שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.
פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.
פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.
לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.
בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.
“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).
בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.
בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”
אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.
המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.
כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”
גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.
מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.
התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.
