שלהם, בצורך בהכוונה ובתיווך למתרחש בעולם המבוגרים.
באופן אישי, אחד הדברים שהכי חיבבתי בספר הזה זה אלמנט אחד, קטן לכאורה, שהתייחס לנושא באורח שבעיניי לפחות היה מקורי למדי; הגרסה החדשה של אליס בגיל שלושים ותשע היא רזה, חטובה ובכושר-שיא מבחינה גופנית, מקפידה בפאנאטיות על תזונה נטולת שומן, סוכר, גלוטן ושמחת חיים. אליס בת העשרים ותשע ש”חוזרת לעצמה” בבת אחת, אמנם מרוצה מהגזרה החדשה שהיא כביכול לא נאלצה להתאמץ בשבילה, אבל מבחינת הנרטיב של הספר, אין ספק מי מבין שתי הגרסאות של אליס נחשבת לבריאה ולמאושרת יותר (רמז – זו לא הבחורה הרזה). בעולם שמציג לנו תמונות של “לפני” ו”אחרי” כשה”לפני” השומן של “לפני” הוא רע והרזון של אחרי הוא “כל הכבוד”, “מדהים” ו”איך עשית את זה”, אני מוצאת שהמסר של “מה שאליס שכחה” מרענן למדי.
“מה שאליס שכחה” מצטרף לשורה של ספרים כמו “החיים עצמם”, “שיר ענוג” ו”בנות קסנטיפה”, שמבהירים את הצורך בשינוי מקיף ומעמיק לגבי התפיסה המגדרית של קריירה והורות, אם ברצוננו שחברה שלנו תוכל להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית.
התרגום לעברית של אביגייל בורשטיין זורם היטב יחד עם השפה של מוריארטי. הוא מצליח לשמר את הכתיבה הקולחת של המקור ומחזק את התחושה שהנושאים שבהם עוסקת מוריארטי הם חובקי עולם.
בשורה התחתונה מדובר בספר מקסים וקריא מאוד שנועד לגרום לנו להרהר מחדש בבחירות שעשינו ובסדרי העדיפויות שהצבנו לעצמנו כמעט בלי לשים לב לכך, ובלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אני ממליצה על הספר בחום.
הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.
ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.
אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.
ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.
מה אין בספר?
שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.
יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.
בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.
מה יש בספר?
בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.
שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.
לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.
שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.
ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.
תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.
מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.
בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.
