התקווה בתיבת פנדורה: על “הכל בסדר, הילי” מאת הדס קפלן
יולי 20, 2023
הכריכה והתקציר של “הכל בסדר הילי” משאירים רושם של ספר עדין, נוגה ומהורהר שעוסק בדברים שקורים בנפש פנימה ובחשיבה מחדש על החוויות שעיצבו את הגיבורה, בתיקון שנעשה בנגיעות עדינות, בתהליך איטי שנחשף לאט ככל שהעלילה מתקדמת.
שום דבר לא מכין אותך לפטיש שנוחת על הראש שחל כבר בפרקים הראשונים. הספר הזה מתאר הכל מלבד שינוי איטי וסבלני. הוא קריעה, תלישה, מהפכה, קפיצת דרך מבעד לחור תולעת שהגיבורה ספק מוטלת אליו ספק מזנקת לתוכו רגע אחד לפני שמאוחר מדי. בעוד הכותרת מרמז על כך שהכל בסדר לכאורה אבל מתחת לפני השטח רוחשים זרמים אפלים. ובכן, שום דבר לא בסדר אצל הילי. גם לא לכאורה. ושום דבר לא קורה מתחת לפני השטח, הכל מאוד על פני השטח ואין צורך בסאבטקסט, תודה.
בהתחלה התפלאתי על זה שהסיפור נוקט בכל כך מעט עידון אחרי שהתקציר בנה לכיוון החתירה העדינה והאיטית אל מתחת לפני השטח, אבל ככל שהסיפור מתקדם הבנתי שזו לא הנקודה. זה לא סיפור של “מי עשה את זה”, של לחשוף באיטיות מה קרה ואיך קרה ומה גרם לאנשים מן היישוב להפוך למפלצות. כאלה יש לנו כבר מספיק.
אנחנו לא כאן כדי לדבר על סיבות ועל פרספקטיבה, אלא על מה עושים הלאה.
“הכל בסדר, הילי” ספר עוסק נטו בתנועה קדימה, בהשתחררות, בצמיחה, בהלאה, במה שקורה אחרי. הסיפור של הילי נודד בין ישראל לניו יורק, בין ילדות ובגרות, והוא מתאר את ההצמחה המייסרת והכואבת של עמוד שדרה ושל ערך עצמי מכלום, מאפס.
כמו העץ במרכז הקניות בספר “בשורות טובות” שקיבל פתאום די אור ומים כששוברים עבורו את התקרה העכורה ומזיזים את שורשיו לכיוון צינורות המים, גם הילי מתחילה לצמוח לגובה במהירות מבהילה כשהיא מצליחה במאמץ עילאי להתנתק מהבריונים שכולאים אותה במקומות החלשים שלה ומתחברת למקורות הכוח שלה.
“הכל בסדר הילי” ממחיש לנו שדיברנו מספיק על הבריונים והמתעללים, בחנו את הרוע ומקורותיו מכל זווית אפשרית, הבריונים הם לא הסיפור כאן. הסיפור הוא של הקורבנות והשיקום שלהם.
במהלך הספר כולו והעיסוק שלו בבריונות, אפילו פעם אחת לא עולה השאלה “למה”. לפחות, לא באופן שממתין לתשובה של הבריונים או מחפש אותה. נראה שההנחה של הספר היא שבריונים תמיד היו ותמיד יהיו, והם לעולם יחפשו לעצמם כקורבנות את אלו שיש להם פחות כלים להתמודד איתם.
מה שעובר על הבריונים והביא אותם להיות כאלה, זה לא מה שמשנה. מה שמשנה, ומה שמשתנה במהלך הסיפור זה הקול הפנימי של הגיבורה. אלו הדברים שהיא מספרת לעצמה על עצמה ובחינה מחדש של הנחות היסוד שהנחו אותה לאורך חייה בקו ישר להיות עוד כותרת במסגרת שחורה בעיתון.
אנחנו לומדים דרך מה שקורה להילי שאפשר לקום מן האפר, אבל גם מה דורשת הקימה הזו, ואיך לא קמים מיד ובבת אחת אלא אגב נסיגות טקטיות רבות, צעד אחורה על כל שניים קדימה.
אנחנו נחשפים לסיפור חייה הקשה של הילי בעודה צודקת קדימה מהוססת, על קרקע לא בטוחה, עדיין מוכנה לכל תרחיש שבו העולם יישמט לה מתחת לרגליים.
אהבתי מאוד את סיפור האהבה העדין והזהיר שמתפתח באמצע העלילה, ואת העובדה שהבחור גיק למהדרין ושהכותבת עצמה ככל הנראה מעורה היטב בתרבות הגיקית.
אהבתי את תיאורי ההתמודדות עם המצוקה, את הפלונטר הסבוך של חוסר האונים והפחד המשתק שמתפוגג והופך לניצחון קטן שהושג במחיר יקר. נהניתי לראות איך משוכות בלתי עבירות מתגמדות לעומת יכולותיה ההולכות וגדלות של הילי, איך חומה אחרי חומה נסדקת ומאפשרת לה לבנות מחדש את חייה.
הסיפור כתוב היטב וקריא מאוד, זה ספר שמסיימים זמן קצר אחרי שמתחילים אותו.
הוא חשוב ויפה ומעניין ואופטימי – והשנה האחרונה בלא ספק שתלה בנו צורך עמוק ביצירות אופטימיות. קשה לי לומר שהוא יצירת מופת, אבל הוא בהחלט מעורר מחשבה ולתחושתי הוא בוחן את הנושאים שהוא עוסק בהם מזווית חדשה ומנקודת מבט שטרם יצא לי לקרוא בעבר.
