הספר הזה אפל. אם להשוות אותו לספרים קודמים של ההוצאה הוא כמו הילד של “כל מה שלא סיפרתי” ו”הרוחות של בלפסט”.
הוא מרגש לפרקים, יש בו חמלה עמוקה וקרני אור של אנושיות מופלאה, ועדיין רוב הזמן הקוראים משוטטים בו בעיניים קרועות מאימה, תרים אחרי השביל הנכון בלי למצוא אותו לעולם.
הסיפור הוא על משפחה שנופצה בבת אחת על ידי מעשה אלימות זוועתי ובלתי מוסבר. וייד וג’ני שגדלו בערבה, התחילו את חייהם המשותפים ביער מושלג וקפוא באיידהו כשהם מנותקים מן העולם בחורף ההררי הבלתי סלחני, בלי עזרה, בלי חשמל וכשג’ני בהיריון ראשון. הם חיים עם בנותיהם מאי וג’ון על ההר, ילדות טבע כמעט במלוא מובן המילה.
את הסיפור של המשפחה אנחנו מקבלים אחרי ההתנפצות, ברסיסים שפוצעים את הנשמה וגורמים לנו לפסוע בזהירות, בחשש.
רסקוביץ’ מפצלת את הסיפור כמו שבילים ביער; אנחנו מתחילים ללכת איתה בשביל אחד, מאבדים את הדרך, מתחילים לפסוע בשביל אחר, חוזרים לשביל שהלכנו בו ומגלים שהיינו בשביל אחר כל הזמן. הוא נע לפנים ולאחור בזמן, מהיווצרות המשפחה בהתאהבותם של וייד וג’ני, דרך החיים עם בנותיהם מאי וג’ון ביער ועד לחיים שאחרי. בחיים שאחרי מנסה אן, מורה למוזיקה, מטליאה את הסיפור מהזיכרונות ההולכים ומתפוררים של וייד, אותו היא אוהבת מתוך הקרבה ומסירות אינסופית, ולא תמיד בריאה.
המחברת מראה כיצד מעשה הזוועה מטלטל את רשת הקשרים העדינה, הבלתי נראית כמעט, שקיימת בין אנשים מעטים החיים במקום מרוחק; כמו נשורת גרעינית הוא נוחת ומשנה את חייהם של אנשים רבים ברדיוס שלא ניתן לשערו. חלק מהדמויות הן נוכחות-נפקדות, ואי הנוכחות שלהן חשובה כמו נוכחותן.
הקפיצות בזמנים מערבבות את השגרה של הקשר האנושי לפני ואחרי האסון; קשרים בין בני זוג, בין אחיות, בין מורים ותלמידים.
הספר לא חושש ללכת למקומות מושתקים, לא נוחים ולא פופולריים; לאט ובשקט, כמעט בלי ששמים לב, שוזרת רסקוביץ’ בספרה חוטים של אלימות ואובססיה מהצד של הנשים. היא בוחנת את הנושא בזהירות כמו חבורה כואבת, ממששת את הגבול שממנו והלאה המסירות של דמויות הנשים נעשית פתולוגית, נואשת. יחסיהן של אחיות, חברות, אמהות ובנות.
אחד הדברים המרתקים בספר הוא החשיבות שיש למקום. מדרש השם של מדינת איידהו מופיע בשלב מסויים בעלילה, והוא מבטא כמיהה ואובדן, שקר והסתרה. היער עצמו, קפוא, רחב ידיים ומלא צללים וסכנה, הוא כמו דמות נוספת ברומן. הוא סביב הדמויות והוא בתוכן, מפורר בעיקשות ובהתמדה את רקמת האנושיות ומוציא מהן את הדחפים שאורבים לא הרחק מתחת לפני השטח, קרובים מכדי שנחוש בנוח. הן צריכות להשקיע מאמץ רב כדי לנהל בו חיים. הבית שנבנה בו דורש תחזוק והקרבה, ובסופו של דבר השאלה שנשאלת היא איפה, בעצם, הבית?
היער הוא מקור אי הוודאות, והקוראים אובדים בו יחד עם הדמויות, שנעלמות בו בזו אחר זו, כל אחת בדרכה.
זה ספר מופלא ומהפנט שמפתה את הקוראים לרדוף לתוך הסבך אחרי המשמעות והאמת, אחרי הסבר הגיוני כלשהו למעשה זוועה בלתי הגיוני בעליל, וגם אם הוא לא תמיד קל, הוא פשוט נהדר ואתם צריכים לקרוא אותו. עכשיו. רצוי אתמול. ואז להצטרף לקבוצת הדיונים עליו בפייסבוק כי קורים שם דברים ממש מעניינים! כל אחד ואחת מן הקוראים מביעים רגשות שונים ומפרשים את הספר מזוויות שונות לגמרי, וזה פשוט מרתק.
בספר כזה שתר אחר משמעויות ומותיר אותנו אם הרבה דברים לא ברורים ולא מובנים, לבחירת המילים יש חשיבות גדולה, והתרגום הנפלא מעביר היטב את תחושת הערפול, את חשכת היער, את הקור השלג ואת הנוקשות הבלתי מתפשרת של החיים, וגם המוות, על ההר.
הוצאה: תמיר הוצאה לאור
תרגום: רחלי לביא
לעמוד הספר
מהמשפט הראשון היה לי ברור שאני עומדת לאהוב את הספר הזה ואת הגיבורה הנוכחת – נעדרת שלו, קייקו אישידה. בנוסף על כך, כבר מהפרק הראשון ברור מאוד שהתעלומה הבלשית היא לא לב הספר, למרות שהיא בהחלט מציתה את הסקרנות הראשונית של הקוראים.
קייקו אישידה נרצחה באכזריות בדקירות סכין בעיר אקאקאווה. מי שנותר לגלות ולספר את הסיפור שלה הוא אחיה הצעיר רן, שמגיע לבדו אל המקום שבו היא נרצחה. כמו מתוך אינסטינקט מתחיל רן להתחקות אחר עקבות חייה בעיר, חיים שרן לא הכיר ולא ידע עליהם כמעט כלום אף על פי שעד כמה שהוא יודע הייתה אחותו האדם הקרוב אליו ביותר בעולם. הוא מתחיל לחיות את חייה כפי שהיא חייתה אותם, נכנס לנעליה במלוא מובן המילה, ורק אז הוא מתחיל להבין מה באמת קרה לה.
הרצח של קייקו לא תופס את מרכז הבמה ברומן, אבל ההיעדר והאובדן בהחלט כן.
המחברת פורשת את סיפור חייהם של רן ושל קייקו לאט כמו קפלים של מניפה אלגנטית, לאט ובלי למהר. כל קפל שנפתח מגלה עוד חלק מתמונה אנושית יפהפייה ועצובה, רשת של סיפורים שנמתחת בין הדמויות השונות וקושרת ביניהן במקומות בלתי צפויים. מעל הכל, או אולי מתחת להכל, מה שנמצא בלב המערבולת ומניע את הדמויות הוא הצורך באהבה. הוא משפיע על הכל, על מערכות היחסים בין הורים לילדים, בין אחים לאחיות, וכמובן על מערכות היחסים הרומנטיות.
הדמויות כולן, בלי יוצאת מן הכלל, בורחות או נופלות אל תוך התנהגות מזיקה במקרה הטוב והרסנית במקרה הרע, כאשר הצורך באהבה פוגש בחברה מודרנית מנוכרת בעלת מדדים בלתי מתפשרים להצלחה וכללים נוקשים מאוד לגבי מה שמקובל ואינו מקובל. בחברה שגונוון מיטיבה כל כך לתאר ישנו מסלול חיים אחד ברור שעל האדם לעבור: לימודים-קריירה-חתונה-ילדים, מסלול שמשאיר מעט מאוד מקום לאינדיווידואלים להתנסות, לבחון, למצוא את הדרך. גונאוון מצליחה להראות איך ההדחקה וההסתרה של בעיות, של כאב, של חולשה, והפחד להיות חריג גובים מחיר מזעזע. כאשר מגיעים כבר לפתרון תעלומת הרצח, אנו מגלים שזה כבר לא משנה בכלל. אנחנו לא מחפשים עונש או נקמה או צדק, רק החלמה. זה תהליך נהדר שהקוראים עוברים יחד עם רן אישידה, כואבים ומתבגרים איתו.
חקירתו של רן פותחת תיבת פנדורה שממנה יוצאים סודות משפחתיים, יצרים אפלים וחולשות אנושיות שהכניעה להן היא בעלת פוטנציאל הרס אדיר, אבל כמו בתיבת פנדורה המיתולוגית, אחרי כל הצרות משתחררת גם התקווה. היא קטנה ושברירית אבל היא שם, והיא מצליחה בסופו של דבר לעוף בכוחות עצמה. גונאוון רומזת לנו שמעל הריסות הקשרים המעוותים והמפוצלים אולי יצליחו קשרים אחרים, חזקים יותר להכות שורש. היא מראה שניתן להיאחז בכאבי העבר, לשחזר ולשכפל אותם, אבל שישנה גם דרך אחרת. אפשר להשלים איתם, להרפות מהם ולהירפא מהם.
כראוי לספר העוסק ביפן, מקומו של העל טבעי לא נפקד מהספר. לחלומות יש משמעות, ורוחות רפאים אינם רק תעתוע או צל של זיכרון; הם מלאים תפקיד חשוב בהובלת הגיבור אל האמת.
זה ספר נוקב, ביקורתי וכתוב היטב, השפה שלו עשירה, ועם זאת מדודה ומדוייקת. דימויים יפהפיים כובשים אותי תמיד כקוראת, וכאן הדימויים בהחלט עשו את עבודתם נאמנה.
ואגב עבודה נאמנה, התרגום בספר הזה היה ככל הנראה אתגר מיוחד, מכיוון שהיה עליו להעביר לעברית אנגלית שזורמת כמו יפנית. יש שיאמרו שאנימציה יפנית זה לא מקום טוב לבחון בו את ההיכרות עם השפה, אבל אני חושבת שגם בז’אנר הזה, כמו בכל ז’אנר אחר, יש ויש. הטונים שעברו בתרגום בהחל הצליחו להדהד לי כמה מסדרות האנימציה היותר יפות ורציניות שיצא לי לראות, ובמחינתי לפחות זה אומר שהתרגום ממש מוצלח, אז שאפו לאורה דנקנר שבהחלט תרגמה מכל הלב.
