ההופעה הצעקנית והשנויה במחלוקת של הנציגות האירית באירוויזיון לעומת הופעתה הקלאסית של הנציגה הישראלית עדן גולן מעלה הזדמנות לעסוק במכשפות וייצוגן בתרבות ולכתוב כמה מילים על “חרשתא” ספר הפנטזיה האורבנית החדש מאת יהודית קגן.
אם נתקלת בשם הספר זה עתה לראשונה (קשה לי להאמין כי נראה שכולם כבר הספיקו לקרוא ולכתוב עליו חוץ ממני), “חרשתא” בארמית פירושו “מכשפה” – והספר אכן עוסק במכשפות עם סנדלי שורש, שדים יהודים וקערות ההשבעה שביניהם.
גיבור הסיפור הוא מקובל בשם חנוך המתגורר בדירה קטנה בצפת יחד עם ברייה מסתורית העונה לשם יוסף… אוף, טוב נו בסדר. הספר לא באמת עוסק בהם. יוסף וחנוך הם דמויות המשנה החביבות עליי ואני אפרט עליהן בהמשך.
הסיפור הוא על בת שירות לאומי בשם אופיר שהוטלה עליה משימה שאמורה להיות בלתי אפשרית: לגנוב מגילה עתיקה מהספרייה הלאומית – מגילה שהשדים מגלים בה עניין רב ולנו בני האדם ממש לא כדאי לתת להם להשיג אותה. אופיר שמסתירה את חוסר הביטחון שלה מאחורי צדקנות, הטפות מוסר והתנשאות אידיאולוגית, חוברת לצייד שדים מנוסה בשם דניאל המצית בליבה כמעט מיד ניצוצות של חוסר חיבה הדדי.
יחד עליהם לוודא שהמשימה של אופיר תושלם ושהשדים לא יניחו אף טלף מטופר על חותם שלמה האגדי.
אלא שבינתיים, בממלכה שמעבר, עולם השדים עובר טלטלה דרמטית – אשמדאי מלך השדים נפטר ועל השדים למנות אשמדאי חדש מבין בניו הרבים על מנת לשמר סדרי עולם. הורמיז בן אשמדאי הוא אמנם אחד מאחרוני הטוענים לכס, בן צעיר וחסר חשיבות, שד נכה עם כנף פצועה שזקוק לאפיריון כדי לעוף – לא מישהו שהשדים ימהרו לסור למרותו. אבל הוא מתכוון לשנות את המצב ולהכריע את הכף לטובתו. איך? הוא מתכוון לסחוף אחריו את הגהינום (או מקבילתו היהודית) כולו במחול שדים של סיסמאות והבטחות להשיב לשדים את תהילתם משכבר, להזכיר לבני האדם מה זה אומר לפחד משדים באמת – ולשם כך הוא זקוק למגילה.
ואם בפחד עסקינן – רבות נכתב לפניי על ההומור של הספר, הצדקנות הבלתי נסבלת אך בה בעת מכמירת הלב של הדמות הראשית, הקצב המהיר וסיפור האהבה; הכל נכון, וגם אני בהחלט אכתוב גם על זה. אבל מה שמצאתי את עצמי מתרשמת ממנו בראש ובראשונה זו דווקא היכולת של קגן לכתוב אימה מוצלחת.
הספר כולל כמה תיאורים פיזיים מחרידים למדי של חלק מהשדים והיכולות שלהם. זו אימה גופנית, מהסוג שרואים לעתים בספרים שבהם האימה היא על טבעית, וניתן למצוא תיאורים מעטים בלבד מהסוג הזה בספרות הישראלית. התיאורים ב”חרשתא” ספורים ופזורים על פני עמודים רבים ועיקרם הוא שדים עם יותר מדי או פחות מדי עיניים, איברי גוף שונים שלא תמיד נמצאים במקום שבו הם צריכים להיות. רוב השדים הם סתם מוזרים – חלקם כמעט חמודים. אבל יש שניים או שלושה שדים שיכולים להיות מאוד מפחידים.
הספר בולט מבחינה זו מכיוון שיש מעט כותבים ישראלים בז’אנר האימה; המציאות שלנו לא זקוקה לעוד פחד, תודה רבה. אלא שקגן מראה בספרה איך כתיבת אימה מהסוג הזה יכולה דווקא לסייע לנו להתמודד עם הפחד דרך אחד הדימויים החזקים ביותר בספר – קערות ההשבעה. זו פרקטיקה עתיקה שנועדה לכלוא שדים, לגרום להם לציית לנו ולמנוע מהם להזיק. אני חושבת ש”חרשתא” יוצר הקבלה מעניינת בין קערות ההשבעה העתיקות לבין ספרות האימה המודרנית.
ספרות אימה וקערות השבעה הן שתי דרכים לתת ביטוי אמנותי לפחדים שרודפים אותנו. כתיבת אימה וציור קערות השבעה הופכים את האימה למנוע היצירה שלנו, מסמלים את היכולת האנושית להוציא את האימה מהלב אל החימר או הנייר ולתת לה ביטוי מוחשי בעולם, לכלוא אותה בתוך מסגרת שבה לנו כיוצרים יש שליטה עליה – בניגוד לדברים שמפחידים אותנו ועליהם אין לנו שליטה. כתיבת אימה, כמו ציור על קערות השבעה, מסוגלת לרופף מעט את האחיזה של הפחד בנשמתנו. זה מה שהופך את אופיר – ואת יהודית קגן למכשפות מוצלחות מאוד.
קגן ברומן שלה מחזקת ומתקפת את הפרקטיקה העתיקה והמסורתית של קערות השבעה בעזרת פרשנות פסיכולוגית מודרנית, ובזאת מהווה גשר בין העולם העתיק של המסורת היהודית שבו השדים והרוחות היו חלק מהיומיום, לבין העולם המודרני שבו הם הצטמצמו ליצורים אדומים קטנים עם קרנים וזנב וסדינים שקופים ומרחפים עם עיניים.
אין ספק שהאימה יעילה יותר כאשר יש חיבור לדמויות ואנו חרדים לגורלן. והדמויות של קגן כל כך מוצלחות עד שלעתים קרובות היא גורמת לנו לחשוש לחיי הנבלים ולא רק לחיי הגיבורים.
הורמיז, האנטי גיבור של קגן, הוא שד ביירוני פצוע כנף, אנדרדוג דחוי בעולם השדים ש”פשוט לא הובן כהלכה”. הוא מעורר חמלה וסוחף וקל מדי, הרבה יותר מדי, להתאהב בו. ניתן למצוא קווי דמיון בינו לבין לוציפר מ”גן העדן האבוד” של מילטון – הוא אמנם לא יוצא ישירות נגד האל אבל בהחלט מוכן לזרוק את כל סדרי העולם לאלף עזאזל באופן מילולי על מנת להזין את גאוותו – ואת החזון האידיאולוגי שמאפשר לשדים האחרים לראות בו שווה ערך ושד שאין לזלזל בו.
באופן משונה האידיאולוגיה הבוערת והעקשנית שלו מזכירה לא מעט את אופיר עצמה ואת האופן שבו היא נאחזת במנהגים ובמצוות, בצדקנות המוגזמת ובהודעות ה-SMS מהרב כדי לא להתמודד עם חוסר האונים שלה, עם תחושת האפסות ועם חוסר הביטחון הכללי שלה מול החברות והמשפחה. נדמה לה כי לכולם יש מקום בעולם, דבר מה שמייחד אותם או תכונת אופי מובחנות ואילו לה, לתחושתה, אין.
היא משוועת למצוא את הזהות שלה, מייחלת לראות בעצמה בחורה ייחודית, יוצאת דופן. אבל כאשר הייחודיות הזו נכפית עליה בדרך זו או אחרת היא לא רוצה בה, מנסה להתכחש לה ולהתנער ממנה כמו מהכינוי “חרשתא” – מכשפה. היא נזכרת פתאום כמה היא כמהה להיות “בדיוק כמו כולם”, חלק מהחברה. השדים הפנימיים שאופיר נאבקת איתם הם הקצוות המנוגדים האלה בין האינדיווידואליות שלה והכמיהה להשתייך, באופן שבהחלט יכול להדהד את התנועה שלנו בחברה המודרנית בין הכוחות האלה שמצד אחד כמהים להשתייכות, משפחתיות ושבטיות ומצד שני דוחפים אותנו להצטיין כאינדיווידואליים ולזרוח כל הדרך אל הפסגה.
דניאל לעומתה הוא גיבור קלאסי של רומן נעורים; ציני, נאה, מחוספס, עוטה חזות אדישה בעודו מסתיר מאחוריה סיפור חיים לא פשוט ופגיעות עצומה. למרות הקלישאתיות לכאורה, קשה שלא לאהוב את דניאל. יש בו משהו שמחבר בין המסורת ההוליוודית של גיבור רומנטיקה לבין ההווייה הישראלית. המרדנות שלו כובשת והדרכים שבהן הוא מפגין אכפתיות נוגעות ללב.
צמד דמויות המשנה שגונבות לאופיר ודניאל את ההצגה ממש מתחת לאף הם יוסף שידא וחנוך, שחברותם מהדהדת משהו מקרואולי ואזירפאל, השד והמלאך מהרומן “בשורות טובות” מאת טרי פראצ’ט זצ”ל וניל גיימן שליט”א.
יוסף וחנוך הם חברותא – כלומר זוג לומדים הנמצא בקשר רציף. ספרים כמו “המיועד” מאת חיים פוטוק וסרטים כמו “ינטל” היטיבו בהרבה ממני לתאר את עומק הקשר, האינטימיות והמחויבות שמהווה החברותא, וחכמים ובקיאים בהרבה ממני כתבו ספרות מחקרית נרחבת העוסקת בפן הקווירי של הקשר הייחודי הזה בין גברים.
וסף וחנוך גרים זה עם זה כבר כמעט חמישים שנה ומנהלים יחד משק בית מתפקד; המרחב הביתי שלהם חמים ומזמין ומכיל בכל עת תה חם, קפה מהביל, אוכל טוב ומזין ומיטות מוכנות לארח נוסעים שהגיעו עייפים ממסע ארוך. שיתוף הפעולה שלהם זה עם זה, הדאגה והחיבה זה לזה ניכרת בכל אינטרקציה ביניהם כמו גם היכולת להעמיד זה את זה במקום כשצריך. הם מסוגלים לומר זה לזה את דעתם בלי להתעקש, לשכנע או להכריח – פשוט לתקשר. אחת הסצינות מכמירות הלב ביותר בספר קשורה לחשיפת מערכת היחסים שלהם בפני אחד מילדי המשפחה של חנוך, באופן שמזכיר את הסיפורים של לא מעט קווירים וקוויריות מרחבי הספקטרום הדתי על יציאה מהארון מול המשפחה והקהילה. בנוסף, נמסר לנו במפורש כי השד המתקרא “סַרְבְּלָץ גַּרְדְּגָץ דְּתֵימָנָה תַּשְׁמָץ” המופיע כגבר נאה בפני נשים וכאישה יפהפייה בפני גברים, נגלה בפני חנוך כ”זכר ונקבה גם יחד, לכן הם קצת פוחדים ממנו.” מה שניתן לפרש בקריאה מודרנית כרמז לביסקסואליות של הדמות.
בעיניי לפחות מדובר במערכת יחסים קווירית במובן הישן יותר של המילה, שמשמעותה המקורית היא “מוזר” או “משונה”, דבר מה שחורג מן הנורמה החברתית. בניגוד לסופרים רבים כיום, קגן שמכירה היטב את הקהל שלה מסרבת בחוכמה לכלוא את יוסף וחנוך תחת “קערת השבעה” של הגדרות. יהיו מי שירצו לקרוא להשארתם בסאבטקסט הזה “קווירבייטינג” וזו זכותם; אבל בעבורי הכליאה בהגדרות היא כשלעצמה מגבילה את מערכת היחסים הזו ומצמצמת את שלל המשמעויות האפשריות שלה. בין אם מדובר בחברות עמוקה ואמיצה, סיפור “אורפיאוס ואורידיקה” על אהבה מיתולוגית גדולה מהחיים או זוג מזדקן המקניט זה את זה ללא הרף – הבית הקטן של חנוך ויוסף בצפת הוא הייצוג הקרוב ביותר של הספר לגן עדן עלי אדמות.
“חרשתא” של יהודית קגן מחולל נפלאות עם המיתולוגיה ועולם השדים היהודי. הוא מפיח חיים בטקסטים עתיקים ולא תמיד מובנים ומחבר אותנו להיסטוריה ולמסורת העממית שלנו דרך עלילה קצבית, מתוקה, מצחיקה, מכמירת לב, מפחידה במידה, מעוררת מחשבה ומהנה מאוד לקריאה.
דוז פואה!
