הוצאה: דני ספרים
תרגום: דנה אלעזר הלוי
הספר הזה הוא הממתק האולטימטיבי לחנוכה: הוא מצחיק, כיפי, מעורר הזדהות ומחשבה, ניו יורקי, חורפי ורומנטי.
אה, ויהודי מאוד.
הוא מתחיל מרייצ’ל, בת של רב הקהילה רובינשטיין-גולדבלט שיש לה אובססיה קלה לחג המולד. כמה קלה? היא למעשה סופרת של רבי מכר רומנטיים לחג המולד, הכותבת בשם העט שלה מרגו קרוס; היא פרסמה יותר מעשרים ספרים תחת השם הזה, שחלקם הפכו לסרטי חג מולד אהובים. יש לה חדר שלם ונסתר בבית מוקדש כולו לחג המולד שבו רכבת שמקיפה את החדר נוסעת בכל שעה עגולה לצלילי מנגינת חג עליזה. זה קנה המידה של האובססיה שלה.
אלא שעכשיו ההוצאה לא מרוצה. כשרוח של אינקלוסיביות חצי-מזוייפת מתחילה לנשוב בין מסדרונות הוצאת הספרים הרומנטית שמוציאה את ספריה, המו”לית שלה מעוניינת ברומן רומנטי שיעסוק דווקא בחנוכה – החג המדכא שממנו רייצ’ל מנסה להרחיק את עצמה בכל שנה לטובת האורות הנוצצים של חג המולד. אם היא לא תכתוב רומנטיקת-חנוכה, היא תאבד את העבודה.
בינתיים, ג’ייקוב מארגן המסיבות, חוזר לעיר אחרי שנים בצרפת ומארגן נשף חנוכה. הנשף המבוקש הוא הסיכוי היחיד שלה להשיג את ההשראה שהיא זקוקה לה כדי לכתוב על חנוכה. שתי הבעיות היחידות הן שלא נותרו כרטיסים לנשף בכלל, ושג’ייקוב הוא ה”אקס המיתולוגי” שלה ממחנה הקיץ בגיל שתיים עשרה. ג’ייקוב מצדו, זוכר את מה שהיה ביניהם אחרת לגמרי ממנה והשניים נסחפים למערבולת של אי הבנות ואמיתות מכוסות ומוסתרות היטב תחת שכבות של פגיעה ואי אמון, שצריכות לצאת לאור לפני שג’ייקוב ורייצ’ל יוכלו להשיג את מה שהם באמת זקוקים לו.
ישנם קוראים וקוראות של ספרות רומנטית שמאסו קצת בספר שעוסק באי הבנות, הסתרת מידע וקושי בתקשורת – הספר הזה לא בשבילם. ג’ין מלצר עוסקת בהסתרות האלה בלי להתנצל, מלהטטת עם כל המוסכמות שעומדות לרשותה ומטפלת בקלישאות הישנות בעזרת המגע הייחודי שלה שמפיח בהן את הקסם מחדש.
בסופו של דבר, ואולי יש מי שימחו על כך בתוקף – בבסיס שלהם חנוכה וחג המולד לא כל כך שונים.
הם נובעים ממקור שונה והסיפור של שני החגים האלה הוא אחר לגמרי, אבל המטרה שלהם והצורך שהם עונים אליו, הוא זהה למדי: הצורך להאיר עבור עצמנו את הימים הכי חשוכים בשנה. חגי החורף המוארים הם תזכורת לעצמנו שלא תמיד יהיה קר וחשוך ומדכא כמו עכשיו. שהימים יתארכו, שהאביב יחזור, שהצמחים יתחדשו וששום חורף אינו נצחי, לא משנה כמה הוא ארוך, מלא תלאות וחסר תקווה. חגי החורף הם חגים של היאחזות בחיים, ארעיים ובלתי צפויים ככל שיהיו. ומי כמונו היהודים יודע על היאחזות בחיים?
המחברת חיברה בצורה נהדרת את הסיפור על תקווה ואור בליבו של החורף לתיאור החוויה של רייצ’ל שחולה במחלה כרונית – אֶנצפלוֹמָייליטיס מיאלגי, המוכרת יותר לציבור הרחב כ”תשישות כרונית. במילותיה שלה: “זה כאילו היו קוראים לאלצהיימר ‘תסמונת הזקנים שלפעמים שוכחים דברים'”.
מלצר מתארת ברגישות רבה את החוויה האישית שלה עם המחלה על כל היבטיה השונים, מהתחושה הפיזית הרעה, התנודות בין ימים טובים לימים גרועים, האופן שבו עליה לארגן את חייה מחדש סביב המחלה, הלבטים בשאלה מתי ובפני מי לחשוף את מצבה ומתי כדאי לה להסתיר אותו וכמובן התגובות של הסביבה: “למשל דוֹבי, מטפס ההרים הישראלי, שטייל בעולם בגופו הבריא והמתפקד להפליא, ואז אמר לרייצ’ל שלדעתו תסמונת תשישות כרונית היא לא באמת מחלה.” מדהים איך בתוך שתי שורות מלצר הצליחה לאפיין איזה טיפוס מסוג מסויים שכולנו פגשנו פעם.
זה ספר על התקווה שטמונה באור של האמת ובכנות, על דברים שאולי נדמה היה שהם לא אפשריים ומתגלים לאט לאט לאפשריים. זה סיפור על התמודדות אמיצה, על הכוח של קהילה, על משפחתיות ומסורת והצורך שלנו למצוא את דרכנו בעצמנו, גם אם לפעמים עלינו לחצוב ולפלס אותה.
הכתיבה מלאת הומור ושנונה, דמויות המשנה ססגוניות ואקסטנטריות באופן כובש לב. קשה לומר שהעלילה בלתי צפויה אבל בואו – לא קוראים רומן רומנטי בשביל הסיום המפתיע; אנחנו ניכנס אליו מתוך ידיעה ברורה לגבי מה שיקרה. מה שכיף, כמו בספר הזה, זה לצפות לקרוא איך זה יקרה.
הסופרת הצליחה לקחת רעיון טוב וקצת “גימיקי” באופיו, לרוץ איתו קדימה ולמנף אותו עד הסוף. התוצאה, כפי שמראות הסקירות השונות של הספר, היא הצלחה מסחררת. שאוט אאוט לקוראת שעלתה בביקורת שלה על זה שהשמות הסימבוליים שלהם הם רייצ’ל וג’ייקוב, כמו הדמויות התנ”כיות שחיכו זמן רב כדי לממש את אהבתם.
“לילדי דמשק, זה מה שעשיתי בכאב הלב שלי… ומה עם שלכם?”
עם הקדשה זו פותח אחמד דני רמדאן את הספר “נדנדת חבלי הכביסה”, העוסק באופן מתבקש בגעגועים, בנוסטלגיה ובאובדן, ומזקק אותם לאיטו, פרק אחרי פרק, לרגש אחד ויחיד – אהבה.
העלילה נסבה סביב חייו של אל־חכוואתי, “מספר הסיפורים”, צעיר שבור ממשפחה שבורה, אשר חי בפחד בדמשק ההולכת ומשתנה לנגד עיניו בעודה נסחפת לתוך מלחמה הרסנית. הוא נמלט, חוזר, מתאהב ובסופו של דבר מהגר לקנדה.
פשוט ככה. התחלה, אמצע וסוף. אבל זה ממש לא כל הסיפור.
חייו בקנדה עם אהובו ידעו עליות ומורדות, אך בסופו של דבר הם חיו שם יחד, אהבתם כל כך גדולה מהחיים עד שנראה כי רק המוות לבדו יוכל לה. וברבות הימים, המוות אכן מנסה.
הסיפור מתחיל כאשר אל־חכוואתי ואהובו כבר מבוגרים מאוד, אחרי שחיו עשורים שקטים רבים בקנדה, מזדקנים בשלווה זה לצד זה. אחרי חיים שלמים של הזנחה גופנית ושתיינות, מספר הסיפורים בטוח לגמרי כי הוא זה שעומד למות ראשון, אבל רצה הגורל ודווקא אהובו הוא זה שנוטה למות, ולהשאיר את מספר הסיפורים לבד בעולם.
ולכן, כמו שחרזדה, הוא מספר לו עוד ועוד סיפורים, שוזר עלילות כדי להשאיר אותו בחיים, פוחד פחד מוות מן הפרידה הצפויה. הסיפורים שדורש ממנו אהובו הנוטה למות הם סיפורים מתעתעים; הם מלאי דמיון וצבע, אבל מציאותיים להחריד. בדרכים מגוונות, ובעשרות קולות ונרטיבים, בקושי רב ובעמל, באפיזודות קצרות וכאובות, מספר אל־חכוואתי את האמת.
דרך הפנטזיה הססגונית הוא מספר לקוראים את סיפור חייו, את סיפור חיי הגבר שאהב ואת סיפור אהבתם שצמחה מתוך קשיים, כאב ומכשולים רבים מספור.
הוא מצייר תמונה אמיתית עד כאב של החיים בדמשק, במצרים, בלבנון ובקנדה, צובע אותם באופן מעורר התפעלות בצבעים חיים מעולמו העשיר ומלא הדמיון. הוא מספר על הסצנה הלהט”בית המורכבת של המזרח התיכון, על החיים תחת כנפי המלחמה. הוא מספר על כאביו של ילד דחוי עם חלומות מנופצים, על גילוי המיניות של מתבגר שמרגיש שהוא לא כמו כולם, על הסתתרות בדירות, על מחסור, על רעותם האיתנה של הדחויים ועל הכוח השקט והעמוק של האהבה, המסוגלת לגבור על כל הרוע.
אחד האלמנטים היפים ביותר ברומן הוא האופן שבו רמדאן מצליח לעסוק בנושאים רבים בבת אחת בלי להעמיס על הסיפור. בכישרון של מספר סיפורים אמיתי, כזה שהיה מספר מסביב למדורה או לצד האח המבוערת, הוא מצליח לקשור יחד את כל הסיפורים השונים בחוט אחד של אהבה וכאב.
הרומן עוסק באהבה בלתי אפשרית, זו שאין לומר את שמה, בטח לא בסוריה שנרמסת תחת מגף שלטונו של אסד, תחת עינה הפקוחה תדיר של תרבות פטריארכלית דורסנית ותובענית, ואינו חוסך את שבט ביקורתו מהמדינה הסורית. הגיבור, וככל הנראה גם המחבר, אוהב את ארצו ומתעב את התנהגותם של רבים מאנשיה. הוא שוזר בעדינות לאורך הספר קינה על מולדתו שאליה הוא אינו יכול לשוב, ועל משפחתו שנפוצה לכל עבר.
אבל הסיפור הגדול שהוא בוחר לספר הוא בלי צל של ספק סיפור אהבה, מה שהופך את הספר לכל כך נהדר, רגיש ומיוחד בעיניי. האהבה והצורך בה, בסופו של דבר, מניעות את הכל. וזו, אולי, הנקודה שהכי נגעה לליבי ברומן.
מעבר למשחק הזהויות הרגיל של רומן כזה, שבו המספר מוגדר מלכתחילה כהומוסקסואל ומהגר, יש לו זהות נוספת, חשובה לא פחות ואולי גם מדוכאת כמעט באותה מידה – בסוריה בכל אופן.
הגיבור של הסיפור הזה הוא מהגר בקנדה, הוא הומוסקסואל בסוריה, והוא גיק בכל מקום.
בתור גיקית בעצמי התלהבתי כראוי מהאזכורים הגיקיים ומהאופן שבו רמדאן קושר בין התרבות הגיקית לתרבות ההומוסקסואלית – גם, אבל לא רק כחלק מהקשר שלו אל תרבות המערב. דומה כי המספר שבוי עדיין בקסמן של אגדות, המלוות אותו עוד משחר ילדותו, והוא בוחר לבטא זאת דרך התייחסויות לגיבורי על, סדרות ערפדים ואפילו בדמות שמזכירה מאוד את מוות, הדמות האהובה מספריו של טרי פראצ’ט זצ”ל.
תפקידם של האזכורים הללו בעלילה אינו מסתכם אך ורק בביטוי המשיכה של הגיבור אל תרבות המערב שהכותב נמשך אליה למרות – ואולי בגלל האיסורים וההגבלות על צריכתה במולדת שלו. הגיקיות מהווה עבורו, להרגשתי, חלק מהותי מהזהות שלו כמספר סיפורים.
אנחנו רואים איך הגיקיות שלו, כמו ההומוסקסואליות שלו הופכת אותו לאאוטסיידר בתרבות שממנה הוא בא, לחלק מקבוצת מיעוט – גם בגלל האיסור הגורף לצרוך את התרבות הזו בעולם שממנו הוא בא, וגם כביטוי של מספר הסיפורים שבו, המתבונן בעולם ובחברה מבחוץ וחווה לא פעם בדידות גדולה בשל כך.
זה היה הכי בולט בעיניי באזכור חוברות הקומיקס על ת’ור ולוקי – הוא לא סתם בחר בהם מכל גיבורי העל, כי הם מסמלים את המיתולוגיה הנורדית. הוא משלב אותם יחד עם אזכורים רבים של סיפורי אלף לילה ולילה, ועם סיפור התאהבות בגיק עם תחומי עניין משותפים, יוצר פסיפס יפהפה המשלב בתוכו את הישן והחדש, את הזהויות השונות של המספר כסורי וכמהגר, הומוסקסואל ומספר סיפורים.
הוא מראה מה הן האגדות המודרניות בשבילו, בעולם המטורף שבו הוא חי, מה התרבות הגיקית מהווה עבורו בזמנים הקשים ביותר, ואני חושבת שמרבית הגיקים כיום יכולים להזדהות עם זה.
מדובר בסיפור אהבה קולח ויפהפה, שמכיל בתוכו יופי עילאי ותהומות של כאב, ביקורת פוליטית ושיקוף של מצבים אנושיים בלתי אפשריים, שבהם על האנשים להיאבק כדי להישאר בני אדם.
כמו תמיד, ההוצאה בחרה היטב את המתרגמת, כי רק משוררת יכלה להעביר את אותה פואטיות יפהפייה של האווירה בספר הזה. והמשוררת הספציפית הזו, לי עברון, עשתה עבודה מדהימה בעיניי.
ספר יפהפה וחשוב, רוצו לקרוא!
אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!
אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.
אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.
אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).
הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.
“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.
אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.
ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.
סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.
הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.
סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.
הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.
בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”
פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.
היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.
בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.
עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
זה לא יהיה מוגזם להגיד שהפרקים האחרונים שבספר היטשטשו לי מול העיניים מרוב דמעות.
הוצאת תמיר-סנדיק עשו זאת שוב, עם ספר חשוב שמציג נושאים מוכרים מנקודת מבט שמעוררת אותנו לחשוב עליהם מחדש, וגם מצליח על הדרך לגעת במיתרי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי לבכות לאורך כל השליש האחרון של הספר, כמעט.
“המיועד” עוסק בחברות בלתי צפויה בין שני נערים יהודים בברוקלין בשנות ה-40 של המאה ה-20: ראובן מלטר, נער דתי שומר מצוות מבית מודרני, ודני סונדרס, בנו של מנהיג קהילה חסידית סגורה וקנאית העתיד לרשת את מקומו של אביו.
לצד מערכת היחסים המתפתחת ביניהם, אנו עוקבים מנקודת מבטם של שני האבות ושני הבנים אחרי ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20, ממלחמת העולם השנייה וחורבן יהדות אירופה, עד להקמתה של מדינת ישראל ומלחמת השחרור.
חיים פוטוק שוזר את הסיפור של העם היהודי והסיפור האישי של הדמויות באופן לא פחות ממושלם, המעלה שאלות נוקבות לגבי משפחה, מורשת וזהות.
הוא מצליח להראות איך תהפוכות היסטוריות שמתרחשות מעבר לים לא רק נעשות מעורבות בחיי היומיום של הגיבורים אלא גם מעצבות את גורלם. במקום שההיסטוריה תהיה חלק מהרקע, היא הופכת להיות כמעט דמות נוספת בסיפור. ההקשר ההיסטורי והשפעתו על הדמויות מהווים חלק גדול ממה שהופך את הספר הזה לכל כך מרגש, בוודאי עבור ישראלים שמכירים את המאורעות מנקודת מבט אחרת. אני מודה שלפני הספר ידעתי מעט מאוד על מה שעברו יהודי אמריקה במלחמת העולם השניה ובשלהי שנות ה-40, ועכשיו בזכותו אני יודעת קצת יותר.
כמו ההיסטוריה, טקסטים רבים ושונים מככבים אף הם בספר, כאילו היו מעין דמויות משנה בולטות במיוחד. גיבורי הספר עסוקים לכל אורכו בטקסטים מכל סוג, כל הזמן; הם נוברים הלוך ושוב בטקסטים דתיים וחילוניים על פילוסופיה, היסטוריה יהודית, גמרא, פסיכולוגיה ואפילו מתמטיקה. ראובן כמעט הצליח להדביק אפילו אותי בהתלהבות שלו ממתמטיקה, (וזה אומר הרבה), ודרך עיניו של דני למדתי להעריך מחדש טקסטים שנתפסים כמובנים מאליהם ואולי אפילו מיושנים למדי בימינו.
הטקסטים בספר “המיועד” הם לא רק כלי להעברת ידע – הם הזדמנות. הזדמנות לנערים להוכיר את עצמם, לבטא את עצמם ואת יכולותיהם, להכיר את צליל קולם ולצקת משמעות משלהם לתוך המילים המהוות את עולמם. המילים הכתובות מהוות גשר בין העולמות השונים של שני הבנים ושני האבות.
היחס של הספר להיסטוריה היהודית ולטקסטים היה מופלא בעיניי והעניק לספר רבדים ועומק, אבל אין ספק שהסיבה שצללתי עמוק כל כך לתוכו הייתה החברות בין דני וראובן, שמבחינתי מעניקה להם מקום של כבוד לצד סאם ופרודו מ”שר הטבעות” מאת טולקין, וסיאון ואלכסנדר מ”השתנות” של קרול ברג.
תחילתה במשחק בייסבול סוער שתיאורו לא היה מבייש ספר מלחמה אפי, שבו דני וראובן משחקים בשתי קבוצות יריבות. לאחר מכן הקשר האמיץ נרקם ביניהם כמעט בן רגע, כמעט כמו אהבה ממבט ראשון. הנערים נמשכים זה לזה כמעט מיד, מסיבות שאיש מהם לא מצליח להסביר אפילו לעצמו. הם נעשים בלתי נפרדים ברוחם, גם אם דומה כי העולם החיצוני ומחוייבויותיו המעיקות עושים הכל כדי להפריד ביניהם.
הכמיהה העזה של דני וראובן זה אל זה, האושר שמציף אותם כאשר הם נמצאים יחד הציף גם אותי כקוראת, השמחה שלהם זה בזה, הכאב כאשר הם נאלצים לבלות זמן בנפרד, השגרה הנינוחה שהם שוקעים בה מדי פעם כאשר הנסיבות מאפשרות זאת, מתוארים בצורה כזו שגורמת לקוראים לחוש כאילו הם חווים זאת מכלי ראשון.
דמותו של ראובן, המספר, היא כזו שקל מאוד להזדהות איתה, ואילו דמותו של דני חיננית ומסתורית באופן שגורם לקוראים להפוך דף אחרי דף בשקיקה לגלות את צפונותיו.
אני נאלצת להודות שבתחילה ניגשתי אל הספר כמו נערה נלהבת בת חמש עשרה שקראה יותר מדי ספרות מעריצים העוסקת ברומן הסוער (אשר מעולם לא התקיים, כמובן) בין הארי פוטר לדראקו מאלפוי – תאמינו לי, האינטרנט מפוצץ בכאלה.
כיוון שאני חיה בעולם שבו ניפוץ מוסכמות הופך בהדרגה להיות הנורמה, נדמה היה לי שהסיפור עומד לתפוס כיוון מאוד מסויים. למרות שבסופו של דבר העלילה הובילה למקום אחר לגמרי, בכל זאת מצאתי בו לא מספר תיאורים או פסקאות שגרמו לי לתהות האם בכל זאת ניתן למצוא בספר סאבטקסט הומוסקסואלי.
בתחילת הספר פוגש ראובן נער עדין ויפהפה בשם בילי, המתואר כילד מלאכי ובלונדיני עם “פנים עדינות ויפהפיות” – מעין דוריאן גריי קטן וחמוד, ובהמשך מוצא ראובן קווי דמיון בינו לבין חברו דני:
“הבטתי לשמים. צבעם היה כחול עמוק… הם היו בצבע עיניו של דני, חשבתי… מה היה צבע עיניו של בילי?… גם לדני וגם לבילי יש עיניים כחולות… נרדמתי וחשבתי על העיניים של דני ובילי.”
אולי פסקה זו הייתה חסרת חשיבות אלמלא היו בספר גם אזכורים חוזרים ונשנים של פרויד ושל מדע הפסיכואנליזה. על פי הפסיכואנליזה, פגיעה בעיניים מקבילה לחרדת סירוס, האופיינית לבנים בגיל ההתבגרות. ייתכן מאוד כי הופעתו של פרויד וההתעסקות הרבה בעיניים בחלקו הראשון של הספר מעניקות לספר מימד הומואירוטי הנשאר חבוי בסאבטקסט וממעט לעלות על פני השטח.
דומה כי גם הסביבה של דני וראובן מבחינה בניצוצות שמעופפים בין השניים, שכן לאחר המפגש עמו, אביו של ראובן אומר לו כי “שני חברי אמת הם כמו שני גופים בעלי נשמה אחת”, וראובן מוסר לנו כי אחותו היפה של דני “כל הזמן הקניטה את דני ואותי וקראה לנו דוד ויהונתן”.
בנוסף על כך, ישנה סצינה בספר שבה עוברים הגיבורים שלובי זרוע בתוך קהל הומה של גברים:
“דני נטל את זרועי ביד אחת… רחש עבר בקהל כמו רוח, הגוש האנושי נחצה לשניים ודני ואני עברנו בתווך, דני אוחז בזרועי ומניד בראשו לברכות ביידיש שהגיעו אליו במלמולים חרישיים… נדמה היה שים קפוא ושחור־גלים נקרע לגזרים בעזרת חרמש, יוצר קירות שחורים ויציבים לאורכו של מעבר רוטט. ראיתי ראשים עטויי זקנים שחורים ואפורים רוכנים אל דני וגבות כהות מתקמרות בחדות על עיניים שואלות שהביטו בי ובדרך שבה אחז דני בזרועי. כבר עברנו את חצי הקהל בהליכה יחד, אצבעותיו של דני אוחזות בחלק של זרועי שנמצא ממש מעל המרפק. הרגשתי חשוף ושברירי.”
המעבר של דני וראובן שלובי הזרועות בתוך קהל הגברים לקול מלמולי ברכות, הזכירו לי מאוד סצינת חתונה. יחד עם פרויד, אזכורי העיניים והרמז לדויד ויהונתן, אני חושבת שניתן בהחלט להעניק לטקסט פרשנות מהסוג הזה.
ייתכן שזו רק אני בתור קוראת מאוד מודרנית שלא יכולה שלא לראות מיניות במקום שבו יש רק אינטימיות חברית טהורה, ובכל זאת לא יכולתי שלא לתהות על מספר אלמנטים שמופיעים בספר ומעלים תהיות לגבי הסאבטקסט. כולי תקווה כי הפרשנות שלי לא מודרנית מדי, ומצד שני אם הבנתי נכון את הספר, הספר עצמו מעודד ניתוח ופרשנות בהתאם לאופיים ולזמנם של הקוראים. בהחלט ישנו מימד אסור או חתרני ביחסים בין השניים, וייתכן שהרמיזות על דויד ויהונתן, סצינת החתונה וחרדת הסירוס של פרויד מהדהדות איסור עמוק יותר ביחסים בין שני הנערים.
לדעתי, יותר משהסאבטקסט רומז על הומוסקסואליות, הוא אומר משהו על הומוסוציאליות.
האינטימיות הגברית שמתוארת פה היא פחות בסגנון אוסקר ווילד ויותר מזכירה את סטיבנסון ואת קונן דויל. בפסקאות הללו מתאר פוטוק את המתח שנוצר בין נערים (או נערות, לצורך העניין) שגדלים בחברה מופרדת, כמו למשל בפנימיות האנגליות של המאה ה-19.
מדובר בחברה שבה נשים וגברים חיים ביחד אבל בעולמות נפרדים, שבו “נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים” היא מעין כורח המציאות. אחרי הכול, אנחנו מדברים על חברה בתקופה שבה לידידות עמוקה ואמיצה ואינטימיות רגשית בין חברים יש הרבה יותר מקום בשיח מאשר בחברה של ימינו שהשיח המיני והרומנטי (שלא לומר הפטריארכלי) שולט בה ביד רמה, באופן שמונע את התפתחותה של אינטימיות אמיתית בין גברים.
ובאשר לתרגום – אפשר לסמוך על שי סנדיק שיבחר בדיוק רב את המילים שיעשו קוועץ’ בלב ויזרימו אותו דרך העיניים. בספר הזה הוא מראה לנו שוב שעם המילים הנכונות אפשר לבכות מהתרגשות בכל תקופה ובכל מקום.
את אנגליה של תחילת המאה ה-20 אני לא מכירה היטב כפי שאני מכירה את אנגליה הויקטוריאנית, והיה מרתק להיכנס דרך הספר אל העולם הזה, אל התפיסות שהיו מקובלות אז ולראות את האנשים שנאלצו להסתגל לשינויים חברתיים עצומים והתפתחות מדעית וטכנולוגית מואצת.
זהו סיפור על קשר בלתי צפוי הצומח במקום הכי בלתי מתקבל על הדעת: אלה פיי מתאשפזת במוסד שרסטון לחולי נפש ביורקשייר, לאחר שניפצה חלון במפעל שבו עבדה. ג’ון מאליגן מאושפז באגף הגברים הנפרד, לאחר שאובחן עם דיכאון.
בעקבות יוזמה של הרופא הצעיר צ’ארלס פולר, הסבור שמעט מוזיקה עשויה להיטיב עם המטופלים, נפגשים הנשים והגברים אחת לשבוע באולם נשפים גדול ומפואר שעומד בניגוד מושלם כל כך לבית החולים הקודר. המפגש בין אלה וג’ון מצית שרשרת אירועים גורלית המשנה את חיי שניהם.
אגב עלילה מותחת מאוד ותחושת מתח שמותירה את הקוראים במצב של דריכות תמידית, מפרקת המחברת את האנושיות למרכיביה השונים, ומציבה בבסיסו של הספר את השאלה מה הופך אותנו לאנושיים. היא בוחנת באופן מקורי ומזווית חדשה את החיבור המופלא ועתיק היומין בין מוזיקה, טבע, שירה ואהבה.
הקשרים בין הדמויות מציתים את הדמיון באופן שבו הם חוצים מוסכמות ושוברים את ההגדרות אשר מגבילות וכולאות את הדמויות לא פחות מקירותיו של המוסד לחולי נפש: עשיר ועני, משוגע ושפוי, אירי ואנגלי. המילים “חברות”, “אהבה” ו”יריבות” מתמוססות אל מול הצורך בחיבה, בקרבה פיזית שאינה מאיימת או אלימה, במגע של ריפוי.
הצורך באמנות ובאהבה מתעלה מעל לכל הניגודים ויוצר אמירה חזקה מאוד על הרוח האנושית.
חלק ממה שעושה את הספר ליצירת מופת בעיניי, הן הדמויות הבלתי נשכחות של הופ שכולן מושפעות מהתמורות האדירות שחלו בחברה והעולם של התקופה: הן נעות יחד עם הגלגלים של ההיסטוריה, שעלולים להתהפך עליהן ולדרוס אותן בכל רגע נתון. חלקן אכן נדרסות, או כמעט נדרסות, ולנו, שמביטים בספר ממרומי המאה ה-21 לא נותר אלא להצטמרר.
כל דמות קורנת באור משלה – וחלק מן האורות מפחידים ומתעתעים, חושפים דברים שהאנושות מנסה להסתיר, לכלוא ולהדחיק:
שמה של הגיבורה הראשית, אלה פיי, הוא בחירה מאוד מעניינת. הוא מזכיר את מורגן לה פיי מן המיתולוגיה האירית, המזוהה גם עם עלילות המלך ארתור. אלה היא אכן דמות פייתית וחידתית, זרה במקום אליו נקלעה. היא נוגעת ללב בלהט שלה ובנחישות שלה, בעוז הרוח ובהתפעמות שלה, ששנים של עבודה במפעל חנוק לא הצליחו להקהות.
ג’ון מאליגן הוא הגיבור האולטימטיבי, כזה שכבר כמעט לא נהוג לכתוב בעולם המקדש דמויות פגומות וציניות – ג’ון הוא ג’נטלמן אירי מושלם ממעמד הפועלים, מחוספס מבחוץ ושבור מאוד מבפנים, הגון מאוד וכולו מכוון לעשות את הדבר הנכון.
צ’ראלס פולר הרופא הצעיר הוא תערובת משונה של מרדנות, אידיאליזם שאפתני, מוזיקליות, מקוריות ומאווים לדברים הנמצאים ממש בהישג ידו, ועם זאת רחוקים ממנו שנות אור.
קלמנסי, קלם – עלמה מבריקה וחובבת ספרות שהעולם מנסה להכניע אותה, בדרך שבה העולם בדרך כלל מנסה להכניע נשים זקופות קומה שמעיזות לחלום רחוק מדי. והיא בתגובה לכך, מורדת בעולם בדרך שנשים רבות מדי נוקטות בה עד היום – דרך הגוף.
וישנו גם דן, יורד ים מחוספס ומכוסה קעקועים, שמספר סיפורים עסיסיים, מחזק את הגברים בשירה בזמן העבודה, מכנה את מאליגן “מיו קפיטנה”, ובעל נטייה לומר את כל האמת בישירות רבה מדי.
וישנו הנבל.
אם מציעים לכם לשלם הון על סדנת כתיבת נבלים בת חמישה מפגשים – ותרו על זה, אתם לגמרי יכולים להסתפק בקריאת הספר הזה. שכן אנה הופ מציגה לנו את הנבל המושלם.
הוא מורכב, מרתק, מפחיד באנושיותו. הוא כתוב כל כך טוב עד שהוא יכול היה בקלות רבה להיות הגיבור, הוא מעורר אמפתיה בקוראים ברגעים ממש עד רגע אחד לפני נקודת האל-חזור. הקוראים מוצאים את עצמם מביטים בו בהשתוממות ובמחאה בעודו מתעוות ממש אל מול עיניהם והופך ליצור מתועב ובזוי. החטאים שלו הם שילוב של שאפתנות דורסנית, יוהרה והדחקה כמעט מוחלטת של מרכיביו האנושיים. הוא מפסיד לשדים שלו וזורע הרס בדרכים שלא ניתן בשום אופן לשער מראש.
כמו כל ספר שאהבתי, גם “הנשף” עולה על גדותיו מרפרנסים תרבותיים: מלבד שמה של אלה פיי והשורות מתוך שיריה של אמילי דיקנסון שמצטטת קלמנסי לכל אורך הרומן, הספר מתכתב גם עם עם סיראנו דה ברז’ראק (פלוס טוויסט חתרני והרה גורל), דמותו רבת הניסיון של דן המלח מזכירה את דמויותיו של ג’וזף קונרד – בעיקר את רב החובל מארלו מ”לב החשכה”, והמיקום של בית החולים ביורקשייר הפנה אותי מיד אל “סוד הגן הנעלם” של פרנסס הודג’סון ברנט שפורסם ב-1911 – אותה שנה ממש שבה מתרחש הסיפור.
תפקידו המרפא של הטבע לאורך הסיפור, נושא הכליאה והחופש והפסיכולוגיה של המחלה, כולם העלו בזיכרוני את קולין קרייבן הכולא את עצמו בחדרו, ואת דיקון ומרי המביאים את נפלאות הטבע אליו. עם זאת, “הנשף” מציג גישה מפוכחת בהרבה מזו של “סוד הגן הנעלם” לרפואה, למדע וגם לאהבה – אליהם הופ מציגה בספרה יחס מורכב הרבה יותר, וזהיר הרבה יותר משהציגה ברנט ב-1911.
ספר הזה, המתרחש בעת המודרנית, כמו מהדהד ממשהו עתיק בהרבה. כקוראת הרגשתי כי הוא נשען על יסודות קמאיים, הוא כאילו מגיע עם מטען היסטורי ומיתולוגי שעולה על פני השטח רק לפרקים.
ספר חובה. רוצו לקרוא – עכשיו. אתמול, כדי להיזכר מה הופך אתכם לאנושיים.
ואי אפשר בלי מילה על התרגום המופלא של שי סנדיק, שגורם לעברית לזרום בטבעיות מפיותיהם של האנגלים והאירים ומפגין היכרות מעמיקה עם העולם והשפה של הספר, לצד יצירתיות מרהיבה.
תודה מיוחדת ללי עברון שהתגייסה על מנת להפיח חיים מחדש בציפוריה הפואטיות של אמילי דיקנסון, וגרמה להן לעופף בקלילות את כל הדרך מן הדפים אל הלב.
שני דברים לכדו את תשומת ליבי כמעט מיד ברגע שראיתי את הספר הזה:
הגיבורה הקיבוציניקית (כבת ליוצאי קיבוץ אני עוקבת באדיקות אחרי ספרים כאלה)
הרעיון המקורי של הספר הזה, שמהווה פראפרזה משוגעת ומגניבה ל”אבא ארך רגליים” – רומן מכתבים אמריקאי על נערה צעירה מבית היתומים שמיטיב מסתורי מחליט לממן את לימודיה בקולג’ ובכך להעניק לה השכלה ועתיד. התורם מבקש לשמור על אלמוניותו, ודורש מן הנערה היתומה תמורה זהה לזו שמבקש “מישו” ברומן “כל הג’אז הזה” – מכתבים. הוא מבקש לקרוא על התרשמותה, התקדמותה ורגשותיה של הגיבורה הראשית והיא אכן כותבת לו.
ברומן “כל הג’אז הזה” נראה שמחברת לקחה את הרעיון למקום אחר לגמרי ויצרה סיפור מקורי, מרתק ומפתיע מאוד. בעוד “אבא ארך רגליים” נכתב בתקופה רחוקה ובארץ אחרת, “כל הג’אז הזה” נטוע עמוק מאוד בכאן ועכשיו ומצייר תמונה ריאליסטית, נוקבת ומלאת רבדים של ההוויה הישראלית.
“מישו” השיג את המחשב של ליז מחנות יד שניה, ודורש שתכתוב לו ארבעים מכתבים, כופר תמורת החזרת המחשב שלה. הוא מאיים שאם לא תיענה לדרישתו הוא עלול לא רק למחוק לה מסמכים והודעות שלא ניתן כלל למדוד את החשיבות שיש להם עבורה, אלא גם שותל איום לא-מאוד-מרומז להתחזות אליה ברשת.
מה לכל הרוחות הוא רוצה ממנה?
בתור כותב כושל בעצמו, אחד כזה שפעם היה מוצלח והיום כבר לא, על פניו נדמה שהוא פשוט מתרשם מאוד מכתיבתה – נוגעת ללב וקולחת בלי מאמץ. אבל ככל שליז חושפת בעל-כרחה יותר פרטים על חייה היא מושכת גם חלקים ממנו מתוך צללי האלמוניות אל אור הזרקורים, והעלילה מתחילה להסתבך.
אין לקוראים אלא לעקוב חסרי אונים אחרי קו עלילה שגדל ותופח למימדי ענק, ומצייר תמונה מבהילה, מרגשת, טראגית, מורכבת ויפהפייה שנבנית לאיטה, סצנה אחרי סצנה.
שלל של דמויות וסיפורים מתווספים לעלילה כמו חרוזים בשרשרת מרהיבה. המחברת מצליחה לגעת כמעט בכל האלמנטים המרכיבים את החיים בישראל. הסיפור שלה מדלג מלב תל אביב, אל הקיבוץ, עובר דרך שכונות העוני בעיירות פיתוח, לנופי הכנרת ומגיע עד ניו יורק הרחוקה והנוצצת. הדמויות המופיעות בספר מגוונות לא פחות, כל אחת מהן עולם שלם עם סיפור חיים מפותל ומעניין ונסיבות הזויות כמעט שהשליכו אותה אל דרכם של גיבורי “כל הג’אז הזה”.
סנונית ליס מציגה את המקום שאנו חיים בו נאמנה ונכונה על כל המרדנות, הטירוף והפלירטוט המתמיד עם המוות. היא מראה כיצד החברה מתנכרת אליך כשצריך אותה, אבל שופטת ונדחפת לענייניך הפרטיים כשלא.
היא מציגה בספרה גם חמלה אינסופית. דמויות מפתח מצטלבות באקראיות בדרכם של הגיבורים, ועליהם להחליט אם לקחת את היד המושטת להם לעזרה או לא, כל בחירה עשויה לעלות להם בכאב בלתי נסבל ומאמץ שהלב, השכל והנפש האנושיים בקושי מסוגלים לעמוד בו.
הכתיבה מהנה מאוד, קולחת ויומיומית. לעתים המעברים בין המשלבים מעט חדים מדי ומדי פעם דמות אחת כותבת דימויים שמתאים לדמות השנייה לכתוב, אבל בסופו של דבר זה לא מפריע מדי להנות מהספר, כי בסופו של דבר מדובר בהתכתבות בין שני אנשים שהכתיבה, השפה והמילים בדמם, ועם זאת עברו עליהם דברים שקשה לעבד אותם במילים.
זה ספר על חיים, על הבחירות שאנו נדרשים לעשות, ספר על אובדן וכאב וחברות אמיצה, חסרת גבולות. זה ספר על אקראיות החיים ועל כוח ההחלמה של הנפש האנושית שפועל כנגד הכוחות ההרסניים שתוקפים אותה מבפנים ומבחוץ. כל אות מאותיות הספר עוסקת באהבה, ובכל זאת זה אינו רומן רומנטי, מה שגורם לי להעריך אותו עוד יותר.
לא נותר לי אלא לקוות שמתישהו בזמן הקרוב ירים במאי ישראלי עם כישרון וכוח המצאה את הרומן הנהדר הזה ויהפוך אותו לסרט ישראלי מוצלח לא פחות מ”אפס ביחסי אנוש”.
בשורה התחתונה: התרשמתי ממנו עמוקות, הרבה מעבר למה שציפיתי כשפתחתי אותו. פשוט תקראו אותו. לא תתחרטו על זה, אני מבטיחה.
