אני? בדרך לאבד את הצפון רק בגלל שהסרט המבוסס על הספר “פלא” יצא לקולנוע בסוף השבוע? בשום פנים ואופן לא, מה זאת עלה על דעתכם?!
אוקיי, אוקיי. תפסתם אותי.
אני לגמרי מתחרפנת פה מרוב התרגשות ואתם יודעים מה? אי אפשר להאשים אותי. הספר היה כל כך נפלא ונוגע ללב, וליהקו גם את אואן ווילסון וגם את ג’וליה רוברטס… זה חייב להיות סיפור ההצלחה הסכריני, המתקתק והקיטשי שכולנו זקוקים לו כעת, נואשות.
אז עד שיגיע סוף השבוע ויהפוך את החלום שלי למציאות, אספר לכם על הספר השני של ר”ג פלאסיו, זה שעבר לכם לגמרי מתחת לרדאר, למרות שהוא מקסים וכובש לא פחות. למעשה, אני חושבת שבכיתי בו את אותה כמות דמעות שבכיתי ב”פלא” אם לא יותר (בחיי, אני צריכה להתחיל לכמת את הדברים האלה ולדרג ספרים על פי זה. אולי אפנה לשירות המטאורולוגי שיעזרו לי).
הספר הקודם, “פלא”, עוסק בהשתלבותו של אוגוסט פולמן בבית הספר לראשונה בחייו, בגיל עשר. אוגוסט הוא ילד רגיל עם פנים מאוד לא רגילות, שמעביר את השנה בניסיון לשכנע את כולם כמה רגיל הוא, ולהתרגל בעצמו למבטים ולתגובות שלהן הוא זוכה מבני כיתתו ומשאר תלמידי בית הספר.
“אוגי ואני” מאת ר”ג פלאסיו מאגד בתוכו את סיפוריהם של שלושה תלמידי בית הספר ביצ’ר, המוכרים לנו כדמויות משנה, שתיים מהן אפילו לא חשובות במיוחד, מן הספר הקודם. כריסטופר, החבר הטוב של אוגוסט עוד לפני בית הספר, ושארלוט, כנראה התלמידה הכי צדקנית בביצ’ר שנשמעת קצת מעצבנת בספר הקודם, מקבלים פה כל אחד מהם סיפור משלו.
אבל הסיפור החזק והכובש מכולם, לדעתי, הוא סיפורו של ג’וליאן, הילד הבריון שהתעלל באוגוסט לאורך כל שנתו הראשונה בבית הספר. אם מישהו היה אומר לי כמה אבכה בסיפור של ג’וליאן אחרי שקראתי את “פלא” הייתי אומרת שהתרופפו לו כמה ברגים, אבל העובדה היא שהעיניים שלי כמעט נזלו החוצה בשלב מסויים.
ג’וליאן מצטייר ב”פלא” בתור הנער הבריון העשיר, שזורק בדיחות מרושעות על חשבונם של תלמידים אחרים, זה שעל פיו יישק דבר, בעל השררה שיודע היטב לנצל את מעמדו החברתי.
סיפורו של ג’וליאן הוא היחיד מבין כל הסיפורים שממשיך מעט אחרי העלילה של “פלא”. בסיפור הזה ג’וליאן מסיים את שנת הלימודים בביצ’ר ונוסע מושפל ונכא-רוח לבקר את משפחתו בפאריז. הוא שוהה אצל סבתו שרה, קשישה פריזאית מלאת סטייל. כאשר הוא מספר לה לבסוף על ההתנהלות שלו מול אוגוסט, היא מספרת לו משהו שמצליח לנפץ את חומות ההגנה שהציב על ליבו ועל נפשו.
הסיפור שלו לא מציג את מעשיו של ג’וליאן באור שונה, לפחות לא לגמרי. ג’וליאן הוא עדיין אותו בריון שביצע עוול, שום דבר שהוא חשב או עשה בזמן המעשים או לאחר מכן לא מפחית מחומרת המעשה ומאחריותו של ג’וליאן. אין כאן ניסיון מגושם של המחברת לגאול את הדמות שלו,
מה שיש בסיפור שלו, לעומת זאת, זו הבנה עמוקה מאוד של האופן שבו ילדים פוחדים ושל שילוב הנסיבות שהביא ליצירה של ילד שחושב ומתנהג כמו ג’וליאן. יש בסיפור שלו תהליך של למידה, חקירה עצמית דרך סיפור, דרך ביוגרפיה והיסטוריה. יש בו הסתכלות מורכבת ומרובדת יותר על המציאות, שהופכת את הספר הזה לחשוב כל כך.
סיפוריהם של שארלוט וכריסטופר רגועים יותר, ועדיין מרגשים מאוד בדרכם הישירה והפשוטה. בדומה למה שכתבתי בביקורת על דיאטלנד של סארי ווקר, גם פלאסיו היא אלופת הסמליות והרמזים המטרימים. הדימויים שלה מכילים עולמות שלמים של משמעות, המביאים לכך שהיא זקוקה למילים מעטות בלבד כדי ללחוץ על בלוטת הדמעות.
הספר מצייר לנו את העולם דרך מנקודת מבטם של ילדים על סף גיל ההתבגרות, ברגעים בהם הם מגלים את מורכבותו של העולם, ברגעים שבהם ניתנת בידיהם הבחירה מי הם רוצים להיות. הוא מציג אותם ברגעי בלבול וחרטה, כעס ופחד, ומעמיד אותם מול דילמות מוסריות של היומיום, שלכאורה אין להן חשיבות, אבל בעצם יש להן משמעות רבה.
בעזרת דמות אחת, מחווה אחת שסביבה סובב הסיפור, נוגעים הסיפורים של שארלוט וכריסטופר ברפרוף קל בבעיות חברתיות עמוקות מאוד ובעוולות רבות שקיימות בחברה שלנו. בלי זעזוע ובלי התלהמות, בלי ייצוגי קרטון פלקטיים של דמויות האמורות לייצג פלח אוכלוסייה שנעשה לו עוול, מציגה ומנפנפת בו וצועקת לעולם: “תראו כמה אתם לא בסדר! יש עוולות! חברתיות! מתחת לאפכם ממש!”
פלאסיו לא צריכה לצעוק סיסמאות.
היא סומכת עלינו כקוראים, גם צעירים וגם בוגרים, שנבין היטב את הדימוי שהיא יוצרת ואת מה שהיא מנסה להראות לנו. בכך היא מניעה אותנו לפעולה ברמה היומיומית, הופכת אותנו לפעילים המסייעים להפוך את הסביבה שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו.
ב”אוגי ואני”, הילדים גיבורי הסיפור נאבקים ממש כמו אוגוסט למצוא את מקומם במארג החברתי. נכון, הקשיים שלהם הם אחרים ואיש מהם לא נדרש להתמודד עם מה שאוגוסט מתמודד איתו, אבל בכל אחד מן הסיפורים רואים כיצד המפגש עם אוגוסט, עם משפחתו הלבבית ועם החברים שהוא מצליח לרכוש בכוח ליבו, משנה משהו אצל אחד הילדים האלה, עושה את ההבדל ומשפיע על הבחירות שלהם.
בעזרת ספר תמים ומתוק וסיפור פשוט ללא פיתולי עלילה מסובכים או דמויות שמתפתלות בייסורי תופת להנאתם של הקוראים, פלאסיו מצליחה לגעת בספרה כמעט בכל פינה של הנפש האנושית.
שטום מאת ג’ם לסטר שונה מאוד מכל הספרים שקראתם עד כה על אוטיזם ועל התמודדות עם אוטיזם.
פה לא תמצאו את כריסטופר האוטיסט הגאון של “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה” או את דון האובססיבי וחסר הטאקט מ”פרוייקט רוזי”. הוא אפילו לא שנָאוֹקִי הִיגָשִׁידָה שהצליח בדרך נס ועם המון התמדה ועבודה קשה ללמוד לתקשר עם העולם חרף התפקוד הנמוך. פה הנס לא התרחש מעולם. לפחות, לא באופן שבו ספרים אחרים שנושא מציגים זאת.
פה תראו את האוטיזם שלא מדברים עליו, שלא מדברים איתו, שלא מצטלם יפה בתקשורת, שלא נוח ונעים לקרוא עליו בספר. האוטיזם ששותק, אוטיזם בתפקוד נמוך. כמה נמוך? מהסוג שלא מסוגלת להשתמש בשירותים. כזה נמוך.
לסטר כותב מנסיונו האישי, בעצמו אב לילד אוטיסט. חרף העובדה כי הוא מעלה בכתיבתו שאלות ותובנות רבות לגבי זוגיות, הורות, משפחה והתמודדות האדם הקטן מול הביורוקרטיה – הספר הוא קודם כל על גידול ילד עם אוטיזם בתפקוד נמוך. הוא מציף את דרכי ההתמודדות ואת הבריחה וכן, גם את האהבה הגדולה ורגעי החסד שתלויים מסביב כמו אורות-פיות, המבליחים ברגעים שלא מצפים להם ומציפים את הכל באור.
בכתיבה מפוכחת ואמיצה, נוכחת מאוד בתוך הבלבול והכאב, שובר לסטר את קשר השתיקה ומנכיח בתרבות גם את האוטיזם הזה.
“שטום” נפתח בתרגיל ביורוקרטי של בני הזוג ג’ול, בן ואמה – הורים לג’ונה, לילד אוטיסט בתפקוד הכי נמוך שיש. הם מזייפים פרידה כדי להיאבק בביורוקרטיה האטומה, האינטרסנטית, מכונה משומנת היטב ומתודלקת בכסף, אשר דורסת בני אדם בתואנה של ניסיון לסייע. כדי להוכיח שהם פרודים, עובר בן לגור עם בנו ג’ונה אצל אביו, יהודי זקן שתיאור הבית שלו עשוי להיות מוכר לרבים מן הקוראים שסביהם חיו ככל הנראה בבית דומה (כך זה היה למשל, במקרה שלי).
בעיית התקשורת של ג’ונה מתחילה לגלגל כדור שלג שגורף בבת אחת את כל המשקעים וחושף את הכשלים והקצרים בתקשורת המשפחתית – לא רק בדור הנוכחי אלא לאורך שנים. הטיפול האינטנסיבי בג’ונה מאלץ את האב והסב לתקשר זה עם זה ביותר מילים משדיברו, כך נדמה כל חייהם.
בסופו של דבר “שטום” – כלומר, שתוק, ללא מילים, הוא שם הולם למדי לספר הזה, העוסק לא מעט בקולות: קולו של הסבא, יהודי מהונגריה המספר את סיפורו במקטעים איטיים, כבדים על הלשון ועל הלב, קולות רחשי ליבם של ההורים שציפיותיהם הראשוניות מילדיהם נפוצו לכל רוח, וכמובן רגע השיא של הספר, שהוא ללא ספק הניסיון ההורי הנואש להשמיע עבור ג’ונה את הקול שמצבו מונע ממנו להשמיע, כיוון ש”המוח שלו הוא כמו מילון שדפיו הודבקו זה לזה.”
אפילו המוסדות הרפואיים והביורוקרטיים מקבלים קול בספר – לסטר כותב לא מעט מן המסמכים הרשמיים, הנושאים במילותיהם הקרות ובסגנונם היבשושי את גורלה של המשפחה.
המסמכים מספרים את סיפורם של אטימות המוסדות ושל הקושי בהשגת טיפול תומך ומתאים בשל ביורוקרטיה כמעט קפקאית. במכחול טבול בהומור שחור מצייר לסטר את מצבי האבסורד המופרכים שמשפחה מגיעה אליהם כדי להוכיח שבנם אכן זקוק וראוי לטיפול שהם רוצים עבורו. ואיכשהו, בסופו של דבר הכל תמיד מסתכם באינטרסים כלכליים, מזומנים וניסיון להכניס עוד קצת כסף לקופה מנופחת ממילא, על חשבון המשפחה.
כיוון שכבר דובר לא מעט על “שטום” בהקשר של אבהות והקשר בין גברים, אבל אותי מעניין דווקא לבחון את הקשרים בין גברים ונשים בספר. שני הגברים המבוגרים הם כאלה ש”ננטשו”, כל אחד בדרכו. לסטר רוקם לאט את הסיפור על התפרקות התא הזוגי והקושי לשמור על היחד, חרף התלות ההדדית שלהם זה בזה: “ההומור מציל־החיים התכהה והפך לאפלה, ואנחנו לא מסוגלים עוד לראות זה את זו.”
גם כשהאב כן נוכח ומהווה דמות טיפולית והאם היא בעלת הקריירה, תפקידי “האבא הכיפי” ו”האם האחראית” הסטריאוטיפיים בכל זאת נוכחים בחייהם של אמה ובן וגובים מהזוגיות שלהם מחיר כבד.
מדובר בפנינה ספרותית יפהפייה ונוגעת ללב, מצחיקה ומרגשת – אפילו מותחת לעיתים, כי ככה זה כשנלחמים במפלצת הביורוקרטיה. הספר מעורר מחשבה ואמפתיה וגם ציפייה לספרו הבא של ג’ם לסטר, שזהו רומן הביכורים שלו.
התרגום המצוין של גיא הרלינג נוטע את הספר בכאן ועכשיו, ומשמר היטב את האווירה של שיחה אישית ואינטימית עם הקול המספר.
