הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
זה אמנם לא ספר מתח, אבל ידידותם של אנדרס לארסן וטינה הופגוד מתחילה בעקבות מציאת גופה של אדם מת בביצות. לא גופה חדשה חו”ח; מדובר בגופה מהמאה הרביעית לספירה, אשר נמצאה בביצות הכבול בצפון אירופה וזכתה לשם “האיש מטולון”.
אותו האיש מטולון הצית במשך שנים את דמיונה של טינה הופגוד ומנע ממחשבותיה להירדם כליל בתוך שגרה של אשת איכר קשת יום, עם מטלות סיזיפיות למלא, ילדים לגדל ובעל לדאוג לצרכיו יום אחרי יום, שנה אחר שנה.
מכתבה הראשון של טינה ממוען אל פרופסור גלוב, חוקר העוסק ב”אנשי הביצות”, בני העת העתיקה שגופותיהם נמצאו בביצות. מאחר ופרופסור גלוב כבר לא בחיים, המכתב מגיע אל אנדרס לארסן, אוצר במוזיאון סילקבורג שבו מוצגת גופתו של האיש מטולון. מאחר והוא עונה על שאלותיה בידענות ובנימוס ההתכתבות שלהם נמשכת וההיכרות ביניהם הולכת ומעמיקה ככל שהם מרבים לכתוב זה לזו.
לאט, בגישוש זהיר של אנשים שנכוו בעבר, פותח כל אחד מהם צוהר אל חייו של האחר. המכתבים יוצרים קשר עמוק בין שתי נפשות סקרניות, רגישות, בעלות נטייה אמנותית, למודות סבל וצמאות לקרבה. שניהם ידעו אובדן וכאב בעבר, נחושים לשקם את העתיד ובלי לשים לב שהם עושים זאת, הם מתחילים לסייע זה לזו לחיות את ההווה.
הספר הקטן והקסום הזה כישף אותי מהמשפט הראשון באופן כזה שהתחלתי וסיימתי לקרוא אותו באותו יום. הוא לימד אותי שלא תמיד צריך ללכת אל חצרות המלוכה, אל מסדרונות שירותי הביון, אל חדרי הישיבות הממשלתיים או אל תוככי וילות היוקרה כדי למצוא דרמה. החיים הפשוטים, כמסתבר, מסוגלים בהחלט לספק אותה בשפע, והמהפכות המתחוללות בנפש האדם יכולות בעזרת כתיבה נהדרת כמו של אן יאנגסון להיות מרתקות ממש כמו המהפכות ההיסטוריות ששינו את העולם. טינה ואנדרס אוספים במכתביהם רגעים קטנים ויפים ופורשים אותם באיטיות כדי ליצור תמונה יפהפייה, עצובה ומרגשת של חיים שלמים.
דרך ההתכתבות בין שני אנשים ייחודיים שנקלעו בעל כרחם למציאות אפורה ושגרתית, עוסק הספר באמנות, בחיפוש אחר משמעות, בהתבוננות בטבע ובעולם שסביבנו, בחיים ומוות, במושג המשפחה, בגורל ובבחירה. הדמויות המיוחדות של לארסן והופגוד מזכירות את הדמויות מ”מועדון גרנזי” בעומק ההבנה, הרוך והרגישות שהם מגלים כלפי סביבתם וזה כלפי זו.
תרגום של רומן מכתבים נשמע לי כמו עניין מאתגר למדי, הדורש מידה לא מבוטלת של כשרון משחק, מכיוון שהמתרגם נדרש “לגלם” כל הזמן שתיים או יותר דמויות שונות בשפה שאליה הוא מתרגם. הספר הזה הציע אתגר כפול כי בשלב מסויים אחת הדמויות מושכת את תשומת הלב של הקוראים אל ההבדלים בשפה של הדמויות; טינה ואנדרס אמנם מתכתבים באנגלית, אבל אנגלית היא לא שפת האם של אנדרס. מבחינתי התרגום העביר בצורה מאוד חלקה את הניואנסים ותפס היטב את הקול והמשלב של הדמויות. אני מחבבת במיוחד את התרגומים של שי סנדיק, קשה לי לדמיין אדם מתאים ממנו לתרגם טקסט כזה שמתמצת להפליא את הנפש האנושית.
בשורה התחתונה, אן יאנגסון מגישה לנו בספר slice of life מתוקה במיוחד, עם נגיעות קלילות של חמוץ ומריר לשם איזון הטעם. מומלץ מאוד מאוד!
בונוס קטן לפוטריסטים בקהל: אחת מדמויות המשנה ממש הזכירה לי את דורולרס אמברידג’! תרגישו חופשי לכתוב לי כשתזהו אותה.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: שי סנדיק
מהמשפט הראשון היה לי ברור שאני עומדת לאהוב את הספר הזה ואת הגיבורה הנוכחת – נעדרת שלו, קייקו אישידה. בנוסף על כך, כבר מהפרק הראשון ברור מאוד שהתעלומה הבלשית היא לא לב הספר, למרות שהיא בהחלט מציתה את הסקרנות הראשונית של הקוראים.
קייקו אישידה נרצחה באכזריות בדקירות סכין בעיר אקאקאווה. מי שנותר לגלות ולספר את הסיפור שלה הוא אחיה הצעיר רן, שמגיע לבדו אל המקום שבו היא נרצחה. כמו מתוך אינסטינקט מתחיל רן להתחקות אחר עקבות חייה בעיר, חיים שרן לא הכיר ולא ידע עליהם כמעט כלום אף על פי שעד כמה שהוא יודע הייתה אחותו האדם הקרוב אליו ביותר בעולם. הוא מתחיל לחיות את חייה כפי שהיא חייתה אותם, נכנס לנעליה במלוא מובן המילה, ורק אז הוא מתחיל להבין מה באמת קרה לה.
הרצח של קייקו לא תופס את מרכז הבמה ברומן, אבל ההיעדר והאובדן בהחלט כן.
המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.
הדמויות כולן, בלי יוצאת מן הכלל, בורחות או נופלות אל תוך התנהגות מזיקה במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע, כאשר הצורך באהבה פוגש בחברה מודרנית מנוכרת בעלת מדדים בלתי מתפשרים להצלחה וכללים נוקשים מאוד לגבי מה שמקובל ואינו מקובל. בחברה שגונוון מיטיבה כל כך לתאר ישנו מסלול חיים אחד ברור שעל האדם לעבור: לימודים-קריירה-חתונה-ילדים, מסלול שמשאיר מעט מאוד מקום לאינדיווידואלים להתנסות, לבחון, למצוא את הדרך. גונאוון מצליחה להראות איך ההדחקה וההסתרה של בעיות, של כאב, של חולשה, והפחד להיות חריג גובים מחיר מזעזע. כאשר מגיעים כבר לפתרון תעלומת הרצח, אנו מגלים שזה כבר לא משנה בכלל. אנחנו לא מחפשים עונש או נקמה או צדק, רק החלמה. זה תהליך נהדר שהקוראים עוברים יחד עם רן אישידה, כואבים ומתבגרים איתו.
חקירתו של רן פותחת תיבת פנדורה שממנה יוצאים סודות משפחתיים, יצרים אפלים וחולשות אנושיות שהכניעה להן היא בעלת פוטנציאל הרס אדיר, אבל כמו בתיבת פנדורה המיתולוגית, אחרי כל הצרות משתחררת גם התקווה. היא קטנה ושברירית אבל היא שם, והיא מצליחה בסופו של דבר לעוף בכוחות עצמה. גונאוון רומזת לנו שמעל הריסות הקשרים המעוותים והמפוצלים אולי יצליחו קשרים אחרים, חזקים יותר להכות שורש. היא מראה שניתן להיאחז בכאבי העבר, לשחזר ולשכפל אותם, אבל שישנה גם דרך אחרת. אפשר להשלים איתם, להרפות מהם ולהירפא מהם.
כראוי לספר העוסק ביפן, מקומו של העל טבעי לא נפקד מהספר. לחלומות יש משמעות, ורוחות רפאים אינם רק תעתוע או צל של זיכרון; הם מלאים תפקיד חשוב בהובלת הגיבור אל האמת.
זה ספר נוקב, ביקורתי וכתוב היטב, השפה שלו עשירה, ועם זאת מדודה ומדוייקת. דימויים יפהפיים כובשים אותי תמיד כקוראת, וכאן הדימויים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה.
ואגב עבודה נאמנה, התרגום בספר הזה היה ככל הנראה אתגר מיוחד, מכיוון שהיה עליו להעביר לעברית אנגלית שזורמת כמו יפנית. יש שיאמרו שאנימציה יפנית זה לא מקום טוב לבחון בו את ההיכרות עם השפה, אבל אני חושבת שגם בז’אנר הזה, כמו בכל ז’אנר אחר, יש ויש. הטונים שעברו בתרגום בהחל הצליחו להדהד לי כמה מסדרות האנימציה היותר יפות ורציניות שיצא לי לראות, ובמחינתי לפחות זה אומר שהתרגום ממש מוצלח, אז שאפו לאורה דנקנר שבהחלט תרגמה מכל הלב.
גבר מת מהלך – זה מה שרואה פלורנס קלייבורן כאשר לדיור המוגן שבו היא שוהה מצטרף דייר חדש בשם גבריאל פרייס. היא מכירה אותו בתור רוני באטלר, אבל זה לא כל כך עוזר לה. הדייר החדש מתגלה עד מהרה כמי שמתחבב על שאר הדיירים והצוות ללא מאמץ מיוחד, והם פוטרים את התלונות והחשדות שלה כשגיונות של אישה מבוגרת ובודדה אשר הולכת ונעשית דמנטית.
למעשה, החשדות של פלורנס והדברים המשונים שמתחילים לקרות לה וסביבה מעמידים אותה בסכנה ממשית לעבור לכליאה, כפי שהיא רואה זאת, במוסד סיעודי. היחידים שמתייחסים אל העניין ברצינות הם אלזי – חברתה הותיקה של פלורנס וג’ק, שניהם שוהים איתה בדיור המוגן. ברגע האמת עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים בדיוק כמוה, אבל זה לא מונע מהם לפעול כדי לפתור את התעלומה המעיקה, ששורשיה נעוצים בעברן של כמה וכמה מהדמויות, לפני שיהיה מאוחר מדי בשביל פלורנס.
זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, חברות אמיתית ואמיצה, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. מעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?
ג’ואנה קאנון שכבר הוכיחה את עצמה בכתיבת “הצרה עם עיזים וכבשים”. כמו הספר הקודם, גם הספר הזה מהלך קסם וכובש בפשטותו – אם כי יש לציין שבניגוד לציפוי הסוכר שעוטף את תיאורי הממתקים ב”הצרה עם עיזים וכבשים”, ובלי התמימות של הגיבורה בת העשר שמספרת את הסיפור, בספר הזה המתח ותחושת המועקה שעוטפת את התעלומה מורגשות בחדות רבה יותר.
קאנון מציגה ברגישות מדהימה את נושא היחסים בין החזק והחלש בחברה. ובתור אלופת הסאבטקסט, היא עושה את זה בלי פסקאות של הטפות מוסר ובלי להיות פומפוזית או מלודרמטית, בלי לצאת בהכרזות. המחברת מתארת את המצב בפשטות רבה באופן שגורם לקוראים לקשר בעצמם בין ההתרחשויות ומה שעובר על הדמויות לבין העוולות החברתיות שהביאו אותם למצב הזה. אין ספק שהדיור המוגן הוא רקע לא שגרתי לספר מתח, וקאנון יודעת לנצל זאת היטב; בתיאוריה החומלים היא הופכת את פגיעותם של הדיירים המבוגרים למקור בלתי נדלה לחרדה עבור הקוראים, וגורמת לנו לתהות יחד עם הדמויות מעוררות האמפתיה האם ההתרחשויות קרו או לא קרו, ושמא הזיכרון, כמו הגוף, מתחיל לבגוד בנו. חוסר הוודאות הזה בנוסף לפגיעות של הגיבורים ולדמויות מקסימות שאי אפשר שלא לאהוב, יוצרים מתח שכמעט קשה מדי לשאתו עד לסיום הלופת של הספר.
בדמויותיה של קאנון, גם כאן כמו בספר הקודם, יש משהו מושך, חמים וביתי. היא בונה את עולמן של כל אחת מדמויותיה במילים מעטות, בפרטים קטנים ומדוייקים להפליא שמספקים לנו במשפט או שניים יותר מידע משיכולנו לדלות עליהן גם לו היו הדמויות עצמן פוצחות במונולוג של חמישים עמודים. היא לוקחת אותנו אל חדריהם הפרטיים ואל מחשבותיהם הכמוסות, אל ההיסטוריה והקשיים שלהן, ומראה לנו שאפשר לאהוב אותן גם אם אין בהן שום דבר זוהר או גדול מהחיים. התחושה היא של הפניית הזרקור אל דמויות שנוטות להיות בשוליים, במקרה הזה דיירי הדיור המוגן ומטפליהם קשי היום. הרומן מניח אותם במכוון במרכז העלילה – וזה חשוב בעיניי, כי הצורך להיראות הוא צורך מאוד אנושי.
ועם זאת, העובדה שהדמויות האנושיות מרגשות אותנו לא גורעת מאומה מיכולתן לשעשע ולהצחיק אותנו עם אוסף של מוזרויות חביבות ובלתי מזיקות, בקווי אופי והתנהגויות מגוחכים שאותן תופסת הסופרת בראייה חדה ומציגה בשילוב נדיר ובריטי להחריד של עוקצנות וחמלה; בנקודה זו בהחלט ניכר הדמיון בינו לבין ספרה הקודם.
כפי שניתן לצפות מספר של ההוצאה סוחטת הדמעות תמיר-סנדיק, הספר מטפל גם לא מעט בנושא האובדן. הדמויות מתמודדות איתו כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. ולא רק אובדן של אנשים יקרים; האובדן בספר לובש פנים רבות, הטרגדיה, כשהיא מכה, היא רבת משתתפים.
דומה כי הרומן לא נרתע מלהגיד את האמת שלו, אין פה ניסיון לצפות את המציאות בסוכר. בעולם פוסט-מודרני שבו מורכבות היא שם המשחק והנבלים הם מי שיש להבינם ולתקן את דרכיהם, קאנון מכירה בקיומו של רוע טהור ואמיתי בלי אפשרות של חזרה בתשובה, ועל כך הערכתי נתונה לה.
בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר שאני ממליצה עליו בחום – רוצו לקרוא! אזהרה: צפויים לכם כמה טוויסטים מרגשים במיוחד, הכינו ממחטות!
התרגום, כמו תמיד, הוא יצירת-מופת בפני עצמה. והגם שנדרשו כאן מספר תעלולי-תרגום סבוכים למדי, אפשר לסמוך על שי סנדיק שיעשה עבודה מעולה ויביא אותנו אל מוסד צ’רי-טרי ואל העיירות הנידחות של אנגליה בטבעיות פשוטה ולא מתאמצת.
“קחי דרמת נעורים משפחתית קלילה”, הם אמרו, “יהיה כיף”, הם אמרו!
מה שנשמע לפי התקציר כמו סיפור התבגרות סוחט דמעות התגלה למעשה כמותחן מצמרר, מהסוג שמקפיא את הדם ומרתק אותי אליו וגורם לי לצמצם את העיניים בחשדנות בכל פעם שאני נתקלת בשם של כל אחת מהדמויות – כי פשוט אי אפשר לבטוח באף אחד.
“החדר הצהוב” מאת ג’ס וולאנס, בהוצאת “דני ספרים” ובתרגום מעולה של דפנה לוי הוא ספר חובה למי שאוהב טלטלות חזקות במיוחד.
הסיפור, כמו התקציר, מתחיל כמו משהו שיכול לעבור בקלילות רבה כמו רומן מתקתק ונוגה מאת ג’ון גרין. אנה היא נערה מתבגרת שאביה עזב בהיותה ילדה, והיא ואמה לא מסתדרות. האם שקועה בעבודתה האקדמית, יש ביניהן מתחים רבים, מריבות והרבה מאוד “דווקא”.
בנוסף על כך, אנה מחוזרת על ידי אחד הנערים הכי מגוחכים על הפלנטה – הקטע שמתאר אותו גרם לי ולבן זוגי להישפך מצחוק ברכבת, בעיקר בגלל שאנחנו מכירים טיפוסים כאלה, לא אחד ולא שניים. וולאנס היטיבה לתאר אותו בדיוק אכזרי ונהדר.
ואז אנה מקבלת מכתב מאישה בשם אידי,החברה של אבא שלה, המבשר לה שאבא שלה נפטר בפתאומיות והשאיר משהו בשבילה. אידי מצטיירת לה מהמכתב כאישה בודדה ואומללה, וליבה של אנה יוצא אליה.
חבריה של אנה הם אנשים קלילים שאוהבים “דאחקות” מכל סוג ומין ועושים לעתים דרמות בשביל הכיף, מייעצים לה להתעלם מהמכתב ופוטרים אותו כמגוחך. עם אמה אין לה סיכוי להתייעץ, וגם המחזר שלה לא בדיוק מסייע.
אידי, המגיבה מיד ליחסה החומל של אנה כלפיה, מתגלה בתורה כאם האולטימטיבית, מעין “גברת וויזלי” מספרי “הארי פוטר” – חמה ואוהבת, אימא מהאגדות.
עד כאן הכל טוב ויפה בדיוק כמו שהתקציר הבטיח. אבל כמו ברכבת הרים מסוייטת, החל מנקודה מסויימת הסיפור מתחיל לצנוח בבת אחת אל תהומות המתח והאימה. הוא מקבל טוויסט אפל. מאוד אפל. כזה שגורם לתחושת אי נוחות לעלות מהצלעות ולהרעיד את הידיים, כזה שמזמזם בתוך הבטן עד שמסיימים את הספר ויודעים מה קרה בסוף לכל הדמויות.
לפחות שתיים מן הדמויות הן לא מה שהן נראות ממבט ראשון, ויש משהו הרבה יותר נורא שאורב מתחת לפני השטח ומאיים להתפרץ בכל רגע ולהרוס את החיים של אנה, לא באופן מטאפורי בכלל. תחושת הסכנה שבו מוחשית מאוד, וברור שהיא לא נשארת בין הדפים של הספר אלא מצביעה על מגמה חברתית שמתחוללת סביבנו בכל רגע נתון.
יצאתי מהספר עם עיניים פעורות מאימה, בגלל שהוא היה כל כך ריאליסטי וניתן כל כך בקלות לדמיין את התרחיש הזה.
מהר מאוד אנחנו מגלים שאנה היא טיפוס ותרני ומרצה, כזו שנותנת את כל המקום לאחרים אגב נטייה לוותר על עצמה, על צרכיה ורצונותיה. הקול שלה טובע בים הקולות האחרים שסביבה, היא מהססת להשמיע אותו, חוששת לספר את הסיפור שלה. במהלך ספרותי גאוני וולאנס מספקת לנו גם את הסיבה להתנהגותה של אנה וכיצד כל זה התחיל – הרבה לפני שאנה נולדה, מסתבר.
הספר נוגע בנושאים של סחיטה, בריונות רשת, מיזוגניה (שנאת נשים), כליאה, בידוד פיזי וחברתי, תחושת זכאות, טירוף, יחסי שליטה, והיחס בין אימהות ובנות בעולם סקסיסטי ושוביניסטי שבו גם הגברים הכי “מתקדמים” כיבכול עדיין חשים כי יש להם זכות מלאה על הנשים שסביבן; שזכותם לא רק לקבל את גופן, אלא גם את מסירותן האינסופית, את תשומת הלב המלאה שלהן ואת נפשן.
בספרה של וולאנס אנו רואים את התופעות הללו, שהן מגמות תרבותיות וחברתיות שניתן בהחלט להצביע עליהן וששורשיהן נטועים עמוק בתרבות הפטריארכלית, מתבטאות בצורתן הקיצונית ביותר – והנפגעות של ההקצנות הללו הן בסופו של דבר, הנשים.
אבל הספר לא פסימי לגמרי. הוא מציג את הפתרון, והפתרון הוא למצוא את הקול שלך ולהשתמש בו ליצירת קשר. לבטוח בנשים המעוניינות בטובתך, ליצור גשר, חומה אנושית נגד הבדידות המאפשרת ניצול וסחיטה ומעשים איומים. להיות שם אחת בשביל השנייה, למנן את השיפוטיות ואת הדעות הקדומות, לתמוך ולהקשיב יותר זו לזו.
כמו מרבית הספרים שהשפיעו עליי באופן הזה, גם וולאנס מתגלה כאלופת הסימבוליזם. כמעט כל רגע מכונן בספר שלה קשור ליחסי הכוחות המגדריים. היא מצליחה להראות איך מינקות ואפילו לפני כן, בנים ובנות מחונכים אחרת לגמרי, ומבציעה על אי השוויון כמייצר תופעות הרסניות.
נוכח שמו של הספר, קשה שלא להעלות את האסוסיאציה ל”טפט הצהוב” של שרלוט פרקינס גילמן שנכתב בתחילת המאה ה-20. זהו סיפור פמיניסטי העוסק בטירוף, באמהות ובדיכאון אחרי לידה, בבידוד וכליאה שחוות נשים בחברה פטריארכלית ובתחושת הזכאות של גברים על גופן ונפשן של נשים. למי שלא מכיר מומלץ מאוד לקרוא אותו. אין ספק ש”החדר הצהוב” הוא מחווה לסיפור של פרקינס גילמן, והוא אכן עוסק בנושאים מאוד דומים.
בניגוד למה שכתבתי על דיאטלנד, שלמרות שאהבתי אותו הרגשתי שהעלילה והדמויות קצת הולכות לאיבוד בשם האידיאולוגיה, וולאנס מצליחה להראות את המורכבות של המצב. הרוב המכריע של הדמויות שלה אינן מצוירות בצבעי “שחור ולבן” או “טוב ורע”. להוציא מקרה נדיר ביותר, אין אצל וולאנס טוב מוחלט ורע מוחלט. הדמויות שלה הן בני אדם והן מתנהגות כמו בני אדם, גם אם הן לא תמיד מוצאות חן בעינינו וגם אם זה מתיישב לא פעם עם האג’נדה שלנו.
בסופו של דבר, אני חושבת של”חדר הצהוב” יש מסר חד וברור – למצוא את הקול שלך כדי ליצור קשר עם האנשים החיוביים סביבך זה כנראה הדבר היחיד שיכול להציל אותך בתוך חברה אלימה, סקסיסטית ומטורפת כמו זו שאנו חיים בה.
התרגום של דפנה לוי מצוין, מרגישים שהיא עשתה את התחקיר שלה כמו שצריך – בעיקר בסצינה מסויימת אחת שבה היא מתארת סופר פנטזיה אמריקאי ממורמר וציני שמדבר בכנס כותבים באנגליה וכתב ספר בשם “לעולם-לא-ככה”, מה שגרם לי לפרוץ בצחוק באמצע הרחוב.
הספר הזה מומלץ מאוד לחובבי המותחנים, פחות להורים טריים ו/או רגישים, מלאי חששות מהעולם שאליו הביאו את ילדיהם.
מבחינתי הוא היה טראומטי, מצלק וחשוב מאין כמוהו. ייתכן שהאפקט של הספר התעצם מאוד עבורי בגלל גורם ההפתעה, כיוון שכאמור – ציפיתי לדרמת נעורים בסגנון ג’ון גרין וקיבלתי מותחן שלא היה מבייש את ג’ון גרישם.
אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!
אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.
אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.
אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).
הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.
“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.
אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.
ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.
סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.
הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.
סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.
הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.
בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”
פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.
היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.
בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.