כבר מהרגע שהתחלתי לפרסם ברשת החברתית שאני קוראת אותו (כלומר, לאחר שהתחלתי לבכות בלי שליטה בתחבורה ציבורית), גיליתי ש”הנערה עם כל המתנות” מעורר לא מעט מחלוקת.
השתתפתי בכמה וכמה ויכוחים על הספר, הוא ספג שבחים וביקורות רבים מספור. הנושאים העיקריים שעוררו מחלוקת היו הייצוג הספרותי של מדע מול ספרות, מקוריות הרעיון והתיאורים ושביעות רצון או אי שביעות רצון מהסיום.
בעיניי אישית “הנערה עם כל המתנות” מצא חן מאוד, הגם שהוא לא חף ממגרעות והטענות של הקוראים שפחות התלהבו אינן משוללות היגיון לחלוטין. אלא שבניגוד לדיסטופיה הקודמת שסקרתי בבלוג, לא היו אלה מגרעות שפגמו בהנאה שלי מהקריאה.
בלי יותר מדי ספוילרים אני יכולה לכתוב שהעלילה מתחילה בבית ספר מיוחד מאוד, ובילדה בשם מלני שלומדת בו. מלני נקשרת בכל בוקר לכיסא הגלגלים שלה על ידי אנשי צבא מיומנים ומוכנסת לכיתה ללמוד חשבון ואנגלית. היא נשטפת אחת לשבוע בחומרים כימיים שצורבים לה בעיניים ואתם לא רוצים לדעת מה נותנים לה לאכול. היא עילוי של ממש במתמטיקה, אבל גם נוהה אחרי סיפורים ואגדות. לכן היא אוהבת כל כך את גברת ג’סטינו, שגם מלמדת אותה על המיתולוגיה היוונית (התייחסות מעניינת ביחס לספר המדבר על חורבן של ציוויליזציה) וגם בניגוד לרבים מהמפקחים עליה מעניק לתלמידים יחס שופע חיבה – אבל בעיקר לה, למלני.
לאט ובלי למהר (סגולה מבורכת בימינו הרצופים בדרישה לסיפוק מיידי גם בספרות) חושף מ.ר. קרי את ממדי הזוועה, את הנסיבות שבהן פועל בית הספר של מלני ואת התנאים המורכבים בהם צריכה לעבוד גב’ ג’סטינו. המעבר בין נקודות מבט של מעורבים שונים בסיפור הולך העולם ולובש צורה פוסט-אפוקליפטית מבעיתה.
מבקרים מסוימים טענו כנגד הספר שהוא לא מקורי ומציג דברים שראינו לא פעם ולא פעמיים בספרים וסרטים שעוסקים בסוף העולם. אני מסכימה עם הביקורת הזו, אחדד ואומר שזה ניכר בעיקר בסצנות האקשן שמצד אחד היו כתובות היטב, ומצד שני היו צפויות וגנריות למדי, כאלה שחובבי הז’אנר מכירים מלפני ולפנים.
יחד עם זאת, יש סיבה שבגללה הקלישאות הפכו לכאלה – הן פשוט עובדות. שלא כמו דסטופיות אחרות שעסקתי בהן לאחרונה, “הנערה עם כל המתנות” גם לא מתיימר להיות מקורי. קרי לא מנסה להמציא מחדש את הגלגל אלא לספר בתוכו ודרכו סיפור מעניין, ובעיקר מרגש, ובזה לדעתי הוא מצליח ובגדול, בעקבות הנושאים שהוא מעלה דרך הדיסטופיה. “הנערה עם כל המתנות” מעביר את המסרים שלו דרך האופן שבו הוא מעורר רגשות חזקים.
אחד הדברים שהכי אהבתי בספר זה את הנגיעה שלו בנושא הילדות, במובן של childhood, גם – אבל לא רק בגלל שהגיבורה הראשית היא ילדה. הדמויות הראשיות מסוכסכות כולן באופן כזה או אחר עם עברן ועם ילדותן. הדמויות בלי יוצא מן הכלל נאבקות עם מאווים לא מסופקים, ובאופן כללי מהלכות על הגבול שבין הרצון להגן לבין הצורך להיות מוגנות. דרך מוסכמות הז’אנר בסוג כזה של רומן פוסט אפוקליפטי ההשתוקקות והצורך של מלני בגברת ג’סטינו הופכים סמליים למדי. נקודות השיא הרגשיות של הרומן נוגעות לאזור האפור של היפוך התפקידים בין הילד למבוגר – במובן זה הספר יכול להצטייר כמעין “רומן חניכה” או אפילו סיפור ההתבגרות של מלני.
כאן ראוי אולי להזכיר עניין נוסף הנזקף בעיניי לזכותו של הרומן הוא מערכת היחסים הראשית, שלשם שינוי אינה מערכת יחסים רומנטית ואינה מערכת יחסים בין גבר לאישה. בניגוד לספרים רבים אחרים בז’אנר, בעיקר לאחר ההצלחה הפנומנלית של “משחקי הרעב”, מערכת היחסים המובילה את הרומן היא מערכת יחסים בין מורה לתלמידה, בין מבוגרת לילדה קטנה שתלויה בה. לתשומת ליבה של גיבורת הספר “עיני אוניקס”, הקשר של מלני וגב’ ג’סטינו לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק ומשמעותי, וכדי לגרום לשתיהן לעשות את הבלתי אפשרי על מנת להישאר יחד ולהגן זו על זו. מערכת היחסים ביניהן היא עמוקה ויפהפייה, ומציגה היטב את טשטוש הגבולות בין הילדים והמבוגרים כשהעולם מסביב מתמוטט.
טענה נוספת שעלתה כלפי הספר נוגעת לאופן שבו הוא כביכול משלח את הספרות והמדע זה בזה. דמותה של גב’ ג’סטינו האוהבת והעדינה מנוגדת לדמותה של ד”ר קולדוול המצטיירת כמדענית חסרת נשמה, והספר כביכול יוצא נגד המדע כ”חסר אנושיות”. אני חושבת שהדברים קצת יותר מורכבים.
מעבר לעובדה שהיה מרענן לראות שבאופן לא מסורתי אישה מייצגת במקרה הזה את תחום המדעים. מעניין היה לראות שחרף התפקיד המפלצתי שהיא מגלמת, מה שמניע את קולדוול הוא רגש מאוד אנושי.
המדענית המצטיירת כקרת הלב בסך הכל רוצה בדיוק את מה שמלאני רוצה מגב’ ג’סטינו – להיות התלמידה המצטיינת של הכיתה, מוערכת ואהובה. למעשה מלני וגברת קולדוול אינן שונות כל כך. ובאשר לעובדה שגב’ ג’סטינו וד”ר קולדוול המתעמתות זו עם זו לאורך העלילה (עד לעימות פיסי) מייצגות את המדע מול הספרות, קשה להתעלם מכך שהדמות של מלני למעשה מגלמת את שתיהן.
בתחילת הספר אנו רואים כיצד סיפורים ואגדות מרגיעים ומנחמים את מלאני, כמו גם משוואות מתמטיות. היכולת שלה לספור ולחשב את הימים משמעותית עבורה ומעניקה לה כוח ממש כמו היכולת שלה לדמיין את עצמה כדמות מיתולוגית. בסופו של דבר, הספר מציג הן המדע והן הספרות כניסיון להבין את העולם, ומלני זקוקה לשתי השיטות במצב אליו נקלעה.
הסיום של הספר הוא, אולי, הנקודה השנויה במחלוקת מכולן, ואני אשתדל לכתוב עליו אגב מתן של כמה שפחות ספוילרים. אני מבינה את הטענות של אלה שהסיום הרגיז אותם, ומסכימה שעבור מי שפירש את סיום הספר כ”סוף טוב”, המסר עלול להיות… בעייתי.
יחד עם זאת אני לא מסכימה שמבחינת הנרטיב הסיום הוא בהכרח טוב, לדעתי הסיום מאוד שנוי במחלוקת גם מבחינת הספר עצמו. אני לא חושבת שיש ברומן אמירה חד משמעית לגבי טיבו של הסיום, מ.ר. קרי משאיר זאת לחלוטין נתון לפרשנות של הקוראים. לתחושתי, הדמות שהיה לנו הכי אכפת ממנה בסופו של דבר קיבלה מה שהיא רוצה, לטוב ולרע. במידה רבה המצב הסופי בספר הולם למדי סיפור התבגרות, מעין שילוב בלתי אפשרי בין עצמאות לאובדן. וזה באמת המקסימום שאני יכולה לכתוב כאן בלי מגה-ספוילרים.
בשורה התחתונה, אני ממליצה מעומק הלב על “הנערה עם כל המתנות”, המעניק לנו סיפור יפהפה על הצורך האנושי שלנו באגדות וסיפורים באריזה מרהיבה ואפלולית.
מילה על התרגום של איריס בוסקו – הוא עשה את עבודתו נאמנה ואף יותר. הוא שמר על אחידות ועל קצב, הסיפור קלח דרכו בטבעיות רבה – בדיוק כמו שצריך. אם מורגשת בספר דלות מסויימת של השפה, כפי שציינו מספר קוראים, הרי שהתרגום בסך הכל נאמן במקרה הזה למקור – כפי שציינו קוראים אחרים. מבחינתי איריס בוסקו הנגישה את הטקסט בצורה הטובה ביותר ואני לא מרגישה שהפסדתי כלום כשקראתי בשפה הנוחה לי יותר.
יחסי הורים וילדים על רקע חברה שקמה אחרי אסון עולמי זה משהו שלא מעט דיסטופיות נוגעות בו. מ-1984 ו”עולם חדש מופלא” ועד “משחקי הרעב”, “מפוצלים” ואפילו במובן מסוים “הנערה עם כל המתנות” – כולם עוסקים באופן כזה או אחר בשאלת ההורות, גידול הילדים ומקומם של אלו בחברה שמתאוששת מאסון. הרעיון הזה בולט במיוחד ב”עולם חדש מופלא” שבו מגדלים תינוקות באינקובטורים ומועידים אותם עוד מהגילאים האלה לתפקיד החברתי שנקבע עבורם מראש.
מה שחדש זה רומן דיסטופי ישראלי שעוסק במשטור הילודה וגידול הילדים, והנה אשכר ארבליך בריפמן באה ועשתה את זה. היא כתבה את “עיני אוניקס”, דיסטופיה עתידנית המתרחשת ב-2090. אוניקס, בת 26 ונטולת זוגיות, להוטה למצוא את הביציות שלה שהפכו לילדים המאומצים של מישהו אחר. היא יוצאת למסע מסוכן לאיתור המידע על הביציות שלה שנמסרו והילדים הביולוגיים שלה שגדלו מהן. לספר יש מעלות רבות שנוגעות בעיקר לכתיבה, ומספר חסרונות משמעותיים הנוגעים בעיקר לכתיבה בתוך הז’אנר.
בראש ובראשונה מדובר ברעיון מעולה. לבחון את הנושא של דיסטופיה דרך טיפולי פוריות במדינה לחוצת ילדים כמו שלנו זה כמעט מתבקש, ואני שמחה מאוד שארבליך-בריפמן הרימה את הכפפה. בישראל 2017 לא צריך משטר אימים דיסטופי כדי להרגיש שנכנסים לך לחיים הפרטיים ומתערבים לך בבחירות האישיות. כאן מרימים גבה על הורים שמביאים לעולם רק ילד אחד, מתייחסים בזלזול לאל-הוריים, שואלים נשים שאלות חטטניות ואף שולחים ידיים ללטף בטן של נשים זרות אם יש אפילו צל של חשד שהן הריוניות. ההחלטה לבחון את הנושא דרך ז’אנר הדיסטופיה היא החלטה אמיצה ומעניינת.
יתרון נוסף של הספר הוא בלי ספק הניסיון של הכותבת. אשכר ארבליך-בריפמן יודעת מה היא עושה עם העט שלה, הכתיבה היא כלי מושחז היטב – התיאורים שלה קולעים ואמינים, המינונים שלהם מדויקים והיא יודעת להשתמש בהם כדי ליצור אווירה. הספר עצמו קוהרנטי ומסודר, קל לעקוב אחרי העלילה, והסיפורים הצדדיים מרתקים, בעיקר אלו הקשורים למשבר הגדול וההרס שבא בעקבותיו.
אהבתי מאוד גם את הרעיון שהגיבורה היא אחות המטפלת בקשישים. זו עבודה לא זוהרת בעליל, המעידה רבות על הגיבורה עצמה – הסבלנות והמסירות שלה, הנכונות לעשות עבודה שנראית לרבים מאיתנו לא סימפטית. זו גם דרך עלילתית מעולה ואמינה בעיניי לחבר בין העולם הדיסטופי הנוכחי לבין העולם שלנו, לבחון את התהליך שהתרחש שהביא את העולם והחברה לנקודה הזו.
נקודה נוספת הראויה לציון והיא החשובה ביותר בעיניי, היא ההנגשה של דיסטופיה לקהל הרחב. לא כולם יכולים להתחיל ב-1984 או ב”עולם חדש מופלא”, וארבליך בריפמן עושה את התיווך הזה בין ספרות המיינסטרים וספרות דיסטופית והיא עושה אותו היטב. ובכל זאת, מספר נקודות בספר הפריעו לי ליהנות מהספר כדיסטופיה, ז’אנר שמוכר לי היטב ואהוב עליי מאוד.
התקציר מבטיח לי שהגיבורה “יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות”, ו-“לומדת להכיר… את המערכת המעוותת”. לכן ציפיתי לתחושת איום תמידי ומצמרר, סוכני חרש או לפחות אוכפי שקט. מבחינתי, דיסטופיה פירושה חשש מהלשנות, חשדנות והצורך בחשאיות – אפילו בביתך הפרטי. דוגמאות למשטר דיסטופי כזה לא חסרות בספרות וגם לא בהיסטוריה האנושית.
אבל ב”עיני אוניקס” הגיבורה נעה בחופשיות בין מדינות, נכנסת בלי בעיה למשרדים ומקבלת בקלות רבה מדי גישה למחשבים המכילים מידע רגיש. אוניקס משיגה מה שהיא רוצה באופן כמעט מיידי בלי שאף אחד ישאל אותה שאלות, יאיים בהלשנה או יפקפק במעשיה ובמניעיה. היא לא צריכה לברר מי נגד מי, ליפול ברשת אינטרסים מורכבת של פקידים מושחתים, לשחד, לאיים ולהסתבך עם החוק. היא משיגה את המידע בלי הרבה מאמץ ובמינימום סיכון, ולכן המשחק של אוניקס מול הרשויות לא הרגיש מסוכן דיו.כמו כן, חסר לי אזכור של מה שקורה למי שמפר את החוק. אם המידע שאוניקס מנסה להשיג הוא למעשה כה נגיש, חשוף וגלוי למי שרק שואל, ממה בעצם הגיבורה והקוראים אמורים לחשוש?
היעדר הסיכון פוגם באמינות של הדיסטופיה, שאלמלא כן יכלה להיות מבעיתה ואפלה מאוד עם אוכל מהונדס, בני אנוש מהונדסים לא פחות וייצוג טראומטי-משהו של תרומת ביציות.
העלילה והדמות הראשית
בהמשך להיעדר הרשויות ומשטר האימים של הדיסטופיה, נדמה שלפעולות של הגיבורה אין השפעה אמיתית על מהלך העלילה. התחושה שהיא שהדברים קורים לה הרבה יותר משהיא עצמה מניעה אותם. ההשלכות של החיפוש משפיעות על הגיבורה בלבד ולא על העולם ועל המתרחש סביב הגיבורה, וזהו גורם נוסף המערער את האמינות של הסיפור. לצורך העניין, אם אוניקס נכנסת למשרד כלשהו, משיגה ממנו חומר מסווג בלי רשות ויוצאת, או משמיעה בקולי קולות הצהרות נגד המשטר אפילו בביתה שלה, הייתי מצפה שהרשויות ידפקו לה בדלת כבר למחרת היום והעלילה המותחת תתקדם משם.
חסרו לי סצנות רבות שיראו לי כיצד הגיעה אוניקס להיות מי שהיא בתחילת הסיפור. בכדי להבין אותה אני צריכה לדעת כיצד היא חונכה ואיזה מניע פנימי או חיצוני גרם לה להתמרד נגד החינוך שקיבלה ונגד המוסכמות החברתיות שאמורות להיות מקובלות גם עליה. אזכור לילדותה ולהתמרדות הפנימית שלה בשלב מוקדם יחסית של הספר היה מעמיק מאד את דמותה של אוניקס, אישה אחוזת אובססיה לילדים ביולוגיים בעולם של בני אנוש מהונדסים.
כמו כן, אין צורך לחזור פעמים רבות כל כך על כך שהגיבורה “רזה, דקיקה, קטנטנה ושברירית” וגם נראית “חיוורת, חולה, חלשה ורעבה” (אהם, בלה סוואן, אהם), בייחוד אם אין הצדקה עלילתית לחזור על זה – למשל כשהגיבורה צריכה להשתחל בין סורגים של בית כלא או להיכנס לחללים קטנים, צרים וחשוכים. הרזון של הגיבורות הנשים ממילא זועק אלינו מכל פינה של המדיה, תיאורי רזון ושבריריות נשית כבר לא מחדשים לנו, הספרות בכלל והז’אנר בפרט בהחלט זקוקים לגיבורות נוספות במידה ממוצעת ומעלה, או לפחות למגוון רחב יותר של צורות גוף. ואגב עקביות, הציק לי במיוחד קטע שבו אישה אחרת שאינה הגיבורה תוארה כאישה רזה עם חזה גדול, ומספר פסקאות לאחר מכן משמניה מגעילים את הגיבורה.
אידיאולוגיה
זה החלק הכי אישי של הסקירה שלי:
הביקורות והכתבות על הספר מדברות על הצעד הנועז של הצגת מין לסבי, לאור ספרי הפיות הקודמים של המחברת שנועדו לנוער צעיר: “הייתה לי התלבטות, אבל בסוף הכנסתי קטעי מין לסביים, שאני חושבת שהם נועזים. כמי שעד היום כתבה על פיות, זה הביך אותי מאוד, אבל זה משהו שרציתי להתמודד איתו” אומרת ארבליך בריפמן בכתבה ל-xnet. הגם שההתמודדות של הכותבת ראויה להערצה, הבעיה שלי עם הסצינה הזו היא האבחנה המטושטשת מדי בין סצנת סקס לסצנת אונס.
האישה הלסבית מוצגת כשהיא “מתלבשת” על אוניקס התמימה ומנצלת את חוסר האונים שלה, באופן שגורם לדמות הלסבית היחידה שמניעה את העלילה להיראות כמעט כקריקטורה שמרנית, המתארת הומוסקסואלים ולסביות נוטפי זימה. לאחר מעשה אין שום התייחסות לעובדה שגיבורת הספר עברה אונס – אין לחוויה של הגיבורה שום השפעה בסיפור. זה היה תמוה בעיניי לכל הפחות, ואני מתקשה להחליט עם מה קשה לי יותר באופן אישי ואידיאולוגי – ההנחה הסמויה בטקסט שמין בין נשים לא נחשב אונס או לפחות תקיפה מינית, או עם העובדה שהסקס הלסבי שהספר מתהדר בו כנועז וחתרני, למעשה מוצג באופן מאוד שלילי.
בסופו של דבר, הכתיבה של ארבליך בריפמן טובה מאוד בבסיסה ולדעתי אפשר לעשות איתה דברים נפלאים. באופן אישי אני אחכה בקוצר רוח לספר המבוגרים הבא שלה, כיוון שאני מאמינה בכל ליבי שהכתיבה המצוינת שלה תעמיק ככל שהיא תמשיך לכתוב. פנטזיה למבוגרים המתרחשת ב”עולם פיות” פרי עטה יהיה מרתק לקריאה. אני מאמינה באמת ובתמים שהיכולת שלה לומר משהו משמעותי בז’אנר תתחדד ככל שהיא תכתוב בו יותר ותקבל מימדים נוספים ועומק.
בשורה התחתונה הספר בהחלט מומלץ אם אתם מעוניינים להתחיל לקרוא משהו שהוא גם כבד יותר מהרגיל וגם מתקרב יותר לז’אנר המדע הבדיוני. הספר בהחלט יכול להתאים גם לנוער שזכה לגדול על ספרי הפיות של בריפמן, ועתה הם מתבגרים או מבוגרים שיכולים להתמודד עם הנושאים הקשים שהספר מעלה. הספר ככל הנראה מומלץ מאוד גם לכל מי שמקורב לעולם של טיפולי פוריות וניסיונות להביא ילדים לעולם.
