פגשתי אותה בפעם הראשונה באוניברסיטה והתאהבתי בה כמעט מיד.
היא הייתה סקרנית ורחבת אופקים, אחת כזו שמסוגלת לגרום לך לצחוק בתחילת המשפט ולבכות בסופו. היא ראתה ותיארה דברים בחדות מדהימה והעזה לדבר בגלוי על מה שהחברה מדחיקה אל חדרי חדרים, על מה שקורה תמיד לאנשים אחרים ואף פעם לא “אצלנו”. היא נתנה קול ונוכחות לתופעות קשות, הצביעה על המנגנונים החברתיים המאפשרים אותן, תבעה הכרה וטיפול נאות.
אין פלא אפוא ששרלוט פרקינס גילמן נכנסה מהר מאוד לרשימת הגירל-קראש הספרותיים שלי והיא מככבת שם עד היום לצד ברונטה, אוסטן, אלקוט ולאחרונה גם דורותי ל’ סיירס. לכן התרגשתי בטירוף כשראיתי את “בניניה מקיאוולי” שלה בהוצאת לוקוס, וניגשתי מיד לקרוא את הספר מבלי לדעת יותר מדי למה לצפות, מכיוון שבכל יצירה שלה היא מצליחה להפתיע אותי עם משהו שונה לגמרי.
בניניה מקיאוולי הוא סיפור התבגרות שמתרחש בארה”ב של שלהי המאה ה-19, של ילדה שהיא בת לאב סקוטי ואם אמריקאית עם שורשים באיטליה, מכאן השם מקיאוולי (שהגיבורה לא נולדה איתו, אגב! היא אימצה אותו לעצמה בעקבות הקשר המשפחתי הרחוק למקיאוולי שחיבר את “הנסיך”, שזה כבר מגניב). בניניה מקיאוולי מתארת את חייה במעין יומן אישי והופכת לנגד עינינו מילדה חכמה ומרדנית לנערה חרוצה ושאפתנית, ולאחר מכן לעלמה הגיונית ומחושבת. היא גדלה בצל ההתעללות הנפשית והכלכלית של אביה, שעריצותו הגחמנית גובה מחיר כבד.
שתי היצירות של פרקינס-גילמן שקראתי לפני כן נמצאות בשני קטבים שונים לחלוטין בין הטרגי והמבדר: “הטפט הצהוב” הוא היצירה הראשונה שקראתי מפרי עטה (הוא זמין לקריאה בעברית באתר “מעבורת”), הוא תיאור קשה ומחריד של “טיפול המנוחה” כמרפא לדיכאון שאחרי לידה. פרקינס-גילמן מיטיבה לתאר בו את החווייה של ההקטנה, הדורסנות, ההשתקה ואי הנכונות המוחלטת של הסביבה הפטריארכלית (גברים ונשים כאחד) להקשיב לאישה שהפכה זה עתה לאם ולהבין את רצונותיה.
“ארצן” לעומת זאת, (Herland באנגלית) היה סיפור שונה מאוד בז’אנר שלדעתי כבר נכחד מן העולם; גילמן כתבה אוטופיה. מה שמעתם. בדיוק ההיפך מהדיסטופיה שנהייתה כה פופולרית אחרי מלחמת העולם השנייה. “ארצן” הוא ספר פנטזיה שמתאר חברה מושלמת שמורכבת מנשים בלבד. הגם ש”ארצן” נוגע פה ושם בנושאים רציניים, הוא קליל בהרבה מ”הטפט הצהוב” וכתוב כמעט כולו בנימה מבודחת-משהו.
“בניניה מקיאוולי” הוא שילוב מוצלח מאוד של כל מה שטוב בשתי היצירות הנ”ל. הוא נוגע במקומות הכואבים של “הטפט הצהוב”, ולא חסרה בו מן החשיבה האוטופית והאידיאליסטית המאפיינת את “ארצן”.
סצינות מסויימות מ”בניניה” מזכירות את “הטפט הצהוב”, למשל תיאורי האב המתעלל. מצא חן בעיניי במיוחד האופן בו בחרה המחברת לתאר אלימות מנטלית וכלכלית באופו שמנכיח את התופעה ומוציא אותה לאור. היא גם היטיבה להראות כיצד הרופא והכומר, המייצגים את הרשויות והממסד עומדים חסרי אונים לנוכח האלימות הזו, שהיא למעשה חוקית לגמרי. היא מראה בחדות כואבת כיצד המילים הקשות והביקורת הבלתי פוסקת מתישות את האם לאט ובנחישות, גוזלות ממנה את שמחת החיים ואת העצמיות שלה, הולכות ומרוקנות אותה עד שהיא נעשית צל של עצמה. פרקינס-גילמן מראה גם את ההשפעה ההרסנית של הנוקשות האבהית על בחירותיה של הבת הבכורה, ורומזת כיצד בלא התערבות נאותה משכפל הדיכוי את עצמו במערכת היחסים הבאה.
סצינות אחרות ברומן מזכירות יותר את “ארצן”, בעיקר מבחינת הדרך בה בוחרת המחברת לפתור חלק מן הבעיות המשפחתיות הקשורות לבעיות מערכתיות גדולות יותר. בנוסף, חלק מן הנושאים העולים באוטופיה הפמיניסטית של גילמן חוזרים גם ב”בניניה”, למשל החשיבות של קשרי ידידות בין נשים ופיתוח היכולות הפיזיות של נשים. במעין הערת צד ניתן גם הד למחשבותיה של פרקינס-גילמן על השכלה ועל חינוך, שהיו מתקדמות וליברליות מאוד יחסית לתקופה שהתאפיינה בחינוך נוקשה לילדים.
עם גיבורה מניפולטיבית ומעט מתנשאת שכל מה שהיא עושה מצליח לה (גם אם לא בדרך שהיא ציפתה שזה יצליח) ועלילת slice of life שלכאורה לא קורה בה כלום, הספר מצליח להיות יצירה מהנה, מרתקת ומלאת חיים שמבעבעת מהדפים בחיוניות נעורים מתפרצת המזכירה מתבגרת אמריקאית ספרותית אחרת בת תקופתה (אני מסתכלת עלייך, ג’ו מארץ’).
העלמה הצעירה מתבוננת בעולם בתשומת לב רבה וחושבת כיצד תוכל להפיק ממנו תועלת לעצמה במינימום נזק לסובבים אותה, ונקודת המבט הייחודית שלה על החברה שבה היא חיה מעוררת אותנו להתבונן ממבט חיצוני בחברה שלנו. בניניה מבינה עד מהרה מה הן המגבלות שלה כאישה ומה יש בכוחה לעשות כדי לצלוח את המכשולים שמציבות המוסכמות הפטריארכליות בפניה. היא בעיקר מיטיבה להבין אנשים ואת מה שמניע אותם ויודעת להתאים את עצמה אליהם, לספק את צרכיהם ולהראות להם את מה שהם צריכים לראות כדי שהיא תשיג את מבוקשה. היא חכמה והיא יודעת את זה, אבל היא גם מודעת לנקודות העיוורון שלה ולכן פתוחה ללמוד ולהפיק לקחים. תיאורה של בניניה כצעירה מתנשאת וטובת לב בעת ובעונה אחת הופך אותה בעיניי לדמות אמינה מאוד. היא אלטרואיסטית במידה והדבר משרת אותה והופך את הסביבה שלה לנעימה יותר לחיות בה. אני מוצאת שדמות כזו היא נגישה יותר מדמויות נשיות מלאכיות שפוגשים לעתים בספרות המאה התשע עשרה.
התחמנות של בניניה מקיאוולי מתבטאת בעיקר בעובדה שהיא מזקקת כל חוויה לכדי לקח או ניסיון חיים, מקטלגת ומתייקת את הידע בקופסה ושומרת אותו לשימוש עתידי. היא הולכת מהצלחה להצלחה כמו תאנוס ב”מלחמת האינסוף”; מהנצחונות קטנים בתור ילדה שהצליחה לפלח עוגיות מהצנצנת בלי להיענש, דרך השגת גלובוס מפואר לכל כיתה בבית הספר בדרך-לא-דרך, סילוק מחזרים לא רצויים מן הבית, ועד לתכנית הגדולה לשיפור מצבן של אמה ואחיותיה.
מה שחשוב הוא שבכל שלב ושלב של הדרך היא גורמת לקוראיה וקוראותיה לחכך ידיים בהנאה תחמנית.
במובן הזה היא מזכירה לי מאוד גרסה צעירה של דמויות אחרות מן המאה התשע עשרה במסורת הספרותית של אוסטן ואלקוט (אני מתסכלת עליכן, ליידי סוזן וג’יין מיור). אם כי במקרה של מקיאוולי, התחבולות שלה נועדו בעיקר לשפר את המצב שלה ושל הסובבים אותה, ולעתים רחוקות בלבד כרוכות בפגיעה במישהו אחר.
קולה המספר של בניניה הצעירה משעשע, שובה לב ונע בין ציניות לנאיביות. גם אם חלק מן הרעיונות התיישנו מעט מכיוון שהעולם והחשיבה הפמיניסטית קצת התקדמו מאז, הייתי צריכה לחזור מדי פעם לעמוד הראשון לוודא שהספר אכן נכתב ב-1914 ולא ב-2014. ייתכן שמה שתורם מאוד לאפקט הזה הוא התרגום המצוין של תמר רפאל, ששצף הדיבור של בניניה קולח דרכו בכיף ולכאורה בלי מאמץ.
בשורה התחתונה, הספר מומלץ מאוד, במיוחד לאלו המעוניינים בשילוב הנדיר בין ספרות קלאסית והגות פמיניסטית מעמיקה לבין יצירת feel good כיפית וקלילה.
הוצאה: לוקוס
תרגום: תמר רפאל
