לפעמים, דווקא בספרים הכי כואבים ניתן למצוא סוג של נחמה.
“המבוך של פאן” זו פנטזיה אפלה וטורדת מנוחה שלוקחת אותנו אל העולם הקסום והמפחיד שבלב היער – המקום שבו הטבע יכול להיעשות פראי ומסוכן, ואל לב המלחמה, היכן שטבע האדם עלול להיעשות פראי ואכזרי ומסוכן לא פחות.
ניתן להקביל את הקריאה בו לעיסוי רפואי: זה לא עיסוי נעים והוא לא נועד להיות נעים. הוא נוגע במקומות הכואבים, לוחץ איפה שהכי מתוח, נכנס עמוק למקומות שסוחבים הכי הרבה עומס. אנחנו עוצמים עיניים חזק, נושכים את השפתיים – ורק כשאנחנו קמים ממיטת הטיפולים לאט ובזהירות אנחנו מבינים שקצת יותר קל לנו לזקוף את הגב, לדרוך על הרגל או לקפל את הברך.
גילוי נאות: אני באופן אישי לא גדלתי על הסרט.
אני לא בטוחה אם חששתי לצפות בו או שהוא היה קשה או משונה מדי בשבילי, אבל אני לא מאלה שצולקו על ידי המאורעות האכזריים או המפלצות מעוררות הפלצות. ניגשתי לספר בלי שאני זוכרת כמעט כלום לגבי הסרט.
הרעיון של עיבוד סרט מפורסם וידוע לספר הוא חדש ומעניין – בדרך כלל התהליך הוא הפוך ואני תוהה אם זה מעיד על מגמה כלשהי ביחס של הקוראים בגיל המתאים לקולנוע וסרטים לעומת היחס לספרים. אולי יש דברים שעדיף לדמיין אותם מאשר לראות אותם על המסך, אולי הפורמט הספרותי יכול לגרום לאימה והכאב לחלחל באופן עדין ואיטי יותר אל זרם הדם, לפעפע באיטיות ולסחוף אותנו פנימה במקום להפחיד אותנו בהופעת המפלצת על המסך ללא אזהרה ועם מוזיקה מאיימת ברקע.
“המבוך של פאן” מספר לנו על אופליה קַרְדוֹסוֹ, ילדה בת שלוש עשרה שהתייתמה מאביה. אמה, כרמן, התחתנה בשנית עם איש צבא בשם קפטן וִידַאל שאותו אופליה מכנה “הזאב” בגלל תחושת הסכנה, האדישות והאכזריות שנודפת ממנו. אימא של אופליה נוזפת בה בעדינות על המשיכה שלה למעשיות וסיפורים מלאי קסם, אבל מסופר לנו עליה ש”כַּרְמֶן קַרְדוֹסוֹ האמינה באגדה המסוכנת מכולן: האגדה על הנסיך שיציל אותה.” וזו כידוע, האגדה הנפוצה ביותר שמספרים לנו מגיל צעיר מאוד.
הסיפור נע בין ממלכת הקסם שבלב היער, אשר מתחילה להתעורר שוב בעקבות חזרתה של הנסיכה האבודה שנעלמה לפני מאות שנים כשעלתה אל עולם בני האדם מכיוון שאלה עוררו בה את אותה סקרנות ופליאה שיצורי האגדות מעוררים בנו, לבין עולמם של בני האדם המשוסע במלחמה אכזרית – מלחמת האזרחים שקרעה את ספרד בין השנים 1936-1939. אביה החורג של אופליה נשלח אל היער על מנת לדכא את המרד ולנקוט יד קשה כלפי המורדים שמצאו מסתור ביער.
בעוד אופליה מתמודדת במבוך שבלב היער עם משימות שהיא מקבלת על מנת להוכיח שהיא הנסיכה האבודה, אנשי משק ביתו של קפטן וִידַאל – בראשם המשרתת מרסדס, מנהלים מבצעים מסוכנים לתמיכה במורדים; מרסדס עושה כל שביכולתה על מנת לשלוח להם אספקה ותרופות תוך שהיא לוקחת על עצמה סיכון עצום.
אחד הדברים שריתקו אותי בספר הוא תפקידו של היער, שכמעט מככב בסיפור כדמות בפני עצמה. כותבים רבים משייקספיר ועד ג’וזף קונרד כתבו על הקסם והסכנה שביציאה ליער, הדואליות שבין יופיו של הטבע על שכיות החמדה שבו שמרחיבים את הנפש ומעוררים השראה, לבין הסכנה שהוא מהווה עבור בני האדם שלא נועדו לחיות במעמקיו.
היער ביצירות רבות הוא כוח טבע שאנחנו בני האדם רואים בו את השתקפותנו שלנו, משליכים עליו את הערכים שלנו, לטוב ולרע. יש מי שיראו ביער את האכזריות של הטורף ואת הקושי להשיג מזון בחורף, ואת אלה שיראו בו את הניצנים הקטנים והעדינים שמבצבצים עם בוא האביב. אופליה שמוצאת בו את עולם הקסם, המורדים שמוצאים בו מסתור בטוח והקפטן ששונא את היער בכל ליבו – כולם רואים את היער בצורה שונה.
היער של “המבוך של פאן” מתכתב עם היערות של שייקספיר וקונארד; היציאה של הדמויות אל לב היער, המרחק מהציוויליזציה, מחזירה אותנו אל מקום ראשוני בהוויה שלנו ומעוררת שאלות על הטבע האנושי – האם האכזריות של קפטן וידאל היא הטבע האמיתי שלנו, או שמא הסקרנות של אופליה ואהבתה של מרסדס לאחיה ולחבריו המורדים הם אלה שמניעים אותנו?
תיאורי המלחמה בספר גורמים לנו הקוראים לשאול את עצמנו האם אנשים כמו “הזאב” הם אלה שנועדו לשרוד ואילו גורלם של האחרים, רכי הלב שמסוגלים לאהוב ולכאוב, הוא להירמס תחת מגפיהם של החזקים מהם? או שמא הטוב נועד בסופו של דבר לגבור על הרוע?
הספר מצליח להחזיק את המורכבות הזו של הנפש ושל החברה האנושית, שכוחות רעים וטובים נאבקים בתוכה כל הזמן, והוא עושה זאת בעזרת המעשיות טורדות המנוחה ששזורות לאורך הספר ומספרות לנו את סיפורן של הדמויות השונות – אופליה, כרמן, מרסדס וקפטן וידאל, כסיפורי אגדה עתיקים.
המעשיות הללו שלכאורה מסופרות לנו בנפרד מן העלילה מזכירות את מעשיות האחים גרים, בעיקר באופן שבו הן לא מתאימות לילדים כלל וכלל. הן מראות לנו שמאחורי כל אדם יש סיפור, ושמה שבונה ומעצב אותנו הוא האופן שבו אנחנו מבינים את הסיפור. הסיפור שאנו בוחרים להקשיב לו ולספר הלאה הוא מה שקובע את כיצד נפעל, והבחירות האלה הן שהופכות אותנו למי שאנחנו.
קפטן וִידַאל, למשל, על כל כוחו ועוצמתו, חי את חייו מתוך בעתה עמוקה, לעומת מרסדס שומצאת בעצמה את האומץ להמשיך ולסכן הכל בשביל האהבה והדאגה למשפחתה, כנגד ההיגיון הבריא ויצר ההישרדות. עמוק בתוכה היא יודעת שאם היא תעשה את מה שהגיוני ונכון לכאורה ולא תיקח סיכון, היא בעצם תוותר על עצמה ועל האנושיות שלה.
בני האדם הם החיה היחידה בטבע שמספרת לעצמה סיפורים על עצמה. הסיפורים הם אלה שמשייכים אותנו לאנושות, על כל הטוב והרע שבה.
“המבוך של פאן” זה ספר שעוסק בכאב, באובדן, באכזריות ובהתמודדות איתה. הוא מראה שהטוב והרע, כמו הקסם, הם אלמנטים שקיימים בעולם – והבחירה לראות אותם, לאמץ אותם או לדחות אותם, היא הבחירה שלנו. זה סיפור שבכוחו לחשל את הנפש, להכין אותה להתמודד עם עולם של רוע ואכזריות בלתי נתפסת על ידי התזכורת שגם הטוב, הרוך, החמלה והאהבה קיימים בעולם.
“המבוך של פאן” הוא ספר מטלטל, נוגה ומנחם בצורה משונה מאוד ולי אישית הוא התאים מאוד לזמנים הקשים האלה.
התרגום של דבי אילון קולע היטב לרוח המקור, ומשמר את האווירה הייחודית של רומן שהוא בעת ובעונה אחת ספר שמיועד לנוער בוגר, רומן היסטורי ומעשייה מכושפת שמתחילה ב”היה היה פעם”.
אזהרת ספוילר קלה: אל תצפו לסוף טוב.
הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.
זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.
הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.
הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.
העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.
העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.
הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.
קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.
הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.
מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.
גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.
סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.
אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.
וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.
