פעם כשלמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה הלכתי ברחבי הקמפוס וראיתי חברה שלומדת שנה מתחתיי יושבת על הדשא מתחת לעץ שעשה לה צל (בכל זאת, חם בבאר שבע) וקוראת ספר. עיקום צוואר אחד וקצת צמצום עיניים גילה לי שהספר שהיא קוראת הוא המחזה “רומיאו ויוליה”, סבירות גבוהה שהיא קראה אותו בשביל איזה קורס.
“הם מתים בסוף.” אמרתי כשהתקרבתי עליה.
“ספוילר!” היא צחקה, דיברנו קצת על הלימודים ואז אני המשכתי בדרכי והיא המשיכה לקרוא.
נזכרתי בסיטואציה הזו כשניגשתי לקרוא את “שניהם מתים בסוף” של אדם סילברה. הכותרת היא ספוילר, משוכה שיש לעבור כדי להתחיל בכלל את הספר. מעין הבטחה או חוזה בין הכותב לקוראים, כמו שהסופרת מעיין רוגל אומרת בסדנאות הכתיבה שלה.
המחזה השייקספירי “רומיאו ויוליה” נעשה שם קוד לא רק לאהבה אסורה או בלתי אפשרית אלא גם לסיפור אהבה טרגי שהאוהבים לא שורדים אותו, ובכל זאת אנשים ממשיכים להעלות אותו על במות, להסריט אותו, לעבד אותו, לקרוא, לצפות ולדון בו.
כמו בספר של אדם סילברה, זה לא משנה שיודעים את הסוף. הידיעה הזו ששניהם מתים בסוף משחררת אותנו מהמתח של “איך זה יסתיים”, ומפנה אותנו להסתכל על איך זה נכתב, מושכת את תשומת הלב שלנו אל מה שקורה בדרך, ומה שהסיפור עושה לנו בעודו דוהר לעבר הבלתי נמנע. הוא מראה לנו שוב כמה השפעה יש לנו על הסובבים אותנו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מנהלים חיים קטנים ולא חשובים, וגם אם האינטרקציה שלנו עם העולם מצומצמת במקרה הטוב.
אדם סילברה מראה לנו שה”מתי” וה”איך” יכולים להיות מותחים לא פחות מה”האם”. על הדרך הוא גם בוחן בעין ביקורתית מעט את הסקרנות המורבידית שהמוות מעורר בנו, וככל הנראה הניעה אותו לכתוב רומן כמו “שניהם מתים בסוף”; אנחנו קוראים את הספר כשסקרנות וחשש אוכלים בנו בכל פה במידה שווה, מחכים ומחכים לראות כבר “איך זה יקרה”, כשכותרת הספר משתמשת כמעט כקליק-בייט.
אבל רגע, בואו נתחיל מהפרטים היבשים: לסיפור יש עשרים ארבע שעות בלבד לפרוש בפנינו את סיפור חייהם של שני הגיבורים שלנו, רופוס שמתגורר כבר ארבעה חודשים בבית אומנה לנוער, ומתיאו המתבודד שמתמודד עם מה שנראה כמו חרדה חברתית ומעדיף לבלות את חייו בחדרו. בתוך יממה אחת הסיפור צריך להפגיש ביניהם, לגרום להם להיפתח זה כלפי זה, להתאהב זה בזה ולאבד זה את זה באופן שיניע משהו בלבבות שלנו הקוראים.
הספר, יש לומר, הפתיע אותי במד”ביותו.
מהכריכה והשיח עליו ברשתות החברתיות ציפיתי לסיפור אהבה, ולכן לא קלטתי כמה בניית העולם סביבו מדוייקת ומפורטת עד שממש צללתי פנימה. העולם הוא אותו עולם כמו שלנו, רק שמתישהו לאורך השנים האחרונות פיתוח בשם “תחזית מוות” מתקשר לאנשים על מנת לבשר להם שהם עומדים למות באותו יום. הם לא אומרים איך זה עומד לקרות, או מתי. האנשים שמקבלים את השיחה עלולים למצוא את עצמם מתים בתוך שעה עד עשרים וארבע שעות.
אחד הדברים המרתקים שאדם סילברה עושה זה לשתול בספר את השינויים הקטנים והמשמעותיים שזורמים לשינוי אחד ענק ברגע שהאנושות החלה להשתמש ב”תחזית מוות”. סילברה מראה לנו אילו אפליקציות, אטרקציות, מנהגים ותרבות מתפתחים בחברה שיש לה את הטכנולוגיה לחזות מוות.
הוא מראה איך היחסים בין אנשים מושפעים מתחזית המוות, את ההשפעות של “תחזית מוות” על תהליך האבל של העומדים למות ושל הסובבים אותם. ובעיקר, הוא בוחן איך שני נערים בריאים נפרדים מהחיים כשהם יודעים שזה היום האחרון שלהם עלי אדמות.
הספר מבטיח צלילת עומק לתוך הנושאים שהוא עוסק בהם, ולא מכזיב. נראה שהוא בוחן את החיים והמוות והחשיבה שלנו עליהם מכל זווית אפשרית. הגיבורים שלו מתמודדים עם שאלות כמו איך לחיות בצל המוות, איך להתכונן למוות ואיך הידיעה שנמות בקרוב משפיעה על האופן שבו אנחנו בוחרים לחיות את חיינו.
במובן הזה, הספר לא מצליח להשתחרר מהחשיבה האמריקאית ההוליוודית הרגילה שבה ל”לחיות את החיים כמו שצריך” יש משמעות צרה למדי שמתנקזת לשלושה אלמנטים: להתנשק, לשיר ולרקוד במסיבה, לקפוץ לבריכה מתוך מפל על רקע נוף אקזוטי. אז כן, ברגעים מסויימים נדמה שהרומן מנסה למכור חבילת נופש, ובכל זאת הוא עושה עבודה מעולה בלגרום לנו להרהר מה זה אומר “לחיות את החיים במלואם” מבחינתנו.
זה מסוג הספרים שגורמים לנו לשים לב לחוטים הדקיקים שמחברים בין הסיפורים השונים של כל האנשים סביבנו. הוא מלא בחיבורים בלתי צפויים, בסיפורים קטנים ויומיומיים שפוגשים זה את זה בנקודות שונות. זה ספר על אומץ ועל מערכות יחסים, זה סיפור אהבה מקסים וכואב ויפהפה. סילברה יודע להשתמש היטב בסימליות, החל מהמטאפורה של הושטת היד לעזרה וכלה במשחק המרהיב שלו עם האלמנטים של אש ומים.
“שניהם מתים בסוף” מצליח להיות סוחף ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת וגם לתת אגרוף בבטן על הדרך. מומלץ בחום.
אחת לכמה זמן מסעיר איזה פוסט מאיזשהו צד של המתרס הפוליטי את הרשת. הפעם מדובר בפוסט (אזהרת תוכן: תיאורים גרפיים של אלימות כלפי נשים) שעסק בספר “מחוננת”.
פעם, כשהייתי קטנה, היו דברים שלא הבנתי. אני זוכרת שהילדים הגדולים בגן סיפרו בדיחות גסות ורציתי לדעת מה זה אומר ולמה זה מצחיק. לפעמים קראתי או ראיתי בטלוויזיה דברים שהפחידו אותי, זכור לי פרק אחד של המומינים שאחריו לא יכולתי להירדם מרוב דאגה לדמות שהייתה במקרה גם מושא האהבה הראשון שלי (נו, רדו ממני, לכולם היה קראש על סנופקין מתישהו, תודו!)
כאשר נתקלתי בדברים שלא הבנתי או שהפחידו אותי הרגשתי מספיק בנוח ללכת לשאול את אימא. ידעתי שהיא לא תתחרפן, תשתולל, תזעם או תצרח אלא תסביר לי במילים שאבין. סמכתי עליה.
אולי בגלל זה אני מתקשה קצת להבין את כותבת הפוסט, (שחלק מההתנסחויות שלה מזכירות קצת את גברת נוריס מ”מנספילד פארק”).
הכותבת מזהירה את הציבור מפני ספר נוער “באריזה תמימה” שמכיל בתוכו תיאורים של אלימות כלפי נשים צעירות, ודברים איומים שהנבל הראשי של העלילה עשה להן. וזה, לדעתה, דברים שנוער לא צריך לקרוא.
יש לי כמה וכמה בעיות עם הפוסט הזה.
נכון, לא כל הספרים מתאימים לכל הגילאים. “מחוננת” הוא ספר פנטזיה לנוער בוגר ומעלה. הוא מה שנקרא YA – לבוגרים צעירים. אם לתחום אותו לפי גילאים אפשר לומר שהוא בהחלט לא מיועד לגיל 10. לקרוא אותו מעל גיל 14-15 נראה לי סבבה. זה לא שהנוער שלנו, וגם הילדים במדינה המטורפת הזו לא שומעים על דברים כאלה בחדשות כל כמה שבועות או לא חשופים לזה דרך סדרות טלוויזיה, וכמעט כל בעל מקצוע ששווה משהו יגיד לכם שעדיף להציף את הנושא בדרך שלכם מאשר להשתיק ולצנזר אותו.
אם הבעיה של כותבת הפוסט הייתה עם המכירה או ההמלצה על הספר לילדים בגילאים מסוימים הייתי מבינה. אבל זו לא הבעיה מבחינתה. היא גם לא כותבת דבר על מיעוט הקטגוריות בישראל, שמעביר ילדים חובבי קריאה במהירות הבזק מספרי “ראשית קריאה” ל”ספרות נוער”.
הבעיה היא עם התוכן עצמו, שבעיניה, אם לקרוא בין השורות, רצוי שלא יופיע בשום ספר. מה שיש לנו כאן, אם מפשיטים את כל הדאגה ההורית והזעזוע, זה רמז עבה שצריך צנזורה. והיום שבו תתחיל צנזורה על ספרים שמכילים תכנים “לא הולמים” יהיה, ובכן מבאס ממש. שימו לב שאני משתמשת באנדרסטייטמנט כדי שלא להתשמש במילים קשות יותר – בכל זאת ספר לנוער ואנחנו לא רוצים שייחשפו כאן למילים לא הולמות.
נכון, הפוסט מראה תיאורי רוע מזוויעים – ובוודאי שהם יהיו מזוויעים ללא קונטקסט, תלושים כך באקראי מהספר, ונמסרים באופן מניפולטיבי למדי עם הקדמה מזועזעת המכילה קריאות רבות להגן על הילדים, כאילו התיאורים עצמם הם הבעיה ולא, ובכן, האלימות כלפי נשים.
מעבר לכך שרוע צריך להיות מפחיד, למען השעיית הספק ויצירת מתח ועולם דמיוני אמין, ספרים כמו “מחוננת” ודומיו עוסקים בטראומה ובכוח להתמודד עם תופעות שקיימות גם בעולם שלנו, כמו אלימות מינית ומגדרית. לכל כך הרבה אנשים שחושבים שצריך להגן על “נשמותיהם הרכות של נערינו” אין באמת מושג מה הילדים שלהם מסתירים מהם, לאילו דברים הם באמת חשופים, במקרה הטוב רק דרך הכותרות של העיתון או השיח בעיתונים וברדיו.
ספרי נוער בסגנון של “מחוננת” מביאים את הזוועות של המציאות לעולם של פנטזיה וכוחות מיוחדים שבהם הגיבורים הם “נבחרים” בעלי יכולות להגן על עצמם ועל יקיריהם ולשים קץ לעוולות.
למרבה השמחה הפוסט נמלא כמעט מיד בתגובות של נשים (חלקן אני מכירה אישית, מעריכה ומחבבת מאוד) שסיפרו על הספרים שקראו כשהיו ילדות, ומכילים תיאורים שלידם “מחוננת” נראה כמו “פיטר הארנב”. אם לשפוט לפי דבריהן וגם לפי ההיכרות שלי איתן, זה לא עשה להן דבר מלבד להעשיר את עולמן, לחזק את הערכים שהן מחזיקות בהם ולעורר בהן תאווה בלתי נשלטת לקרוא עוד.
אני חושבת שמה שמציק לי הכי הרבה הוא שבשם איזה סוג של מהוגנות שמרנית, כותבת הפוסט מייצרת קריאה לפיה צריך להשתיק ולצנזר ייצוגים של אלימות כלפי נשים, נערות וילדות בספרות נוער, גם אם היא משוייכת לרוע ומטרתה לזעזע, להפחיד, ליצור תחושה עמוקה וחזקה של עוול. לגרום לקוראים לצרוח שזה לא בסדר. להניע אותם לפעולה ולעשות מה שביכולתם כדי להתנגד לזה במציאות.
אם יש משהו שאני לא אוהבת שמשתיקים זה אלימות כלפי נשים, על אחת כמה וכמה בספר נוער שבו הגיבורה נאבקת בזה, מתמודדת נגד זה, ומסוגלת, בכוחותיה שלה, לשים לזה סוף.
הפוסט הפריע לי גם מכיוון שהכותבת העידה על עצמה כחובבת ספרי נוער, ולכן ציפיתי ממנה להבנה קצת יותר מעמיקה של המורכבות של התיאורים, והאופן שבו הכותבת תלשה אותם מהקונטקסט והציגה אותם כפורנוגרפיה-לילדים. כמעט כל המגיבים שמכירים את הספר התקוממו נגדה ובצדק.
הייתם מצנזרים את תיאורי הרצח של ננסי ב”אוליבר טוויסט” כי לא נעים לקרוא על אלימות כלפי נשים?
אסיים בכמה המלצות אישיות שלי על ספרים בז’אנר לנוער תמצאו כאן.
