“הוא מתחיל להתקרב, ואני מרגישה פרפרים בבטן, דפיקות לב מואצות, נשימה מהירה, אגלי זיעה על המצח, רעידות בידיים וחולשה בברכיים…”
האם זה תיאור רומנטי או סצינת אימה?
על פניו אנחנו אולי נוטים לחשוב על שני הז’אנרים – רומנטיקה ואימה, כשונים מאוד זה מזה ואפילו מנוגדים. בתפיסה הרווחת האימה והרומנטיקה פונים לשני קהלי יעד שלא יהיו מוכנים להיתפס זה לצד זה אפילו במקלט אטומי, הם עונים על צרכים שונים לגמרי, מעוררים רגשות הפוכים זה מזה, ובוחנים צדדים שונים לגמרי של החברה האנושית וטבע האדם.
אקדים ואומר שספרה של רוני לורן “מה אם אתה ואני” הוא בשום פנים ואופן לא ספר אימה, גם אם העיסוק בז’אנר האימה הוא מרכזי מאוד בחייה של הגיבורה.
דרך התשוקה של הגיבורה ליצירות מתח, אימה ופשע אמיתי הרומן הרומנטי הזה מושיב את צמד הז’אנרים זה לצד זה ומכריח אותם לשוחח פנים אל פנים על מנת להכיר אחד את השני קצת יותר טוב ומי יודע, אולי הם יגלו שיש להם קצת יותר מן המשותף ממה שמקובל לחשוב.
גיבורת הספר, אַנדי לוקלי, חיה ונושמת יצירות מתח ואימה 24/7.היא סופרת שכותבת בשם עט ספרי אימה פופולאריים להפליא ויש לה פודקאסט מז’אנר הפשע האמיתי שבו היא מעודדת נשים להקשיב לעצמן ולתחושות הבטן שלהן כשהן חשות מאויימות או בסכנה: “אנדי רצתה שהמאזינות שלה ישמעו שלבטוח בתחושה שאומרת שהבחור הזה מפוקפק זה לא רק הגיוני, אלא יכול גם להציל חיים… היא רצתה להאיר דברים, שאחרת נותרו לעתים קרובות באפלה.”
אנדי מכירה כמעט בעל פה כל סרט אימה שיצא אי פעם בארה”ב ויש לה נאום הגנה מן המוכן שאותו היא מוכנה להעביר באוזני כל המצקצקים והמבקרים המתנשאים. בפועל, העיסוק ברוצחים סדרתיים מסייע לאנדי לעבד את הטראומה שעברה. בנימה אישית, ולפני שניכנס לנושא הטראומה של הגיבורה שבה הספר עוסק בהרחבה, אני חייבת לציין שזה תמיד מרחיב את הלב להיתקל בגיבורה ספרותית גיקית אותנטית. יכולתי להרגיש את התשוקה של אנדי לנושא ואפילו התחלתי לשקול להתחיל להיכנס לעולם של סרטי אימה בעצמי, היא הייתה עד כדי כך משכנעת בחיבה הבלתי מתנצלת שלה לפאנדום.
כשהשכן המסתורי שלה שאותו לא פגשה פנים אל פנים מעולם מחליט לשמוע מוזיקת קאנטרי מעצבנת בקולי קולות היא מחליטה להשיב לו כגמולו עם פסקול של סרט אימה בפול ווליום – רק כדי לגלות שמדובר בכבאי לשעבר שכמעט פורץ לה את הדלת, בטוח ב-100% שהצרחות שנשמעו מהטלוויזיה הן, למעשה, שלה. היל דוסון, כמו אנדי, מתמודד עם טראומה משלו ועם החיים הלא פשוטים שעברו עליו. מאז המפגש הראשון שהוא באמת מופת של כתיבת מיט-קיוט, אנדי והיל מרבים להיתקל זה בזו בחצר הבניין המשותף. הם הולכים ומתקרבים באיטיות מהוססת, משתדלים לא לדרוך זה על פצעיה של זו, מגוננים על עצמם כל הזמן כפי שחוויות החיים שעברו לימדו אותם לעשות.
האיחוד הרומנטי של היל ואנדי מתרחש דרך צפייה משותפת בסרטי אימה. אנדי מובילה את היל אל עולמה ופותחת לו ולנו צוהר אל ז’אנר האימה הפופולארי כל כך בארה”ב. דרך התשוקה של אנדי לסרטי אימה משלב “מה אם אתה ואני” בין הז’אנרים, ומציג בפנינו סיפור שכל כולו רומנטיקה, אבל הוא בעל עבר אפל.
הדיונים של אנדי הן עם היל והן עם דמויות המשנה על היצירות שהיא אוהבת מעלה על פני השטח את העובדה ששני הז’אנרים נחשבים לספרות שקוראים נוטים לזלזל בה, לראות אותה כנוסחתית ותבניתית בלי לנסות להבין את המחשבה שבכתיבת יצירה מוצלחת בז’אנר. בנוסף על כך, שתי הסוגות הללו זוכות לביקורת מתמדת על ייצוג של נשים, ביקורת שאינה תמיד מוצדקת ובוודאי שאינה נכונה לכל היצירות:
“אנשים חושבים שסוגת האימה היא נגד נשים,” אומרת אנדי להיל, “אבל אני חושבת שהרבה ממנה חותר תחת מאזן הכוחות המגדרי המקובל. ברוב המקרים, אתה לא תקנא בבחור בסרט אימה. הבחור מת בסוף. הוא דוהר כמו אביר על הסוס הלבן כדי להציל את הבחורה, והנבל אומר — לא ולא. הבחורה צריכה להציל את עצמה.”
לאנדי יש הרבה מאוד מה לומר על דמותה של “השורדת האחרונה” בסרטים החביבים עליה. היא מודעת היטב להיסטוריה של הז’אנר ולאופן שבו התפתח הייצוג הנשי לאורך התקופות, וגם למתוח ביקורת כשצריך, כמו למשל כשמציגים את הטרופ לפיו הבתולה היא זו שתשרוד אחרונה.
העיסוק של אנדי כגיבורת רומנטיקה בספר אימה ושורדת של עלילת אימה שהתרחשה בעברה, מתחבר לתימה הגדולה הנוספת ש”מה אם אתה ואני” עוסק בה: טראומה והחלמה.
הספר לא נופל למלכודת של הצגת הפוסט טראומה בתור קוריוז או מוזרות חמודה של הגיבורים. היא גם לא מתפקדת כאן בתור מכשול שעומד בדרכם של האוהבים ומוסר אורח פלא כשהאהבה גוברת על הפחד. לורן מציגה נאמנה (עד כמה שידיעתי מגיעה, אשמח לתיקון אם אני טועה) את החיים שאחרי אירוע טראומטי, את ההתמודדות היומיומית שלעתים קרובות נוטה להיות סיזיפית ומתסכלת, את המטען הנפשי הכבד מנשוא לפעמים, את היחס של הסביבה שלא תמיד מעודד פתיחות בנושא. הטראומה לא מגדירה את הגיבורים והיא בפירוש לא התכונה היחידה שמאפיינת אותם, אבל היא תופסת מקום נכבד מחייהם והופכת לחלק ממי שהם. מהמעט שאני יודעת על הנושא זה באמת מייצג נאמנה את המציאות של ההתמודדות.
האופן שבו הספר הרומנטי מקיים דיון בספרי אימה מראה שאפשר לקחת את הנושאים הקשים ולעסוק בהם בקלילות בלי לזלזל בהם, שביכולתה של האמנות להפוך את הפחדים והכאב ליצירה שמטרתה הראשונה היא לבדר, מבלי לגרוע או לזלזל בהתמודדות עם הקושי והפחד.
הספר אינו מוכר את האשלייה שבכוחה של אהבת אמת לרפא הכל. כן, האהבה בסיפור מעניקה לגיבורים עוד זריקת מוטיבציה שמדרבנת אותם להיטיב עם עצמם, והם מעניקים זה לזו את התמיכה וההבנה ששניהם זקוקים לה בתהליך שהם עוברים. אבל ההתמודדות בסופו של דבר היא אותה ההתמודדות והיא קשה לא פחות – אבל חייבים להודות שהכל יותר קל כשיש עם מי לחלוק את הקשיים.
מלבד דמויות ראשיות בעלות עולם מלא ועשיר שלא תלויות בסיפור האהבה על מנת שנהיה בעדן מהרגע הראשון, הספר מתהדר גם בדמויות משנה אמינות שיש להן עולם משלהן וחיים משלהן שאינם קשורים תמיד לכל מה שמתרחש בחייהם של הגיבורים. הדיאלוגים שנונים, העלילה אמינה, מהודקת וקוהרנטית. זה אמנם עניין של טעם אישי, אבל בכל זאת אני נאלצת להודות שבשלב מסויים סצינות הסקס המרובות התחילו לחזור על עצמן החל משלב מסוים ולתחושתי ניתן היה לדלל את המספר שלהן קצת. הסצינות עצמן היו כתובות בצורה טובה ואמינה, פשוט היו קצת יותר מדי מהן.
בשורה התחתונה נהניתי ממנו מאוד. “מה אם אתה ואני” הוא רומן רומנטי מקסים, כתוב היטב, שנון ומתוק ומשאיר אחריו הרגשה טובה ואופטימית וחשק לצפות באיזה סרט אימה קלאסי. התרגום של דינה עזריאל מצליח לשמור על השנינות הרעננה של המקור ומתמודד בצורה ראויה להערכה עם בדיחות שחלקן כלל לא פשוטות לתרגום.
הספר הזה הוא ממש לא מה שציפיתי שהוא יהיה, ויחד עם זאת הוא בשום אופן לא אכזב אותי.
זה סיפור מלא ביצרים ותאוות מסוגים שונים – תאוות שלטון, תאוות בצע, ולא מעט תאוות מיניות. תוך כדי עלילה פוליטית סוערת ומלאה מזימות ותקיעת סכינים, או יותר נכון חודי סיף בגב, מציפה המחברת נושאים כמו מעמדות, אהבה, כבוד ומוות.
הספר, כמו הסייף העומד במרכזו, חומק בקלילות מפליאה מכל ניסיון להגדירו: זהו ספר פנטזיה נטול קסם, רומן היסטורי שאינו מתרחש בשום תקופה מוגדרת או מדינה מוכרת, רומן רומנטי שבו העלילה הפוליטית חשובה לא פחות מסיפור האהבה, והיא מסועפת ומורכבת עד שהיא מזכירה מעין גרסה מצומצמת ומהודקת יותר של “משחקי הכס”.
הספר בעיקרון מחולק בין שתי עלילות שמסתעפות, מתפצלות ומצטלבות לכל אורכו: עלילה אחת מספרת את סיפורו של סנט ויר, סייף מוכשר מדי, מבוקש מאוד על ידי אנשים בחלונות הגבוהים ששוכרים אותו פעם אחר פעם להסדיר את ענייניהם. סנט ויר מטופל בפניותיהם הרבות, הסותרות לעתים זו את זו, ועל הדרך נאלץ להשגיח על בן זוגו הכאוטי, הפזיז עד כדי אובדנות, סטודנט מריר וציני שנשר מהאקדמיה בנסיבות מסתוריות, דקדנטי, חידתי ונאה להפליא.
העלילה השניה היא סיפורו של אציל פוחז והולל ששקוע באהבהבים ומסתבך עד מעל לאוזניים כאשר הוא מעליב את אחד האנשים הכי חזקים וחשובים בעיר, באופן המוביל אותו לבחון את חייו ולקחת החלטה פזיזה למדי, חשאית ומסוכנת.
העולם שיצרה קושנר נראה גנרי על פניו – אצילים בארמונות, עניים ברובע ריברסייד המסוכן שמעבר לגשר, שמלות יפות מול בגדים בלויים, תככי חצר מול מאבק הישרדות. כל זה נראה על פניו סתמי למדי עד שמגלים את המהלך האמיתי של קושנר, שיצרה עולם שלמעשה חי על החרב באופן מילולי.
הספר בעצם משחק עם הרעיון ובוחן עבורנו עולם שבו מערכות חברתיות שלמות מבוססות על היכולת לשכור את הסייפים הטובים ביותר. בין השורות אנו למדים כיצד סוג החיים הזה משפיע על אופן החשיבה של הדמויות – האצילים ופשוטי העם. קושנר מראה כמה בקלות ניתון לעוות את מערכות השלטון והצדק כאשר ניתן לפתור הכל בעזרת דו קרב מרהיב שסופו מוות של סייף, ומה קורה כאשר הנך בעל מקצוע טוב מדי באומנות המוות.
קושנר מראה היטבה כיצד הדמויות השונות בעמדות מפתח מניעות את העלילה, לכל אחת יש סיפור משלה לספר, סיפור שלעתים קרובות מתנגש או מתחכך בסיפורה ובמזימותיה של דמות אחרת – מפיק ניצוצות מסוכנים. תחושת הסכנה מלווה את הקוראים לכל אורך הספר; הכתיבה יוצרת ציפייה להתפרצות ממשמשת ובאה, ואין לדעת מאיזה צד של המפה הפוליטית או הגיאוגרפית יתרחש הפיצוץ.
הספר מדגיש באופן חסר פשרות את ההבדלים בין המעמדות; הוא לא צריכה סיסמאות כדי למתוח ביקורת על החברה המעמדית, אלא עושה זאת דרך התיאורים, בססגוניות החדה של הדמויות והמקומות, באופן שבו קושנר מקימה בו לחיים את הסביבה שלה.
מה שהוסיף מאוד לספר מבחינתי היה תיאורי הקרבות. הסיוף ואימוני הסיף היו פשוט מופלאים בעיניי, סוחפים ומרתקים כמו שמשחקי ספורט צריכים להיות – רק עם הריגוש המעורב בחרדה שבידיעה כי מדובר בחיים ומוות של גיבורים שאכפת לך מהם באמת ובתמים.
גיבוריה הראשיים של קושנר הם יצירת אמנות בפני עצמה, לדעתי. הן מאוזנות היטב בין פגמים מעוררי אמפתיה ועוצמה מעוררת הערצה. דומה כי קושנר מודעת מאוד לתבנית של גיבורי הפנטזיה הקלאסיים, ונוטה לשחק איתה. הגורלות של הדמויות מאוד לא צפויים בהתחשב בתבנית, וניכר שקושנר מודעת לציפיות הקוראים בקשר אליהן.
סיפור האהבה הראשי כתוב מעולה, לדעתי. אין בו האדרה מלאכותית או אידיאליזציה – בני הזוג נאבקים כמו כל זוג אחר בעולם, פינותיו הרכות של האחד מתחככות להכאיב בזוויותיו המשוננות של השני והעיסוק התדיר של כל אחד מהם במוות ובהתגרות בגורל, גובה מחיר מהם ומהזוגיות שלהם.
אז אם אתם חובבי פנטזיה, רומנים היסטוריים, פוליטיקה סבוכה או לקרוא על מערכות יחסים לא הטרוסקסואליות לשם שינוי – לכו על זה ובגדול, מדובר בספר מהנה מאוד.
וכמובן שספר מבריק, מתוחכם וחד כלהב של סייף זקוק למתרגמת מיומנת וחדה לא פחות, כך שיעל אכמון היא כרגיל הבחירה הנכונה והמעולה לתרגם את הספר הזה. ריברסייד קולחת דרך העברית המהוקצעת שלה, והופכת את הקריאה בספר להנאה צרופה.
