תרגום: לי עברון
הוצאה: ספרים בעלמא
זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון.
הניצוצות לא עפו בפגישה הראשונה ואפילו לא בשנייה. לא נשמעו כינורות ברקע, ולא הרגשתי תחושת ריחוף משכר – עד עכשיו.
האהבה שלנו התפתחה לאט ובדרגה מספר לספר. זה היה slow burn, אבל בסוף זה קרה, והתאהבנו זו בזו. או לפחות, אני התאהבתי בכתיבה של ק”ג’ צ’רלס, והספר שגרם לזה היה “עורבני”. קראתי אותו במהלך טיסה ארוכה, והוא גרם לי להתפתל בכיסא, לבעבע מרוב התרגשות, להציק לחברה שישבה לידי ולהקריא לה בלחש קטעים נבחרים. (סליחה, שני!)
מה גרם לי לתחושה הזו בקריאת הספר של צ’רלס? אם לסכם זאת במשפט אחד – ההרגשה שמדובר בפאנפיק (כלומר: סיפור המעריצים) הכי טוב שקראתי ל”עלובי החיים” של ויקטור הוגו.
אם להיות יותר ספציפית, לאורך הקריאה לא הצלחתי להימנע מההרגשה שהספר נכתב בהשראת ספרות מעריצים שעוסקת בסיפור האהבה בין גיבור הספר האסיר הנמלט ז’אן ולז’אן לבין השוטר שרודף אחריו ברחבי העיר הכי רומנטית בעולם – המפקח ז’אבר. סיפור האהבה הזה כמובן לא קיים בספר של הוגו – אבל המעריצים והמעריצות מצאו את הפוטנציאל הטמון בו:
הלהט שבמרדף, הרגשות העזים ששני הגברים רבי העוצמה האלה מעוררים זה בזה ובנו הקוראים, האופן שבו הם כמעט נפגשים לאורך העלילה, חולפים זה על פני זה, נוגעים-לא-נוגעים, המפגשים הטעונים ביניהם לאורך הספר, מפגשים שאת המתח שבהם אפשר לחתוך בסכין. זה סיפור על התחזות, על נקמה, על אובססיה, על הזדמנויות שניות, על אומץ ועל עמידות. ולז’אן וז’אבר, הם גיבורים רבי עוצמה – ולז’אן הוא כוח בלתי ניתן לעצירה, ז’אבר הוא אובייקט שאי אפשר להזיז ממקומו. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת, מלאת תשוקה ומהנה מאוד לקריאה ועוד יותר לפרשנות.
אני אישית מוכנה להמר על כך (לא בסכום גבוה מאוד אבל בכל זאת) שאם הוגו היה כותב את היצירה שלו בימינו אנו הוא כבר היה דואג לכתוב עבורנו כמה סצינות לוהטות ביניהם, משהו קטן עבור המעריצות – אני לא חושבת שזו השערה מופרכת מאוד, בעיקר בהתחשב בביוגרפיה של המחבר.
בהעידרו של הוגו, כותבים וכותבות צעירים ונמרצים התיישבו להשלים את המלאכה, והם ממלאים עד היום שלל אתרים כמו AO3, טאמבלר ו-DeviantArt בסיפורים ואיורים פרי עטם שמציגים את ולז’אן וז’אבר כגיבורים של סיפורי אהבה.
“עורבני” של ק”ג’ צ’רלס מזכיר מאוד אלמנטים רבים שמופיעים בספרות המעריצים שעוסקת בולז’אן וז’אבר. אין בכך כמובן כדי לרמוז לגניבה ספרותית או העתקה – רחוק מזה. יצירות ספרותיות תמיד משפיעות זו על זו בדרכים שונות, נסתרות וגלויות, וזה דבר מבורך ומשמח. במהלך הקריאה לא הצלחתי (וגם לא כל כך רציתי) לנער מעליי את התחושה שהרומן הזה מושפע מספרות מעריצים.
הוא לא רומן שעומד לגמרי בפני עצמו – הוא מעין המשך או סיפור צדדי המתרחש בעולם של “קסמי עקעקים”, הטרילוגיה הידועה והלוהטת שמספרת את סיפורים של לורד קריין האציל ששב לאנגליה אחרי שנים בגלות וסטיבן דיי, הקוסם שנשלח לחלץ אותו מצרה מסובכת. מומלץ לקרוא קודם את טרילוגיית “קסמי עקעקים”.
ק”ג’ צ’רלס אוהבת מאוד את המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, רוב הרומנים שלה מתרחשים בתקופה ומקום שמזכירים את אנגליה הויקטוריאנית או של הריג’נסי, עם לעתים קרובות תוספת של תיבול קסום. בנוסף, על פי התנהלותה ברשתות החברתיות ואלמנטים שונים בכתיבה שלה, נראה שצ’רלס ככותבת מעורה היטב בתרבות מעריצים; היא מתכתבת עם המעריצים והמעריצות שלה כאילו היא עצמה חלק מהפאנדום. בכתיבה שלה נראה שהיא מודעת היטב לא רק לתבנית של רומן רומנטי אלא גם לתבניות השונות של ספרות מעריצים, והיא יודעת כיצד ללהטט איתן, לשבור אותן ולהשתמש בהן בצורה מקורית ומעניינת. הבה נאמר שלא יפתיע אותי לגלות שצ’רלס כתבה ספרות מעריצים בעצמה.
“עורבני” עוסק בסיפור האהבה של ג׳ונה פסטרן – דמות שולית בסדרת “קסמי עקעקים”, והשוטר בן ספנסר. ג’ונה הוא קוסם מסוג שנקרא “הולך רוח”, והוא מסוגל פשוטו כמשמעו ללכת על הרוח, לשלוט באלמנט האוויר ולנוע בו כרצונו. פסטרן ניהל רומן בן שישה חודשים עם ספנסר, לפני שבגד בו והפליל אותו. בן איבד ברגע אחד את החיים שהיו לו וכעת הוא אסיר משוחרר. הוא חסר כל, מושפל עד עפר. כל מה שנותר לו בחייו בעצם – זו נקמה באיש שהרס אותו. אלא שכאשר בן מוצא שוב את ג’ונה, הדבר לא מתגלגלים כפי שהוא חשב שיקרו ושניהם צריכים ללמוד לבטוח זה בזה מחדש.
כבר בפרמיס הזה של שוטר ופושע שמתאהבים זה בזה יש משהו שמהדהד את ספרות המעריצים של “עלובי החיים”, שבה ולז’אן וז’אבר – הפושע והשוטר, מתאהבים זה בזה. חלק מהעלילה עוסק בהתחזות וזהות בדויה – חלק נכבד מספרות המעריצים של “עלובי החיים” עוסקת בעלילותיהם של השניים כאשר ז’אן ולז’אן הפושע הנמלט עולה לגדולה בזהות בדויה ונעשה ראש העיירה של מונטרי סו מר.
בן וג’ונה מתוארים בנקודת שפל בחייהם שבה הם הגיעו לשפל המדרגה – ג’ונה נאלץ להיות תמיד בתנועה, לברוח ולהסתתר כמו ולז’אן של הוגו. בן לעומתו מהווה מעין שילוב של צמד הדמויות מ”עלובי החיים”; בן הוא שוטר (לשעבר) שאיבד ברגע אחד את כל מה שהאמין בו כמו שקרה לז’אבר, והוא גם משוחרר טרי מהכלא שאיש לא מוכן להעסיק אותו או לתת לו הזדמנות, אבל, חדור נקמה, אבוד ומלא טינה כלפי העולם כמו שולז’אן היה לאחר שהשתחרר מטולון.
אחת הפסקאות שמצביעות על השילוב הזה בין ולז’אן לז’אבר בדמותו של בן ספנסר היא הפסקה שבה הוא מנסה למצוא עבודה בעיר וכמעט מתייאש ובוחר בגורל טרגי דומה לזה שמוצא את ז’אבר בסיום של “עלובי החיים”:
“הוא עשה כמיטב יכולתו, שאל בכל מקום שהיה סיכוי למצוא בו עבודה… אבל השעה היתה מאוחרת, והוא היה מטונף ולא מגולח… חמישה סירובים היו לעשרה, ולעשרים. הוא נשמע קדחתני יותר ויותר… והזדקקותו הרתיעה אנשים שהיו עשויים לעזור. היו בנמצא גברים רבים שרצו לעבוד; איש לא רצה לשים את מבטחו בגבר נואש… כעבור כמה שעות ארוכות ומשפילות עמד בן על גשר בלב ריק ובקיבה ריקה, ולטש עיניים אל המים החשוכים… מתחתיו היו מי הנהר חפוזים, עכורים, וסחפו הכול בזרם מהיר. גם הוא יוכל להיסחף בהם במהירות לא פחותה. הוא הביא את כל זה על עצמו. כל בחירה, כל פעולה ותגובה, כל החלטה… הובילה אותו למקום הזה.”
בן וג’ונה מסתבכים עם כוחות נוספים שפועלים בסביבה, חלקם טובים וחלקם מרושעים. הם נאלצים לשתף פעולה עם טיפוסים מפוקפקים. תיאורי התלאות, העוני, האומללות והייאוש בהחלט מהדהדים את הכתיבה של הוגו – אם כי אין להכחיש שתיאוריה של צ’רלס קצרים יותר. בניגוד להוגו צ’רלס גם מובילה את הגיבורים שלה אל הזדמנות אחרונה לנחמה והחלמה שהוגו לא נתן לגיבוריו, אבל מאפיינת כל כך את ספרות המעריצים שנכתבה בעקבותיו. קיים ז’אנר שלם של ספרות מעריצים שמאופיין בתגית “לאחר הסן” שבו ז’אבר שורד את ניסיון ההתאבדות והוא וולז’אן נאחזים זה בזה ונעזרים זה בזה ובחיי הכפר הפשוטים, הרחק מסמטאותיה אפופות העשן של פאריז על מנת להחלים שוב ונראה שהרומן של צ’רלס מושפע במידת מה מהסיפורים האלה שמעריצים מנחמים את עצמם בהם שוב ושוב.
זה ספר שנהניתי מאוד לקרוא, ולא רק בגלל הקשר שאני מצאתי בינו לבין “עלובי החיים” – זה רומן מקסים על אהבה שצומחת אף על פי כן ולמרות הכל מבין הריסות של כאב ואובדן אמון וחיים שבורים. צ’רלס משתפרת בקצב מטאורי מספר לספר בתיאורי האקשן ובאיזון ביניהם לבין סיפור האהבה והעלילה הגדולה יותר של הספרים.
זהו סיפור אהבה כואב ומרפא ומלא קסם מכל הסוגים שלא חושש לגעת בחלקים האפלים של הנפש וגם בחלקים המופלאים של תענוגות האהבה.
לסדרת “קסמי עקעקים”
חשוב לשים לב: הספר מכיל תיאור הסכמה-מפוקפקת והרבה תיאורים מיניים מפורטים למדי. יש נגיעה בנושאים של אובדנות, והומופוביה ישנה בנוסח המאה התשע עשרה.
במרכז הספר “לב המעגל” של קרן לנדסמן עומדת קבוצת צעירים בעלי כוחות מיוחדים. הם חיים בתל אביב של שנות האלפיים, שרק אלמנט אחד מפריד בינה לבין תל אביב שאנחנו מכירים: נוכחותו של הקסם.
זה עולם שבו אנשים מסוימים נולדים עם היכולת לקרוא ולתמרן את רגשותיהם של הסובבים אותם, לראות את שפע העתידים האפשריים המתרחשים בכל רגע נתון ולשלוט במידה כזו או אחרת ביסודות הטבע: אוויר, אדמה, מים ואש. מכיוון שנולדו כאלה, הם סובלים מאפלייה, דיכוי וחשד. הם מקיימים עצרות מחאה על היחס כלפיהם, שבהן הם חשופים לאלימות מצד קבוצה פנאטית שמתנכלת במיוחד ליידעונים – רואי העתידות.
מעשי האלימות הולכים וסוגרים על הגיבורים, מתקרבים אליהם עד שהדברים מתחילים להיראות כאילו מישהו מנסה להפוך אותם למטרה…
יש לי לא מעט סיבות לאהוב את הספר הזה, אתחיל מהברורה מכולן, הז’אנר.
פנטזיה ישראלית, מקורית, עכשווית ועשויה היטב זה משהו שאני אף פעם לא אגיד לו לא, ותמיד אבקש עוד. בשנים האחרונות יוצאים לאור יותר ויותר ספרים כאלה, לדוגמה ספריהם של יואב אבני ויואב בלום, וספרים כמו “‘קרעי עולם” של יעל פורמן, שגם עליהם כתבתי כבר בעבר כאן בבלוג.
למרות זאת, השוק הישראלי עדיין מצומצם למדי, וכל מגמת התרחבות שלו משמחת אותי.
במיוחד חסרה לי, מלבד היצירות שציינת לעיל’ ספרות מד”ב ופנטזיה למבוגרים שלא מתנצלת על היותה כזו, ולא מסתתרת מאחורי “סוריאליזם” (שם קוד לספרות יפה שמסרבת לשבת על מדף אחד עם ספרים שמכילים יכולות קסומות, יצורים מופלאים והרפתקאות). “לב המעגל” מכריז על עצמו כספר כזה בלי היסוס, ומקבע עוד קצת את מקומו של הז’אנר על מדפי הספרים של הקוראים הישראלים. אני שמחה שלנדסמן העשירה עוד קצת את המבחר ההולך וגדל של ספרות פנטזיה ישראלית למבוגרים.
כשאני פותחת ספר פנטזיה, אני תמיד מחכה לתיאורי הקסם, ובספר הזה התיאורים של הכוח שזורם מאדם לאדם או מאדם לסביבתו, היו כתובים בדיוק כמו שאני רוצה לקרוא אותם. ככה אני מדמיינת שקסם נראה.
אהבתי את העובדה שהקסם לא מוגבל רק ליסודות, אלא מקיף גם ראיית עתיד ורגשות. הרגשתי שזה יוצר משהו מאוד שלם, והקשר שנוצר בין הרגש האנושי לבין איתני הטבע, הגם שהוא עתיק יומין בספרות ובאמנות, טוען את הספר במשמעויות נוספות. ההשלכות של ההחזקה ביכולות לא רק על מעמדם החברתי של הגיבורים אלא גם על הקשרים ביניהם, ועל חוויות ילדותם שעיצבו את מי שהם כאנשים בוגרים היו ברורות מאוד ונוגעות ללב.
אני חושבת שהדבר שקרן לנדסמן עושה הכי טוב בכתיבה שלה זה לקרב את הדמיון והמציאות ולטשטש את הגבולות ביניהם. אני, בתור מי שחלק נכבד מהמעגל החברתי שלה מורכב מהאנשים שהולכים לכנסים וצורכים ספרות בדיונית כמעט בכל פורמט, ובתור מי שקריאת פנטזיה והתחברות לקהילת החובבים שינתה את חייה מקצה לקצה, יכולה בהחלט להזדהות עם המסר הזה.
הייצוג של ההווי המקומי, שהתרחשה בהרבה מאוד רמות בספר, הייתה מופלאה בעיניי והעניקה לעולם המדומיין עומק ואמינות.
המשחק עם השפה, האופן שבו לנדסמן הראתה כיצד נטמעים ביטויים בעברית שמתייחסים לקסם המתואר בספר הופכים את הקסום לחלק מחיי היומיום באופן מאוד טבעי, ותורמים המון להשעיית הספק החשובה כל כך לספרות פנטזיה. נהניתי הנאה צרופה מהסלנג המקומי הקשור לקסם. לדוגמה, ההסבר מדוע לקוראי העתיד קוראים “דמוסים”. (אם לא ניחשתם אני לא מגלה לכם, תקראו את הספר!)
ההתכתבות עם המציאות הפחות נעימה שלנו פה בישראל הייתה כתובה טוב עד כאב.
השם הסמלי “לב המעגל” מרמז על חשיבותה של השאלה מי נמצא במרכז ומי בשוליים. תיאורי הצעדות והעצרות מזכירים מאוד אירועים כמו “מצעדי הגאווה” ו”צעדת השרמוטות” שמשתתפיהם חשופים לאלימות בגלל המסר שהם מנסים להעביר:
“צעדנו ברחוב שמואל הנביא, אוחזים ידיים, שרים… היו אנשים רגילים בינינו… הם היו משוכנעים שכלום לא יקרה. לא הפעם… מישהו צחק שיש יותר שוטרים מצועדים… היתה התפרעות בשוליים. שוב קבוצה של בני שמעון שניסו להפריע לצעדה… זכרתי את הרגע המדויק שמישהו צעק ‘סכין!’… עבר גל של פחד וחרדה… משתק את היכולת של מישהו מהריגשים לפעול… הרגשתי את הדמוסים סביבי קורסים. בזה אחר זה, מושכים את הריגשים איתם לבור חסר תחושה של פחד מציף כשהעתידים קרסו.”
אתם יכולים להיות בטוחים שאת התיאור הזה של עתידים שקורסים אני לא אשכח, בטח לא כשהסצנה הזו מתכתבת ישירות עם הרצח של שירה בנקי ז”ל.
גם תיאורי ההתנכלויות הקטנים והגדולים מצד האוכלוסייה הלא-קסומה היו עשויים היטב וכתובים ברמה גבוהה מאוד של אמינות:
“בספסל מאחורי ישבו שלושה נערים שדיברו על העצרת. אחד מהם אמר ש’חיסלו עוד אחד’, ואחד אחר צחק וסיפר בדיחה ששמעתי עשרות פעמים בעבר. הם דיברו בקול רם במכוון, יכולתי להרגיש את הצורך שלהם באלימות, מונע על ידי פחד ותיעוב… הידקתי את הכעס שלי לצרור מוגדר היטב… בתחנה הבאה… אישה בשמלה פרחונית עלתה, הכרטיס שלה מצפצף כדי להתריע שיש עוד כמוני באוטובוס… החלפנו מבטים שותקים… אחד הנערים צחק באופן מופגן, ‘תראה, אפילו ביניהם הם לא מצליחים להסתדר'”.
תיאורים כאלו משתפים חברים וידידים חדשות לבקרים ברשתות החברתיות, ורבים מדי יודעים לספר על חוויותיהם המפוקפקות מהסתובבות במרחב הציבורי הישראלי, אשר נוטה להיות חסר רחמים כלפי כל מי שמפגין ולו שמץ של חריגות במראהו, בהתנהגותו או בהשתייכותו למגזר אוכלוסייה כזה או אחר.
תיאורי המציאות האלה מוכיחים לנו במשנה תוקף עד כמה הפנטזיה היא רלוונטית, ומאפשר מרחב לדבר בו לא רק על כמה שדרקונים, מעשי קסם וטירות אפלות זה מגניב, אלא גם על האופן שבו החברה שלנו מתייחסת לשונות, על הפילוג והריחוק בין חלקים שונים באוכלוסייה שמונעים מפחד ותיעוב, ועל הבחירה שלנו בין להרכין ראש ולהיכנע לבין הסירוב לתת לקבוצה פנאטית ואלימה להכתיב עבורנו את העתיד.
סיפור האהבה היה מרגש; הנאהבים היו זוג מקסים; קשה היה שלא לשמוח בשמחתם ואפשר היה בהחלט להבין את המשיכה שלהם זה לזה. ויחד עם זאת, הרגשתי שמערכת היחסים ביניהם תפסה לא מעט “זמן מסך” ביחס לעובדה שהמתח לא נבנה בכיוון הזה של הסיפור. אני לא בדיוק נחשבת לעילוי בכל הנוגע לדחיית סיפוקים, ואם אני במתח בגלל קו עלילה מסוים אני מוכרחה לדעת מה קרה בו עכשיו.
הכיוון העלילתי שהספר עורר את סקרנותי לגביו מלכתחילה היה דווקא התעלומה והסכנה; כך שלקראת הסיום, כשהמתח התגבר מאוד, מצאתי את עצמי נאלצת לרפרף על קטעי הרומנטיקה על מנת להגיע ל”אקשן” שעניין אותי באותם רגעים הרבה יותר. ייתכן שאחזור אליהם בהמשך, עכשיו כשקראתי את הספר ואני יודעת מה קרה בסוף. זאת ועוד, סביר להניח שמדובר פה בהעדפות אישיות שלי כקוראת; אני מתארת לעצמי שלא מעט קוראים יחלקו עליי בנקודה זו.
בסופו של דבר מדובר בספר מרתק, מרגש, די ייחודי בנוף הישראלי בגלל האספקטים השונים של המציאות והדימיון שמשמשים בו בערבובייה. הוא כתוב היטב, ערוך היטב ואני מקווה לראות בקרוב עוד מהסוג שלו על המדפים. תהיו בטוחים שאם תכתבו אותם, אני אקרא אותם.
את הספר של לנדסמן, כמו גם את לנסדמן עצמה, תוכלו לפגוש באירוע ההשקה בכנס עולמות למדע בדיוני ופנטזיה שייערך ב-3-4 באפריל (חול המועד פסח) באשכול פיס ברחוב הארבעה בתל אביב.
באופן כללי, אם אתם חובבי הז’אנר מובטח לכם שתמצאו את עצמכם בקלות רבה בין ההרצאות המרתקות, הדוכנים המגניבים, ועוד מאות חובבים נלהבים בדיוק כמוכם.
הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.
זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.
הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.
הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.
העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.
העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.
הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.
קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.
הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.
מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.
גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.
סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.
אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.
וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.
