רק להבהרה, אם נחוצה כזו: זו אינה קטילה. אני מנסה בביקורת הזו לנהל דיאלוג עם הספר, להבין אילו מחלקי הפאזל שלו לא התחברו טוב עם החלקים שמרכיבים אותי כקוראת.
קראתי לא מעט ביקורות טובות על “הרואה” של יובל אטיאס ואני מסכימה עם רוב מה שנכתב בהן ועם אווירת השמחה הכללית סביב ספר מד”ב-פנטזיה ישראלי שמצטרף למדף ההולך וגדל של הספרות הזו. ספרים על משני-צורה אמנם קיימים אבל הם לא מאוד נפוצים בנוף של הספרות הישראלית ותמיד מהנה לראות ספר חדש עליהם. גם המיקום של העלילה בבאר שבע ובמדבר שגדלתי בו היה אחד הדברים שאהבתי בספר.
אם לקפוץ רגע לשורה התחתונה, שהיא השאלה האם אני ממליצה על “הרואה” – התשובה היא כן, אני ממליצה על הספר. בעיקר עבור קהל היעד שהוא נכתב בשבילו. “הרואה” זו יופי של פנטזיית אקשן לנוער. מבחינתי האישית, “הרואה” של יובל אטיאס היה… קצת ליד. כלומר, לא בטוח ב-100% שאני קהל היעד של הספר הזה, ובביקורת הזו אנסה להבין מה היה חסר לי בו.
גיבורת הסיפור היא תרז, ישראלית שהיגרה לארה”ב כשהייתה ילדה יחד עם אימא שלה. היא בנויה היטב כדמות, אבל לא מאופיינת די הצורך; אני לא מרגישה שאפשר ממש להכיר אותה כמו שאני מכירה דמויות אחרות מספרות הנוער.המחברת ידעה לספר לי כל מיני דברים מעניינים על הדמות – שהיא מחוברת לנעליים שקנתה לבד, שהיא מתביישת בגוש השיער הכתום שלה שלו היא קוראת “הפגם”, שהיא חולמת להתאגרף באופן מקצועי. היא ידעה לספר לי עליה, אבל היא לא הצליחה להחיות אותה, לגרום לי להבין באמת מי היא מעבר לרשימת התכונות והיכולות שנראית יותר כמו דף דמות של מבוכים ודרקונים מאשר כמו אדם אמיתי.
זה בלט לי במיוחד בעניין הספורט, כי תרז שמדברת על אגרוף נשמעה קצת כמו פרסומת למכון כושר ולא כמו כמו ספורטאית מקצועית שמדברת על התשוקה שלה. הרגשתי של אגרוף שלה אין מקום אמיתי בעלילה שלה – אני חושבת שהוא אמור להיות מנוע רגשי חזק בהרבה ממה שהוא היה באמת. זה בלט לי גם בעניין ההשפעה של העוני על תרז – היא ואמה חיו שנים רבות מהיד לפה ובמאמץ לשרוד, והספר לא הצליח להעביר את האופן שבו החיים שעברו עליה הפכו אותה למי שהיא. אילו תכונות היא פיתחה או נאלצה לפתח כדרך התמודדות? במקרה של קטניס אוורדין ב”משחקי הרעב” למשל זה ברור מאוד. במקרה של תרז הרבה פחות. זה היה חלק מהחיים של הדמות שהיה חשוב לבנייה שלה ולא היה עליו מספיק דגש. היא צללה להרבה סוגיות כואבות ומורכבות בבת אחת, אבל הרגשתי שחסרים לי תיאורי רגש שיחברו אותי למצבה המורכב של הדמות.
תרז מגיעה לביקור קצר בישראל לקראת הלווייה של אבא שלה, ומגלה שמאחורי הנטישה שלו מסתתר סיפור מעניין ומורכב בהרבה משחשבה. אביה היה שייך לעולם שמשלב בתוכו (סוג של) קסם, טכנולוגיות מורכבות וכמובן – סכנה. מכאן העלילה מסתעפת מאוד, מסתעפת מדי לתחושתי.
אולי זה מפאת גילי שמתחיל להתקדם במהירות, אבל הצוואר שלי התחיל לכאוב מהניסיון לעקוב אחרי כל התפניות. אני מודה שבשלב מסויים קצתי מעט באותה סצינה שחזרה על עצמה שבה הגיבורה מגלה שהסתירו ממנה משהו ורותחת על המסתיר התורן. הסתרה וגילוי של מידע היא כלי מצוין והוא משמש היטב את ספרות הנוער – זו מטאפורה טובה מאוד לתהליך גילוי העולם על שפע המורכבויות שלו שמגיע עם ההתבגרות. ויחד עם זאת, יש גבול לכמות הפעמים שבה אפשר לשמוע “איך יכולת להסתיר ממני דבר כזה?!” וזה קורה בערך ארבע או חמש פעמים בערך באותו האופן. האפקט הזה שוחק את עצמו ומתחיל להרגיש קצת כאילו המסר לנוער זה שכל העולם הוא תיאוריית קונספירציה אחת גדולה.
מעבר לזה, הכל הרגיש קצת “נקי” מדי, מהונדס מדי, מתוכנן לפרטים. הרגשתי מובלת מנקודה א’ של הסיפור לנקודה ב’, שמראים לי מה קורה ומספרים לי על העלילה, הדמויות והעולם במקום לגרום לי להרגיש אותו מתגשם סביבי. הרגשתי שאומרים לי מה אני אמורה להרגיש כלפי הסיטואציה והדמויות במקום לבחור במילים שבאמת יעלו בי את התחושות האלה. ברור היה לי מתי אני אמורה לגרגר בחיבה מתיאורים של תינוקת, מתי לחוש חמימות משפחתית, מתי לחשוק בקוביות בבטן של גבר צעיר, ומה אני אמורה להרגיש כלפי דמויות המשנה הרבות (מדי) שפגשתי.
העלילה התקדמה מהר מדי למרכז העניינים באופן שהפך את בניית העולם לחפוזה יתר על המידה – הסופרת נאלצת להנחית עלינו הרבה מידע בזמן קצר, מה שגורם לדמויות לפצוח מדי פעם בהרצאה. לגיבורה היו יותר מדי מנטורים, ועודף של דמויות סמכות מעליה שמנעו ממנה להתמודד לבד עם דברים ולגלות את העולם בעצמה.
סצינות האקשן היו מעניינות וכתובות היטב, אבל כבר נכתב לפניי שהוא היה מחולק בצורה לא אחידה על פני היצירה. הגיבורה מספרת שלמדה המון על העולם וזה שונה כאשר הגיבורה לומדת על העולם תוך כדי תנועה.
אבל אלו היו זוטות אלמלא היה חסר לי דבר אחד מהותי בהרבה מהפרטים. מעל הכל היה חסר לי ה”אז מה” המאפיין את ספרות הנוער; הספרות הזו מצביעה הרבה פעמים על משהו בעולם שלנו שדורש תיקון, עוולה חברתית או פערים כלשהם. היא תוהה איך לתקן אותן ואם אפשר בכלל, ואם אי אפשר – מה בכל זאת בכוחנו לעשות על מנת לא לקחת חלק, או לא לעמוד מהצד כשדברים איומים קורים ממש מחוץ לפתח הדלת שלנו. שוב עולה הדוגמה של “משחקי הרעב”, ועוד הרבה מאוד יצירות נוספות.
זאת ועוד, ספרות הנוער בנויה על נוסחאות, והספרים הטובים ביותר בז’אנר הם אלה שמשחקים עם הנוסחה, מצביעים עליה ואומרים משהו על ההבדל בין הנוסחה הספרותית לבין החיים במציאות. לא הייתה שום התייחסות לנוסחתיות הזו בספר הזה, ואני מודה שזה היה חסר לי.אולי זה היה מה שגרם לי להרגיש שאני לא מבינה מה הספר מנסה להגיד לי. לנבלים פה יש מורכבות, בזה אין ספק. אבל אני לא יכולה להגיד שהקריאה בספר הזה גרמה לי לחשוב, האירה לי מנקודת מבט חדשה וייחודית את הז’אנר או את החברה שבה חיות אני והמחברת. הכל פה הרגיש קצת גנרי מדי, מעין ניסיון לדבר אל מכנה משותף של כל הקוראים, שתוצאתו היא אי אמירה של משהו בכלל.
אני לא חושבת שהייתי מלינה על זה אם לא הייתי מרגישה שהספר מנסה להגיד משהו ולא להיות שם סתם ככה בשביל הכיף – שגם זה נהדר! אם הכל היה נעשה מתוך מודעות וקריצה לקוראים אז זה היה מעולה, אלוהים יודעת שלהרבות הנאה בעולם זה חשוב. אני פשוט מרגישה שבמקרה הזה ה”למה” של הספר קצת הלך לאיבוד בתוך כל תפניות העלילה.
מצאתי שסיפור האהבה בין תרז לפלג היה אמין יותר, ובניגוד ליחסים שלה עם יואב הקשר הזה היה מבוסס על מכנה משותף – שניהם מרגישים שלא במקומם בתוך השבט שלהם. לא לגמרי ברור לי מה יוצר את המשיכה ליואב מלבד “הגורל”, כלומר – החלטת המחברת שהם נועדו זה לזו.
אולי אני לא אובייקטיבית פה כי כן התחברתי לפלג יותר מאשר לכל שאר הדמויות האחרות. אטיאס השתמשה היטב במוסכמה שאני מחבבת מאוד: היריבים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע מרוע גדול יותר להשמיד אותם. זה היה מקסים וזו הסיטואציה שנחרטה לי הכי חזק בזיכרון.
למרות כל הדברים שהיו חסרים לי בו, אני חושבת שיש בו גם לא מעט דברים טובים: בניית העולם הרשימה והלהיבה קוראים וקוראות רבים, העלילה סוחפת ולא מעט ממי שקראו את הספר דווקא כן התחברו מאוד לדמויות ולתחושותיהן. הכתיבה עצמה טובה בסך הכל – לא מאוד פיוטית, אבל דיסטופיית נוער היא לא סוגה מאוד פיוטית מלכתחילה. זה הספר הראשון של המחברת, ואני מאמינה באמת ובתמים שיש לה הרבה מאוד מקום להשתפר והרבה מאוד יכולת לעשות את זה.
וכמו שאמרתי קודם – אני בהחלט ממליצה על הספר, במיוחד לנוער חובב פנטזיה, למרות ואולי בגלל שאני אישית לא התחברתי, ואני – מה לעשות, כבר מזמן לא נוער.
חובבי ספרות ה-YA: הפנינה הזו היא בדיוק בשבילכם. זה ספר כיפי באווירה קלילה, עם תעלומה טובה, עלילה מרתקת ורעיון פשוט יחסית ועם זאת מבריק. ספר ראשון מתוך טרילוגיה – וטוב שכך, כי אני ממש מרגישה שאני רוצה לדעת עוד על העולם.
כשהוריה של אורורה דֵבוֹ יוצאים לשנת שבתון עליה להסתגל לחיים חדשים בלונדון, בבית ספר אנגלי טיפוסי, עם פנימייה והכל!
למרות מגה-פאדיחה אחת בחדר האוכל היא דווקא מצליחה להתחבר לא רע לנערים ולנערות הלונדוניים, המרותקים מהמבטא הדרומי (שהיא דואגת להבליט) ומהסיפורים שלה על קרובי משפחתה ההזויים שמחזיקים עשרות מקפיאים בבית או מפתחים אובססיה לציפורים.
בדיוק באותו היום שבו רורי מגיעה ללונדון, מתחיל שם גל של רציחות מחרידות, כולן משחזרות בדיוק מירבי את פעולותיו של ג’ק המרטש, שהטיל טרור על לונדון הויקטוריאנית.
כל זה לא היה נוגע לרורי אלמלא הייתה רואה לילה אחד, לגמרי במקרה, את פניו של הרוצח. מאז חייה נעשו משונים בתכלית – נערה חדשה מצטרפת לבית הספר במפתיע ונראה שהיא פוקחת שבע עיניים על רורי. עולם הצללים של לונדון הולך ונגלה בפניה לאיטו, והוא לא בדיוק מלבב.
גיבורת הספר, היא נערה אמריקאית טיפוסית, דרומית אמיתית מבנוויל, לואיזיאנה – ואני מתכוונת טיפוסית באמת! מורין ג’ונסון היא מקצוענית, וזה אומר שהקוראים שלה חווים את הדמות הראשית שלה כמו נערה בשר ודם.
היא לא “יפהפייה בעלת עיניים סגולות” שכולם צריכים לעבוד קשה כל הספר כדי לשכנע אותה שהיא אכן יפהפייה אמיתית, לא “הנערה הרצינית והמרוחקת שכל הבנים מתאהבים בה כבר ביום הראשון ללימודים”.פה לא תמצאו שום דבר מהסוג הזה – וגם לא התפייטות של המחברת על תיאורי הרזון או החמוקיים של הגיבורה, השבח לאלים.
כמצופה מנערה אמריקאית בבית ספר בריטי, רורי בולטת מאוד בנוכחותה, וזה לא בזכות יופייה המסנוור.
היא אינדיווידואליסטית, משעשעת, שנונה ואמיצה ומוכנה לשבור מספיק חוקים כדי להשתלב אבל לא מספיק בשביל להיות “בעייתית”. היא לא חוששת להפגין את ההומור שלה – והיא גם לא איזו גאונה גדולה. המאבק שלה עם המטלות לבית הספר ושיעורי הבית כנראה יעוררו לא מעט הזדהות בקרב הקוראים. היא החלטית למדי, אחת כזו שיודעת מה היא רוצה, מה שחוסך מאיתנו כקוראים הרבה מאוד קטעים של הקשבה ללבטים וחיבוטי נפש – הספר הזה פחות מתאים למי שאוהב את הדברים האלה.
הספר של מורין ג’ונסון לא חזק בדמויות משנה. אולי מכיוון שזה הספר הראשון ועוד נזכה להכיר אותן בהמשך ואולי בגלל סיבות אחרות – רוב דמויות המשנה לא מאוד משכנעות, אפרוריות ודי פלקטיות. אבל זה בסדר – מכיוון שהדמות הראשית מחפה עליהן ב-100%.
אחד הדברים הכי טובים בספר זה השילוב בין כמה אלמנטים: המיתוס של ג’ק המרטש והשתרשותו בעולם המודרני, עלילת ה”תיכון” הטיפוסית לצד “סיפור הפנימיות” כמובן – שמהדהד לעתים את האווירה של “הארי פוטר” – דומה כי ג’ונסון מכירה את העולם הספרותי שבו היא כותבת ואינה מתעלמת ממנו או דוחקת אותו לשוליים, וכמובן – האפקט העל טבעי, שנחשף באיטיות לאורך הספר, ומראה לנו שהדברים אינם כפי שהם נראים ממבט ראשון.
מבחינת הרעיון של הסיפור, מורין ג’ונסון מצליחה לקחת רעיון שהוא לא מאוד חדש, ולהציג אותו בצורה מקורית, מושכת ומעניינת בעודה מעניקה לו טוויסט משלה.
לונדון, כך נראה, היא אבן שואבת של סיפורי על-טבעי. נראה שעולם חדש מתגלה ומתעורר מתחת לאפם של אנשיה חדשות לבקרים: קוסמים, מלאכים, פיות, ערפדים וילדים משונים עם כוחות מיוחדים נוהרים אל גשר ווסטמינסטר בהמוניהם. כולם איכשהו מתנקזים ללונדון.
עולם הצללים של לונדון, כפי שהוא מתואר ב”שם הכוכב” הוא עולם כאוטי עם לא מעט רבדים, ולכן הוא מפחיד ומרתק כל כך. בספר זה ראינו רק את קצה הקרחון, והוא בהחלט גורם לקוראים לרצות לדעת יותר.
בנוסף על כך, בניגוד לסופרים רבים לנוער הסבורים כנראה כי יכולת הריכוז של קוראיהם נמוכה מזו של גרביל על קוקאין, מורין ג’ונסון מכבדת את הקוראים שלה בעלילה עם קצב נכון ורגוע. היא לא דופקת ספרינטים ומפוצצת חמישה בניינים תוך חמישה עמודים, אלא רצה מרתון, מציגה את ההתאקלמות של רורי בבית הספר לפני שהיא צוללת אל עולם הצללים ואל העלילה האמיתית.
התרגום של חמוטל ילין מצוין – ישיר וקולח בשפה פשוטה ויומיומית. הספר מהווה אתגר תרגומי לא קטן, עם המתח שבין הרקע הבריטי לגיבורה האמריקאית, והתרגום מצליח להעביר את כל זה בשפה שלנו בלי לבוא על חשבון האווירה הטינייג’רית או הקטעים המותחים.
אני ממליצה בחום על הספר לחובבי פנטזיה, חובבי YA, חובבי תרבות אנגלית וטיולים בלונדון, וגם למי שזקוק ליצירה קלילה-אך-לא-מטופשת שיכולה לאזן ספר קשה וסוחט דמעות או קלאסיקה ארוכה, יפהפייה וכבדה, שמתרחשת בלונדון כמובן.
אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.
פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)
כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.
אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).
הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.
יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.
נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.
אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.
הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.
נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.
מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.
ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.
למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.
אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.
אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.
הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.
הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?
אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.
