“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”
עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.
העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.
פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.
חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.
הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.
ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.
דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.
הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.
אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.
הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.
אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.
מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.
הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.
בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.
תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.
אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.
זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.
הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.
מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.
כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.
ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
הספר “שיבה” (במקור: Homegoing) מאת יא ג’סי, ריתק אותי כבר מהתקציר, כיוון שאת התקופה הזו שבין המאות ה-18 וה-20 באנגליה אני מכירה די טוב; אחרי הכל, גדלתי על אוסטן וטולקין, וחקרתי באונ’ את התקופה הויקטוריאנית.
אבל מה קרה בגאנה בשנים הללו? מה קרה לעבדים ולצאצאיהם בארה”ב? מושגי התקופה מעורפלים אצלי הרבה יותר מאשר מה שהתחולל באנגליה. הנרטיב מטושטש הרבה יותר, ויא ג’סי גרמה לי להבין זאת בחדות מבהילה, אבל גם סייעה בידי להתחיל לגשר על הפער, וכפי שעולה מספרה – חשוב מאוד לגשר על הפערים בנרטיב. “דע מאין באת ולאן אתה הולך” נראה כמו המוטו של הספר הזה, שממשיך להעסיק את מחשבותיי גם כעת, למרות שסיימתי לקרוא בו מזמן.
הסיפור הוא על עץ משפחה שענפיו התפצלו לשניים במהלך שריפה גדולה: אסי ואפייה, אחיות למחצה שאינן יודעות זו על זו, שכל אחת מהן הושלכה אל עבר גורל שונה בתכלית. מכאן עוקב הספר אחרי בני המשפחה בתקופות שונות, באפריקה ובארה”ב, מוטיבים של מים, אש, חירות ומוות רודפים את סיפוריהם כרוחות רפאים של העבר.
הספר הזה הסיע אותי דרך קשת כזו של רגשות שנותרתי הלומה ימים רבים לאחר מכן. קטע מסוים אחד עדיין מסוגל לשלוח אותי להתקפל בבכי מתחת לשולחן, ממש כמו שעשיתי ברכבת כשקראתי אותו. זה רומן מרהיב, מסחרר ביופיו ובכאב שבו, בעושר האדיר של הסיפורים והפרטים שבו. לאורך הקריאה לא הפסיקו להתנגן לי בראש שירים מתוך המחזמר “המילטון”, וכעת כשאני מתיישבת לכתוב על “שיבה” של יא ג’סי אני מבינה לאט לאט מדוע.
“המילטון” הוא מחזמר (מבריק, נהדר ומרהיב עין – רוצו לראות!) שכתב לין-מנואל מירנדה (האחראי גם על המוזיקה לסרט המצויר “מואנה”), ועוסק בחייו ומותו של אלכסנדר המילטון, אחד מאבות האומה האמריקאית.
המחזמר כתוב כולו בסגנון ראפ, היפהופ וR&B, ואבות האומה האמריקאים מגולמים על ידי קאסט מגוון – מירנדה בחר ללהק אנשים שאינם לבנים לגלם דמויות כמו וושינגטון וג’פרסון, והוא עצמו משחק את דמותו ההיסטורית של אלכסנדר המילטון. המחזה נחל הצלחה כבירה, קנה לו מעריצים שרופים ברחבי העולם (היי, שלום, נעים מאוד, מה נשמע). המחזמר אפילו כיכב במרכזה של סערה ציבורית, כאשר הצוות השחקנים פנה אל סגן נשיא ארה”ב מייק פנס. סגן הנשיא הגיע לצפות במחזה זמן קצר לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות, וצוות השחקנים פנה אליו בדברים מן הבמה כשהם מביעים את חששם מהתנהלות המשטר החדש.
לא מאוד קשה לראות את קווי הדמיון בין שתי היצירות: שתיהן עוסקות בשוויון בין בני אדם, בבחירות של האדם לעומת נסיבות חייו, בחופש לעומת כבלים וביכולתו של האדם לבנות את עצמו מחדש, לקחת בידיים את הגורל חרף אותן נסיבות. ברשומה זו ברצוני להתייחס לקשר הזה בין המילטון של לין מנואל מירנדה ו”שיבה” של יא ג’סי, שעוסקים בהיסטוריה ובנרטיבים, בחופש ובבחירה מול גורל, ולכותביהם אין שום בעיה לכופף כמה חוקים ולהגמיש את המסגרת של הסיפור במידת הצורך. “המילטון” ו”שיבה” משחקים עם המוסכמות ומציעים דרך שונה להסתכל על הנרטיב של הסיפור לא רק בצורה אלא גם בתוכן, ושתיהן עוסקות בנרטיב ההיסטורי המוכר בצורה לא שגרתית.
ב”המילטון” מאתגר לין מנואל מירנדה לא מעט מוסכמות של התיאטרון; הליהוק של שחקנים וזמרים כהי עור בתור אבות האומה קורא תיגר על הצורך ללהק שחקנים לבנים רק לשם “השעיית הספק” והדיוק ההיסטורי. לצורך העניין, נזכיר את המהומה שקמה כשהשחקנית הבריטית נומה דומזווני נבחרה לגלם את הרמיוני גריינג’ר במחזה “הארי פוטר והילד המקולל”, יצירה בדיונית לגמרי. גם הבחירה לספר את קורות חייו של אלכסנדר המילטון בעזרת סגנונות מוזיקה המאפיינים את תרבות המיעוטים בארה”ב, מהווה דרך חתרנית לדבר על ההיסטוריה האמריקאית.
המשחק של “המילטון” עם המוסכמות ועם גבולות הז’אנר מזכיר לא מעט את המעשה הספרותי של “שיבה” – רומן בו כל פרק מסוגל לעמוד כסיפור בפני עצמו. המשחק של ג’סי עם הצורה של הרומן מעוררת פליאה, סקרנות והתרגשות, והתוצאה היא ספר ששואב את הקוראים לתוך העולם שלו שוב ושוב ושוב.
במה שנראה כמו התכתבות עם “אורלנדו” של וירג’יניה וולף, הפרקים של “שיבה” פורשים את חייהם של כל אחד מבני המשפחה דרך התרחשויות, פיסות זיכרון, ואפילו ימים ספורים בחייהן של הדמויות. הנרטיב שלה בלתי שגרתי, מפסיק סיפורים וממשיך אותם דרך אחרים, מנתב את עצמו בין פרקים ויבשות, בא והולך כרצונו. הקוראים מוצאים את עצמם קרואים בין הרצון להמשיך את הסיפור ולדעת מה קורה הלאה לבין הרצון להישאר עם דמות אחת, להכיר אותה יותר לעומק, לצחוק ולבכות איתה. דרך המעבר בין הדמויות בלי לוותר על העומק של כל אחת מהן מצליחה ג’סי לספר בסיפור שלה את ההיסטוריה המודחקת והמושתקת של העבדות ושל אפריקה באופן שבו היא מעולם לא סופרה בעבר, באוזני חלקים גדולים מהעולם המערבי לפחות.
ב”המילטון” חלק גדול מן הדמויות מונעות על ידי הרצון להיכנס להיסטוריה, שיזכרו אותן, להשאיר מורשת שבניהם ובנותיהם יישאו הלאה. זה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהן. מתחים וקונפליקטים בין הדמויות נובעים לא פעם על הרקע הזה בדיוק, בעקבות הגישות השונות שלהן לגבי איך לעשות היסטוריה: אהרון בר מאמין שצריך להמתין לשעת כושר (Wait for it, wait for it), אלכסנדר המילטון מאמין שצריך לפעול ולתפוס את ההזדמנות גם אם פירוש הדבר לנהוג בפזיזות, ואילו ג’ורג’ וושינגטון מאמין ש”אין לך שליטה על מי יחיה, מי ימות ומי יספר את הסיפור”. יש לא מעט ביקורת על הרצון של הדמויות להיכנס להיסטוריה בכל מחיר, זהו “הפגם הטרגי” של לא מעט מהן, והרבה טעויות נעשות בדרך בעקבות הרצון להיכנס להיסטוריה, להיות חלק מהנרטיב.
ב”שיבה” לא מעט מהדמויות מונעות מהרצון לחשוף את הסיפור של העבר שלהן, מחפשות בו תשובות לשאלות הבוערות בהן בהווה, פתרונות לאופן בו הן יכולות לשפר את העתיד. ההתפצלות של האחיות בתחילת הסיפור היא אקט אלים שבמהלכו אובד לדמויות חלק מהותי מהסיפור, והכמיהה להשיב את אותה “חתיכה חסרה” שזורה בכל אחד מהסיפורים של הדמויות השונות, בין אם בחלומות חוזרים, מחשבות מטרידות, צלקות, פחדים או אפילו התקפי טירוף. אובדן החלק הזה נוגע בלב ליבה של הטראומה, ויש תחושה שמציאתו ואימוצו מחדש יוכלו להתחיל את תהליך ההחלמה. וכן, ההתכתבות או המחווה לספריה של טוני מוריסון ניכרת היטב בכתיבה של יא ג’סי. היא מודעת היטב לעובדה שהיא חלק מנרטיב מתמשך ולכן לא ממציאה את הגלגל אלא מוסיפה אליו חידושים פואטיים ויפהפיים משלה.
בשתי היצירות נוצר קשר בין היותו של האדם חופשי לבין יכולתו לספר את הסיפור של עצמו, לכתוב את הנרטיב ולא לתת לנסיבות להכתיב את הגורל. ב”המילטון” מדברת אלייזה על לצאת ולהיכנס לנרטיב כרצונך בשיר Burn ולאחר מכן בשיר הסיום, ואילו ב”שיבה” נראה שהמרדף אחר קצה החוט האבוד, ההיסטוריה האבודה, הסיפור של המשפחה ב”שיבה” מהדהד את הרצון של הדמויות לחופש אמיתי.
“המילטון” ו”שיבה”מבליטים במכוון את הקולות המושתקים שהודחקו לקרן זווית אורך ההיסטוריה, ממש עד התקופה האחרונה – הקולות של הנשים. לין מנואל מירנדה הופך בעט הקסמים שלו את אנג’ליקה ואלייזה (ופגי!) סקיילר לדמויות משמעותיות ומעניינות המשפיעות על הסיפור. הבחירות שלהן קריטיות לא פחות מהבחירות של הגברים, הקול שלהן נשמע צלול וחזק על הבמה, גם אם הוא לא בדיוק מהדהד בספרי ההיסטוריה. גם יא ג’סי משמיעה את קולותיהן של הנשים, צלולים, רמים וחזקים ממש כמו קולותיהן של אלייזה ואנג’ליקה ב”המילטון”.
שתי היצירות הללו מספרות סיפור קשה ועצוב ומדכא ונפלא ויודעות לפרוט על מיתרי הרגש אגב יצירה מחדש של הנרטיב ההיסטורי ואני ממליצה על שתיהן בחום, ביחד או לחוד.
יש לציין כי התרגום היה מלאכה מאתגרת ביותר, ושי סנדיק – שהגישה שלו הופכת את מלאכת התרגום לאמנות בפני עצמה, עשה כאן עבודה מדהימה. הטקסט של יא ג’סי זורם דרך המילים שבחר כמו נהר עשוי משי, נושא את קוראיו היטב דרך כל הפיתולים של העלילה ולא פוסח על אף משמעות בדרך.