“את יודעת, קראתי את הסקירות שלך והתאכזבתי.” אמרה לי חברה יום אחד כששוחחנו, “בקושי סקרת שם ספר מדע בדיוני אחד!”
“אה… אני לא כל כך קוראת מדע בדיוני…” היססתי.
“בדיוק!” היא אמרה כשתלתליה הקופצניים מתפרעים בלהט הרגשות, “איך גיקית עם ראש על הכתפיים לא אוהבת מדע בדיוני?!”
הרהרתי בדבריה מאז השיחה שלנו, וכיוון שלא נמנעתי מלהבחין במחמאה שהיא חלקה לי החלטתי להקדיש לה את הרשומה הזו. אחרי הכל, היא הייתה זו שגרמה לי להרים את הספר מלכתחילה ולבדוק למה, בעצם, הרבה יותר טבעי עבורי להרים ספר פנטזיה.
זה לא שלא קראתי קלאסיקות שנחשבות למד”ב – “צד שמאל של החושך” של אורסולה לה גווין ו”המשחק של אנדר” של אורסון סקוט קארד. גם יצירות כמו “מלחמת הכוכבים” ו-“חולית”, כאלה שנמצאות על הגבול בין פנטזיה ומדע בדיוני הילכו עליי קסם,. אני מהנערות שצפו ב”מסע בין כוכבים” בשלהי שנות התשעים בואכה שנות האלפיים, אפילו היה לי קראש רציני על אחת הדמויות (לא תוציאו ממני את השם אפילו בעינויים, זה מביך הרבה יותר מדי!).
אהבתי גם את “חולצות אדומות” של סקאלזי שהיה מופלא ומשעשע בעיניי והצליח לרגש אותי באופן בלתי צפוי, בעיקר לאור העובדה שציפיתי לקומדיה. ממש נהניתי מ”הנערה עם כל המתנות” שסחט מעיניי כמות בלתי סבירה בעליל של דמעות, וכמובן מ”משחקי הרעב” ומסדרת “תולדות הלבנה” מאת מאריסה מאייר, כולם ספרים השייכים יותר לזרם הדיסטופי של המדע הבדיוני, איתו אני קצת יותר מסתדרת.
אין בי שום התנגדות מובנית לקונספט הכללי של מדע בדיוני, הבעיה היא, כנראה באופן שבו אני תופסת את הז’אנר כמעין שילוב קטלני של מדע, פילוסופיה וסוציולוגיה שגורמים לי להרגיש מעט אבודה. לפעמים אני לא סגורה אם המחברים עצמם לא הולדים לאיבוד בסבך הרעיונות והאפשרויות.
אולי זו רק אני שזוכרת חוויה גרועה של חוסר מסוגלות משיעורי מדע ופילוסופיה בתיכון. איכשהו, ספרות תמיד הייתה ברורה לי הרבה יותר. כשאני פותחת ספר מדע בדיוני אני נמצאת, למעשה, קילומטרים מחוץ לאזור הנוחות שלי.
אז כיוון שעכשיו גם ינואר וגם יום ההולדת שלי בדיוק חלף, מה שאומר שזה בדיוק הזמן לעשות החלטות, החלטתי לרענן מעט את הרפרטואר של ספרי מדע בדיוני ולהתחיל להכניס אותם באופן קצת יותר אקטיבי לרשימת ספרי הקריאה שלי.
התחלתי בצעדי-תינוק קטנים והחלטתי ללכת על משהו קרוב יחסית לזמן ולתקופה שלנו, ששייך בכל זאת לז’אנר שאותו אני לא קוראת בדרך כלל – “הופעתה הפתאומית של התקווה”.
במרכז “הופעתה הפתאומית של התקווה” עומדת אישה בשם הופ ארדן, הסובלת מבעיה נדירה – אף אחד בעולם אינו מסוגל לזכור את פניה.
מנקודת הפתיחה הזו הספר לוקח את הקוראים למסע מרתק בעולם שלה: עולם של בדידות, של הזנחה, של רעב לקשר ולחיבה. העולם שלה הוא עולם של פשע, של חוסר ביטחון, של צבירת ידע בניסיון למלא את החלל בלב. זה עולם של תנועה מתמדת, של משמעת, עולם שהיציבות היחידה שבכוחו להציע נמצא באישיותה שלה.
הופ היא שורדת. היא שואבת השראה מהסיפור של אמה, ועושה הכל על מנת להמשיך להתקיים בעולם שבו היא לא קיימת.
אבל הצורך של הופ בקשר אנושי, הצורך להרגיש שהיא עושה את הדבר הנכון, גורמים לה לעשות טעויות. ובעולם שבו היא נאלצת לחיות בגלל מצבה הייחודי, על טעויות משלמים. ועוד איך. כאשר אחת מפעולותיה מונעת מרגש יתר על המידה, היא מתחילה להסתבך עם התאגיד הכי חזק בעולם, שמסוגל להגיע לכל מקום ולמצוא כל אחד – או כמעט כל אחד.
הסופרת בנתה היטב את הפתיחה של הספר, כשהיא משלבת את סיפור חייה של הופ בסיפור הפעולה שסיבכה אותה. עד שהפעולה מסתיימת ומלוא השלכותיה מתגלות, אנחנו כבר חוששים לגורלה של הופ כאילו היא מינימום קרובת משפחה. נורת יודעת לפרוט על מיתרי הרגש, להגביר ולהנמיך את עוצמת הדרמה בדיוק במקום הנכון ובמינון המדוייק, וכך מצליחה להפוך את הופ לדמות מעניינת שקל להזדהות איתה ומהנה לעקוב אחריה.
שזה מעולה, כי הרבה פעמים קורה שהיא נסחפת לתיאורים חזרתיים של מעשיה של הופ כאשר אין צורך בפעולה מיידית. יש לה לא מעט רגעי “אכלתי, ישנתי, נסעתי” שעלולים היו להיות די משמימים אלמלא היה לנו כל כך אכפת מהופ. ומצד שני יש חשיבות גם לקטעים האלה ביצירת סיפור אמין על ההתנהלות של אישה ששוכחים אותה.
מבחינה עלילתית הספר היה מעולה, לדעתי. קשה לכתוב על העלילה בלי ספוילרים משמעותיים, אבל ניתן בהחלט לציין לטובה את השילוב שעשתה נורת בין הגורמים שמניעים את העלילה – מתחים משפחתיים, טכנולוגיה מאוד מתקדמת ומאוד שנויה במחלוקת, כמויות בלתי נתפסות של כסף ומתחת לכל זה צורך אנושי עמוק בהכרה, באהבה.
נורת לא ממהרת, ולוקחת את הזמן בעודה מציגה בפנינו ביקורת חברתית נוקבת. היא לא מפחדת לצלול לעומקן של סוגיות חברתיות ולהציב שאלות מרתקות על זיכרון וזהות, על מוסר, על צדק ועל שלמות.
היא בוחנת לעומק את ההשלכות של שכחה על נפש האדם – מהקושי לקבל טיפול רפואי ולהחזיק עבודה מסודרת ועד לשאלות עמוקות של זהות וכיצד ה”אני” מושפע מהעובדה שהוא אינו משאיר חותם. בלי זה קשה מאוד לשרוד, זהות היא מרכיב חשוב בהישרדות לא פחות ממזון או אוויר לנשימה.
רפרנסים ליצירות הקלאסיות ולסיפורי מיתולוגיה היוו ציר מרכזי בעולם הדימויים של הספר, לשמחתי ולהנאתי הרבה.
דנה טל עשתה עבודה טובה בהחלט בתרגום הספר לעברית, השפה טבעית מאוד ושומרת היטב על האווירה של הספר.
עליי לציין שהעין שלי “מעדה” מדי פעם על משהו כמו 3-4 שגיאות הגהה; אני בדרך כלל לא שמה לב לדברים האלה, אז אם אני הבחנתי בהן אולי שווה לשקול להעביר את הספר עריכה נוספת. יחד עם זאת, בזכות כתיבה של נורת והתרגום של דנה, דילגתי מהר למדי על השגיאות האלה ונמשכתי אחר העלילה באין מפריע.
עודף משקל ופמיניזם תמיד היו חלק מהחיים שלי. לכן, כשמגיע ספר כמו שעוסק בנושא אני רצה מיד לקרוא אותו – ע”ע אחת הרשומות הקודמות בבלוג שלי על “סופגנית” ו”נערות חורף”, שני ספרים שעוסקים בנושאי שומן גוף, הפרעות אכילה וקבלה עצמית.
מאז ששמעתי לראשונה על “דיאטלנד” מאת סארי ווקר, שתורגם זה לא מכבר על ידי טל ארצי ומתעתד ככל הנראה להפוך לסדרת טלוויזיה, חיכיתי לקרוא את הספר הזה. אני מודה – ציפיתי להתרגש קצת יותר. ויחד עם זאת, זה ממש לא אומר שאני לא מרוצה ממה שקיבלתי מהספר בסופו של דבר.
זהו סיפורה של אלישה קטל, המכונה “תות” – אישה שמנה ודיכאונית שחייה סובבים במעגל אינסופי וחדגוני בין הבית והעבודה. היא מקווה שהניתוח לקיצור קיבה שהיא עומדת לעבור ישבור את המעגל ויסייע לה לפרוץ מתוך עצמה, על מנת להתחיל סופסוף לחיות בתור “אני” חדשה וזוהרת. מפגש בלתי צפוי משנה את תכניותיה של תות, ובהדרגה גם את חייה. במקביל, ארגון טרור מסתורי בשם “ג’ניפר” מתחיל לפעול, כשהוא שם לו למטרה אנשים וארגונים שפוגעים בנשים.
מרגע שהספר היה ברשותי הרגשתי שיש לי משהו מיוחד בידיים. הרגשתי חתרנית, מרדנית. לא יכולתי לחכות עד שאגיע לרכבת ואתנפל עליו ואבלע אותו בביס אחד כמו תולעת הספרים השמנמנה שאני. אני חושבת שזה ספר מאוד חשוב בעיצוב של תפיסת עולם פמיניסטית והלוואי שהיה לי אותו כמתבגרת.
הספר של סארי ווקר הוא ספר עלילתי שקודח חורים עמוקים באידיאל היופי בעזרת כמה סימני שאלה נוקבים. סארי ווקר לא אומרת, אלא צועקת בכל הכוח ב”דיאטלנד” שחוסר שביעות רצון ממשקל הגוף הוא לא גזירת גורל, ושבמקום להתיש את עצמנו במלחמה מתמדת עם הגוף אפשר לעשות שלום עם הנפש.
ווקר הצליחה להראות בצורה יפה איך שמנופוביה היא רק אחד הסימפטומים של שנאת הנשים בחברה שלנו, ולהקיף בספר שלה עולם שלם של תופעות סקסיסטיות, שוביניסטיות ומיזוגניות – שלא תמיד אנחנו אפילו מבינים אותן ככאלו.
היא מציגה עשרות אם לא מאות פרקטיקות של השתקה שגורמות לאגרופים להתכווץ וללחיים להחוויר מזעם.
כפי שהתקציר מבטיח, הספר אכן עוסק בשני סיפורים: סיפורה של תות, אישה שמנה שלא יכולה לצאת למרחב הציבורי בלי לספוג חיצי מבטים ולעג, וסיפורה של המחתרת המסתורית “ג’ניפר” המבצעת פעולות תגמול אכזריות במי שמבזה נשים.
אהבתי מאוד את החלוקה בין שני הסיפורים, כשסיפור אחד נמסר לנו דרך מעקב אחרי דמות אחת, והסיפור השני נמסר לנו דרך המדיה. ווקר יוצרת מעין סיפור בתוך סיפור על פי המסורת שהתחיל בראם סטוקר במאה ה-19 עם “דרקולה”, המשלב כתבות, מאמרים ופרקים מתוך ספרים פרי המצאתה של המחברת.
בלי ספוילרים כמובן, אני רק יכולה לומר שהאופן בו מתחברים שני הסיפורים מותיר רושם רב ונושא על עצמו את רוב המשקל (pun most definitely intended) והעוצמה של הספר.
אהבתי את הפוליפוניות של הספר, את נקודות המבט הרבות והשונות, שמציגות לא רק את הפנים השונות של המיזוגניה והשמנופוביה על שלל התחפושות שהן עוטות, אלא גם את הדרכים השונות להתמודד איתן. לכל אחת מן הדמויות הנשיות בספר יש סיפור חיים מרתק, ואת הקרב שלה לנהל מול העולם.
בנוסף על כך, ווקר עושה שימוש גאוני בסימבוליות. היא יודעת לשים את הדגש על נושאים מסויימים, ובעזרת מילה אחת או שתיים להטמיע את המסר שלה בחדות מטלטלת.
המסר העולה מן הספר הוא שאנחנו יכולות, מסוגלות וצריכות להתקומם על עוולות החברה והאפלייה נגד נשים. ווקר מפרקת לגורמים את אידיאל היופי ושואלת את מי הוא משרת ומה הוא עושה לנו כחברה בכלל ולנו כנשים בפרט.
ווקר מצליחה לקשור היטב את גורלה של הגיבורה במסר החברתי, ובסימן השאלה העצום שהיא מניחה מעל אידיאל היופי, הרדיפה שלנו אחריו, מקורותיו המפוקפקים ותוצאותיו ההרסניות.
מבחינת הדמויות, הספר היה קצת פלקטי לטעמי, לפחות מבחינה רגשית. מצאתי את עצמי מתרגשת יותר מהמתרחש בדיווחים היבשים והמרוחקים כביכול של האירועים שמתרחשים מבחוץ.
מבחינה אידיאולוגית הספר בהחלט היטיב לצלול היטב לעומק המורכבות, להציג את רעיונותיו במלוא הדרם על כל הצדדים השונים שלהם, אבל העלילה הייתה מעט דלה לטעמי, והתמקדה בעיקר בשינוי שעובר על תות, ההרגשה הייתה שהאידיאולוגיה משתלטת על העלילה.
אהבתי המסע הפנימי שהיא עוברת ואני חושבת שהוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפי דעתי ניתן היה אולי ללוותו בהתרחשויות חיצוניות משמעותיות יותר.
גם הדמויות הנשיות, על אף שעוררו הערכה, היו מעט שטוחות ופלקטיות. הן הזכירו יותר ייצוגים של רעיונות מאשר אנשים שיכולתי לחוש ולהרגיש, להזדהות איתם ולבכות בגללם. לעתים הרגשתי שהן שם על מנת לייצג בעיה חברתית ולא כדמויות בפני עצמן.
ציפיתי יותר לדמויות בסגנון של רייצ’ל ארל מסדרת הטלוויזיה “יומני השומן”, איתה פשוט אי אפשר שלא להזדהות, והדמעות לא איחרו לזרום.
לזה חיכיתי במיוחד, לאור העובדה שסופסוף יש ספר שמציג גיבורות שדומות לי ולא לדוגמניות שמחייכות אליי בריקנות מכל תחנת אוטובוס או כריכת מגזין. לא קיבלתי את זה מהספר “דיאטלנד”, זה נכון. ובכל זאת בעיניי עומק הסיפור, העלילה והאידיאולוגיה היו עבורי פיצוי הולם.
בסופו של דבר, הגם שאני כלל וכלל איני מאוכזבת מהספר, אני מוצאת את עצמי מחכה ומייחלת עדיין לספר שיציג לי גיבורה שמנה או שמנמנה שלא מוצגת כמי שמשמניה מאמללים אותה ומהווים את מקור כל צרותיה. אני מחפשת גיבורה שלפחות חלק מהזמן עסוקה בדברים אחרים, ספר שלא יקדיש 90% מדפיו לתהליך הקבלה העצמית שלה.
ולסיום כרגיל, מילה או שתיים על התרגום של טל ארצי: הגם שראיתי אנשים מתרעמים על תרגום שם החיבה של הגיבורה ל”תות” – היא נקראה באנגלית Plum, משחק עם שם הפרי “שזיף” ועם כינוי החיבוב Plumpy שפירושו “שמנמנה”), בעיניי הוא מאוד מצא חן ושימר את המשמעות ה”עסיסית” (עוד כינוי שלי כבחורה עם עודף משקל פשוט נמאס ממנו לחלוטין) של המילה. גילוי נאות: ייתכן שאני קצת משוחדת פה מאחר ו”תות” היה כינוי החיבה הביתי שלי במשך שנים.
אהבתי גם תעלולי תרגום נוספים שלה כמו השימוש ב”שוטרי משקל” ובתרופת הרזייה בשם “נמושלאל”. אני מרוצה מאוד מהתרגום לעברית ומההנגשה של הטקסט החשוב הזה לשפה שלנו.
בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום על הספר החשוב הזה.
