“הוא מתחיל להתקרב, ואני מרגישה פרפרים בבטן, דפיקות לב מואצות, נשימה מהירה, אגלי זיעה על המצח, רעידות בידיים וחולשה בברכיים…”
האם זה תיאור רומנטי או סצינת אימה?
על פניו אנחנו אולי נוטים לחשוב על שני הז’אנרים – רומנטיקה ואימה, כשונים מאוד זה מזה ואפילו מנוגדים. בתפיסה הרווחת האימה והרומנטיקה פונים לשני קהלי יעד שלא יהיו מוכנים להיתפס זה לצד זה אפילו במקלט אטומי, הם עונים על צרכים שונים לגמרי, מעוררים רגשות הפוכים זה מזה, ובוחנים צדדים שונים לגמרי של החברה האנושית וטבע האדם.
אקדים ואומר שספרה של רוני לורן “מה אם אתה ואני” הוא בשום פנים ואופן לא ספר אימה, גם אם העיסוק בז’אנר האימה הוא מרכזי מאוד בחייה של הגיבורה.
דרך התשוקה של הגיבורה ליצירות מתח, אימה ופשע אמיתי הרומן הרומנטי הזה מושיב את צמד הז’אנרים זה לצד זה ומכריח אותם לשוחח פנים אל פנים על מנת להכיר אחד את השני קצת יותר טוב ומי יודע, אולי הם יגלו שיש להם קצת יותר מן המשותף ממה שמקובל לחשוב.
גיבורת הספר, אַנדי לוקלי, חיה ונושמת יצירות מתח ואימה 24/7.היא סופרת שכותבת בשם עט ספרי אימה פופולאריים להפליא ויש לה פודקאסט מז’אנר הפשע האמיתי שבו היא מעודדת נשים להקשיב לעצמן ולתחושות הבטן שלהן כשהן חשות מאויימות או בסכנה: “אנדי רצתה שהמאזינות שלה ישמעו שלבטוח בתחושה שאומרת שהבחור הזה מפוקפק זה לא רק הגיוני, אלא יכול גם להציל חיים… היא רצתה להאיר דברים, שאחרת נותרו לעתים קרובות באפלה.”
אנדי מכירה כמעט בעל פה כל סרט אימה שיצא אי פעם בארה”ב ויש לה נאום הגנה מן המוכן שאותו היא מוכנה להעביר באוזני כל המצקצקים והמבקרים המתנשאים. בפועל, העיסוק ברוצחים סדרתיים מסייע לאנדי לעבד את הטראומה שעברה. בנימה אישית, ולפני שניכנס לנושא הטראומה של הגיבורה שבה הספר עוסק בהרחבה, אני חייבת לציין שזה תמיד מרחיב את הלב להיתקל בגיבורה ספרותית גיקית אותנטית. יכולתי להרגיש את התשוקה של אנדי לנושא ואפילו התחלתי לשקול להתחיל להיכנס לעולם של סרטי אימה בעצמי, היא הייתה עד כדי כך משכנעת בחיבה הבלתי מתנצלת שלה לפאנדום.
כשהשכן המסתורי שלה שאותו לא פגשה פנים אל פנים מעולם מחליט לשמוע מוזיקת קאנטרי מעצבנת בקולי קולות היא מחליטה להשיב לו כגמולו עם פסקול של סרט אימה בפול ווליום – רק כדי לגלות שמדובר בכבאי לשעבר שכמעט פורץ לה את הדלת, בטוח ב-100% שהצרחות שנשמעו מהטלוויזיה הן, למעשה, שלה. היל דוסון, כמו אנדי, מתמודד עם טראומה משלו ועם החיים הלא פשוטים שעברו עליו. מאז המפגש הראשון שהוא באמת מופת של כתיבת מיט-קיוט, אנדי והיל מרבים להיתקל זה בזו בחצר הבניין המשותף. הם הולכים ומתקרבים באיטיות מהוססת, משתדלים לא לדרוך זה על פצעיה של זו, מגוננים על עצמם כל הזמן כפי שחוויות החיים שעברו לימדו אותם לעשות.
האיחוד הרומנטי של היל ואנדי מתרחש דרך צפייה משותפת בסרטי אימה. אנדי מובילה את היל אל עולמה ופותחת לו ולנו צוהר אל ז’אנר האימה הפופולארי כל כך בארה”ב. דרך התשוקה של אנדי לסרטי אימה משלב “מה אם אתה ואני” בין הז’אנרים, ומציג בפנינו סיפור שכל כולו רומנטיקה, אבל הוא בעל עבר אפל.
הדיונים של אנדי הן עם היל והן עם דמויות המשנה על היצירות שהיא אוהבת מעלה על פני השטח את העובדה ששני הז’אנרים נחשבים לספרות שקוראים נוטים לזלזל בה, לראות אותה כנוסחתית ותבניתית בלי לנסות להבין את המחשבה שבכתיבת יצירה מוצלחת בז’אנר. בנוסף על כך, שתי הסוגות הללו זוכות לביקורת מתמדת על ייצוג של נשים, ביקורת שאינה תמיד מוצדקת ובוודאי שאינה נכונה לכל היצירות:
“אנשים חושבים שסוגת האימה היא נגד נשים,” אומרת אנדי להיל, “אבל אני חושבת שהרבה ממנה חותר תחת מאזן הכוחות המגדרי המקובל. ברוב המקרים, אתה לא תקנא בבחור בסרט אימה. הבחור מת בסוף. הוא דוהר כמו אביר על הסוס הלבן כדי להציל את הבחורה, והנבל אומר — לא ולא. הבחורה צריכה להציל את עצמה.”
לאנדי יש הרבה מאוד מה לומר על דמותה של “השורדת האחרונה” בסרטים החביבים עליה. היא מודעת היטב להיסטוריה של הז’אנר ולאופן שבו התפתח הייצוג הנשי לאורך התקופות, וגם למתוח ביקורת כשצריך, כמו למשל כשמציגים את הטרופ לפיו הבתולה היא זו שתשרוד אחרונה.
העיסוק של אנדי כגיבורת רומנטיקה בספר אימה ושורדת של עלילת אימה שהתרחשה בעברה, מתחבר לתימה הגדולה הנוספת ש”מה אם אתה ואני” עוסק בה: טראומה והחלמה.
הספר לא נופל למלכודת של הצגת הפוסט טראומה בתור קוריוז או מוזרות חמודה של הגיבורים. היא גם לא מתפקדת כאן בתור מכשול שעומד בדרכם של האוהבים ומוסר אורח פלא כשהאהבה גוברת על הפחד. לורן מציגה נאמנה (עד כמה שידיעתי מגיעה, אשמח לתיקון אם אני טועה) את החיים שאחרי אירוע טראומטי, את ההתמודדות היומיומית שלעתים קרובות נוטה להיות סיזיפית ומתסכלת, את המטען הנפשי הכבד מנשוא לפעמים, את היחס של הסביבה שלא תמיד מעודד פתיחות בנושא. הטראומה לא מגדירה את הגיבורים והיא בפירוש לא התכונה היחידה שמאפיינת אותם, אבל היא תופסת מקום נכבד מחייהם והופכת לחלק ממי שהם. מהמעט שאני יודעת על הנושא זה באמת מייצג נאמנה את המציאות של ההתמודדות.
האופן שבו הספר הרומנטי מקיים דיון בספרי אימה מראה שאפשר לקחת את הנושאים הקשים ולעסוק בהם בקלילות בלי לזלזל בהם, שביכולתה של האמנות להפוך את הפחדים והכאב ליצירה שמטרתה הראשונה היא לבדר, מבלי לגרוע או לזלזל בהתמודדות עם הקושי והפחד.
הספר אינו מוכר את האשלייה שבכוחה של אהבת אמת לרפא הכל. כן, האהבה בסיפור מעניקה לגיבורים עוד זריקת מוטיבציה שמדרבנת אותם להיטיב עם עצמם, והם מעניקים זה לזו את התמיכה וההבנה ששניהם זקוקים לה בתהליך שהם עוברים. אבל ההתמודדות בסופו של דבר היא אותה ההתמודדות והיא קשה לא פחות – אבל חייבים להודות שהכל יותר קל כשיש עם מי לחלוק את הקשיים.
מלבד דמויות ראשיות בעלות עולם מלא ועשיר שלא תלויות בסיפור האהבה על מנת שנהיה בעדן מהרגע הראשון, הספר מתהדר גם בדמויות משנה אמינות שיש להן עולם משלהן וחיים משלהן שאינם קשורים תמיד לכל מה שמתרחש בחייהם של הגיבורים. הדיאלוגים שנונים, העלילה אמינה, מהודקת וקוהרנטית. זה אמנם עניין של טעם אישי, אבל בכל זאת אני נאלצת להודות שבשלב מסויים סצינות הסקס המרובות התחילו לחזור על עצמן החל משלב מסוים ולתחושתי ניתן היה לדלל את המספר שלהן קצת. הסצינות עצמן היו כתובות בצורה טובה ואמינה, פשוט היו קצת יותר מדי מהן.
בשורה התחתונה נהניתי ממנו מאוד. “מה אם אתה ואני” הוא רומן רומנטי מקסים, כתוב היטב, שנון ומתוק ומשאיר אחריו הרגשה טובה ואופטימית וחשק לצפות באיזה סרט אימה קלאסי. התרגום של דינה עזריאל מצליח לשמור על השנינות הרעננה של המקור ומתמודד בצורה ראויה להערכה עם בדיחות שחלקן כלל לא פשוטות לתרגום.
בשנת 1916 עלה על הבמה בפרובינסטאון, מסצ’וסטס מחזה קצרצר בשם “Trifles”, היינו “זוטות” או, “דברים קטנים”, אותו כתבה סוזן גלספל (1882-1948) וגם גילמה בו את אחד התפקידים הראשיים.
המחזה עוסק בפענוח של תעלומת רצח – גבר נמצא מת במיטתו כשחבל כרוך סביב צווארו. אשתו, שהזעיקה את המשטרה, טוענת שישנה בשעת המעשה ולא שמעה דבר.
לאורך המחזה מחפשים השריף המקומי, עורך הדין והשכן עדויות בזירת הרצח שעשויות לרמוז על זהותו של הרוצח. נשותיהם, גב’ הייל וגב’ פיטרס ממתינות להם בטרקלין עד שיסיימו את ענייניהם הגבריים החשובים.
בעודן משוחחות על הנושא ובוחנות את הזירה הביתית על שלל צנצנותיה, קופסאותיה, שמיכת הטלאים שלה, מטליותיה ונקיונה, הן מתחילות לחשוף פיסה אחר פיסה את האמת על הרצח והמניעים שלו.
כאשר הגברים שבים לסלון ושואלים על מה הן משוחחות, הן עונות שדיברו על שמיכת הטלאים וזוכות לצחוק לבבי על הנשים שתמיד מתעסקות ב”דברים קטנים”. הפתרון לתעלומה נותר בגדר “סוד נשי” שעדיף לשתוק לגביו.
“מתכונים לאהבה ורצח” מאת סאלי אנדרו מתכתב בצורה מאוד בולטת עם המחזה של גלספל – בעיקר בסצינה אחת ששום דבר לא ישכנע אותי שהיא לא מחווה ישירה.
הדמות הראשית, טאני מריה, היא גיבורה מהסוג שאי אפשר שלא להתאהב בה. הסיפור נפתח כאשר מדור המתכונים שהיא כותבת בנאמנות מזה שנים עומד בפני סכנת סגירה, לטובת מדור עצות בענייני הלב.
על מנת שלא לאבד את אחד הדברים היחידים שמעניקים לה אחיזה בעולם, טאני מריה מקבלת את ההצעה של העורכת לכתוב גם את טור העצות הרומנטיות, ולשלב בו מתכונים. היא מתחילה לצרף מתכון מנצח לכל אחת מעצותיה – וזה בעצם מה שטאני מריה יודעת לעשות הכי טוב.
טאני מריה מוצגת לנו מן ההתחלה בתור “האם האולטימטיבית” כמו מעין אלילת אדמה קדמונית – אישה “רכה”, להגדרתה, עובדת אדמה מגדלת צמחים ובעלי חיים, היא מעשית עם שתי רגליים על הקרקע וראש צלול ומפוכח של כפרייה בסגנון סאם גמג’י ב”שר הטבעות”. לאחר שהתאלמנה מבעלה המתעלל, היא חיה במעין מערכת אקולוגית קטנה משל עצמה, ויש לה תורה שלמה לגבי אוכל.
לאוכל, כפי שניתן להסיק מהשם, יש תפקיד מרכזי בסיפור, הרבה יותר מאשר כדי לעשות “נעימי” לקוראים – למרות שהוא בהחלט מתפקד גם כך. האוכל מוצג בסיפור בתור הדרך של טאני מריה לבטא את עצמה. בהיותה אלמנה ושורדת התעללות, האוכל שלה הוא הדרך שלה להשמיע את קולה, להשפיע על הסובבים אותה, לעבד את רגשותיה שלה – לטוב ולרע, ובעיקר להמשיך להאמין בטוב.
מדור העצות של טאני מריה נעשה פופולארי במיוחד, ומתחילים להגיע אליה כל מיני סוגים של מכתבים, חלקם עם בעיות הניתנות לפתרון בקלות, אחרות מטלטלות, מזעזעות וטרגיות.
אחת מהפניות הללו היא תזכורת כואבת לעברה של טאני מריה – בקשת עצה מאישה שבעלה מתעלל בה.
טאני מריה מחליטה לעזור לאישה ולעודד אותה: “חבורות ועצמות יכולות להחלים.” היא כותבת לה, “אבל הלב, הלב עלול להינזק לתמיד.” עוד לפני שטאני מריה מספיקה לעזור לה, האישה נרצחת. על פניו הסיפור הרגיל – אבל מתחת לפני השטח קורים דברים אחרים לגמרי, שכן כוחות נוספים, אשר תאוות הרג ובצע מניעים אותם, פועלים את פעולתם ההרסנית.
עם חברות טובות לצדה, טונות של אינטיליגנציה רגשית ואוסף של מתכונים מנצחים, יוצאת טאני מריה לפצח את התעלומה ולרדת לשורש העניין. על הדרך נרקמים סביב פתרונה של אותה תעלומה כמה סיפורי אהבה, מספר חברויות אמיצות שחלקן בלתי צפויות בעליל, מספר סיפורי הצלחה מחממי לב ואמון שנבנה מחדש.
מלבד טאני מריה העוטפת את כולם בקסם השורה עליה ובתוכה, שאר הדמויות מעניינות, משעשעות ומרתקות לא פחות – חלקן באופנים בלתי צפויים בעליל, כמעט כולן נושאות את המסר לפיו האדם טוב מיסודו, והקלקול וההשחתה הם אלה שמנוגדים לטבע האנושי. אנדרו הצליחה ליצור דמויות המציגות תמונה אופטימית מאוד של המציאות, בלי לפגום באמינותן – היא מצליחה להיות באמת משכנעת, וכאן, לדעתי, טמון סוד קסמו של הספר.
התעלומה בנויה היטב, מותחת מאוד ומרתקת. המחברת יוצרת רגעי אימה אמיתיים מאוד שלופתים את הקוראים בלי רחמים,
אנדרו נוגעת בכל גווני החיים, על רקע המסר האופטימי שלה היא מראה גם את צדדיה המכוערים של המציאות ושוזרת בשיא היופי חוטים בצבעים עזים של כאב, של מציאות קשה, בעיקר עבור נשים.
למרבה המזל, המחברת יוצרת איזון מבורך של אותם רגעי אימה עם עלילות משנה “רגועות” יותר, רומנטיות ואפילו משעשעות. המסר, בסופו של דבר הוא שיש בעולם הזה, שנראה לעתים כמו עולם של ציידים וניצודים שבו רק האכזר שורד, מקום גם לאנשים עדינים האוהבים וורדים וברווזים, ושאהבה היא כוח, לא חולשה.
זה לא מסר מאוד חדש, אבל ההגשה שלו היא מה שהופך את הספר הזה לכל כך מיוחד, והתוצאה היא כאמור, ספר אופטימי, מופלא, מרגש ובלתי נשכח.
תודה לך, יעל אכמון על תרגום הספר המופלא הזה. ברור לי שהיו פה אתגרים תרגומיים לא פשוטים הדורשים לא מעט מחקר והבנה מעמיקה של התרבות הדרום אפריקאית המודרנית. העיסוק בה היה חדש למדי עבורי, לא נעים להודות, כמי שרגילה לקרוא בעיקר תרגומים של ספרים אנגליים או אמריקאיים.
הספר מציע מגוון עצום של שמות מאכלים, תארים וכינויים יחודיים המכניסים את הקוראים אל אווירת המקום משפיעים מאוד על הלך הרוח, על השפה והזרימה של הסיפור – ואכמון מצליחה, כרגיל, להעביר לעברית את יופיין הייחודי של המילים ולשלב אותן בתרגום כמו שרק היא יודעת.
אסיים עם אחד הציטוטים האהובים עליי ביותר בעולם של ג’.ר.ר טולקין מתוך “ההוביט”, שתרגומו לעברית הוא פרי עטה של אותה קוסמת מילים, ואין טוב ממנו כדי לבטא את האווירה של הספר:
“אם רבים יותר מבינינו היו מעריכים ארוחה ועליצות וזמר יותר מאוצרות זהב, היה העולם מקום שמח יותר.”
אני אוהבת מאוד רומנים היסטוריים. בעיקר כאלה שעוסקים בנשות עסקים. ובגלידה. “מלכת הגלידה מרחוב אורצ’רד” הוא בדיוק הטעם שלי. באופן מילולי.
זהו סיפור הישרדותה וחייה, עלייתה ונפילתה של “חתולת רחוב” יהודיה קטנה מהשטעטל, וכיצד היא מטפסת בשיניים ובציפורניים על “כס הברזל” של תעשיית הגלידה האמריקאית.
מה שיפה בו במיוחד זה עושר הטעמים שהוא מכיל – הגיבורה וגם הקוראים יכולים לטעום בספר הזה מכל הטוב והרע שיש לחיים להציע:
יש בו את טעם העליבות של המשפחה שעזבה את מולדתה והיגרה לארה”ב כדי לחיות בשיכונים העוני ברובע היהודי. זהו טעם מריר במיוחד של אכזבה והזנחה, של משפחה מתפוררת ולא מתפקדת, עם ציפוי שקרים זול וקמצוץ של טרגדיה צפויה מראש.
יש בו טעם של תקווה כאשר מגלה הגיבורה את ייעודה המשלב עם חיבתה העזה לגלידה, אבל הטעם המתוק הזה טומן בחובו עוקץ צורב מעט של להיות אישה בחברה גברית, דורסנית, בעסק שנשלט על ידי גברים, ובל נשכח את טעמו המשכר של הכוח כאשר היא מחליטה לפלס את דרכה בכל זאת בחברה הזו ולהביס את יריבה במגרש שלהם בעזרת מיכלים קפואים ומעוצבים היטב של חוכמה וערמומיות. יש בו טעמים של החמצה ונקמה מתוקה על בחילה, מוגשת קרה עם דובדבנים ושוקולד.
מלכה, כשמה כן היא, היא מלכה אמיתית. דמות שנויה במחלוקת, בעלת רצון ברזל. מלכה היא עצמאית וקשוחה עם יצר הישרדות מפותח מאוד וחוש בריא למציאת דרכים לעשות כרצונה. היא יצירתית, יצרית ונמהרת, מה שהופך אותה למצליחה מאוד אבל לא תמיד אהובה. קולה המספר הוא קול שכיף לקרוא וקל מאוד להתחבר אליו. מלכה היא יידישע מאמא אמריקאית, שהיא גם אשת עסקים ומנהלת חברה ביד רמה, המספרת את זכרונותיה ולא מפסיקה להשוות בין אז והיום. זהו קול חד ונוקב של “דובר האמת”, קול חד וציני, מפוכח ועם זאת מלא חיים ועזוז, קולה של אישה מבוגרת שכוחה עוד במותניה, והתרגום של שרית פרקול מעביר אותו היטב.
דמותה הייחודית נישאת על גלי התהפוכות ההיסטוריות של המאה ה-20, עולה ויורדת ושבה ועולה עם מחזורי הגאות והשפל, חותרת כל הזמן הלאה וקדימה, נחושה להעפיל אל הפסגה ולהישאר שם. “מלכת הגלידה” הוא סיפור שבו העסק והמשפחה כרוכים זה בזה לבלי הפרד, ועל האיזון העדין בין ניהול משפחה וניהול קריירה. זה סיפור על ניצול היתרונות טבעיים של האדם, על מציאת פרצות בגדר, סדקים להידחף ולהשתחל דרכם – בכוח, אם צריך, כדי להצליח.
סיפורה של מלכה שזור לבלי הפרד בסיפורה של ארה”ב לאורך המאה ה-20. מלכה מתארת את הלך הרוח של הרחוב במלחמת העולם הראשונה, דרך השפל הכלכלי הגדול, מלחמת העולם השניה, מלחמת וייטנאם ושנות השישים. היא מתארת את המאורעות מנקודת מבט ייחודית המשלבת את זווית הראייה של האדם הפשוט מן הרחוב יחד עם נקודת המבט העסקית מהוודאות המוסרית הבטוחה של שנות ה-50 עד לשנות האלפיים שבהן כמעט הכל מותר, הכל יכול לקרות, ועסקים קמים ונופלים במהירות האור.
תקופת חייה של מלכת הגלידה מלווה את ארה”ב מהפיכתה למעצמה ועד למה שנראה כמו התדרדרותה הבלתי נמנעת אל המאה ה-21. האופן בו נמשלת גיבורת הסיפור לאומה שאליה היגרה בילדותה, מציגה חזון כמעט אפוקליפטי של עתיד המעצמה החזקה בעולם. כתיבתה של גילמן מציבה מראה בלתי מחמיאה בעליל מול פני החברה האמריקאית, ושלל החקייניות המושפעות ממנה בעולם המערבי.
התנועה של הסיפור בין העבר וההווה ממחישה ביתר שאת את ההתדרדרות התרבותית והחברתית כפי שהיא מצטיירת בספר. העלילה המחולקת לעבר ולהווה מספרת שני סיפורים המשלימים אחד את השני, מייצרת מתח בכמה רבדים שונים ושתי עלילות אשר בסופו של דבר יתחברו זה לזה בנקודת מפגש בלתי ידועה כלשהי. מבחינת מעשה הסיפור, “מלכת הגלידה” הוא לא פחות מאשר גאוני.
