גבר מת מהלך – זה מה שרואה פלורנס קלייבורן כאשר לדיור המוגן שבו היא שוהה מצטרף דייר חדש בשם גבריאל פרייס. היא מכירה אותו בתור רוני באטלר, אבל זה לא כל כך עוזר לה. הדייר החדש מתגלה עד מהרה כמי שמתחבב על שאר הדיירים והצוות ללא מאמץ מיוחד, והם פוטרים את התלונות והחשדות שלה כשגיונות של אישה מבוגרת ובודדה אשר הולכת ונעשית דמנטית.
למעשה, החשדות של פלורנס והדברים המשונים שמתחילים לקרות לה וסביבה מעמידים אותה בסכנה ממשית לעבור לכליאה, כפי שהיא רואה זאת, במוסד סיעודי. היחידים שמתייחסים אל העניין ברצינות הם אלזי – חברתה הותיקה של פלורנס וג’ק, שניהם שוהים איתה בדיור המוגן. ברגע האמת עלולים למצוא את עצמם חסרי אונים בדיוק כמוה, אבל זה לא מונע מהם לפעול כדי לפתור את התעלומה המעיקה, ששורשיה נעוצים בעברן של כמה וכמה מהדמויות, לפני שיהיה מאוחר מדי בשביל פלורנס.
זה סיפור נהדר, מותח ומעניין המעביר את הקוראים בין פרק לפרק דרך קשת שלמה של רגשות, ממתח בלתי נסבל דרך עצבף תקווה וצחוק – צחוק בריטי קליל ומנומס כזה שבא אחרי דבר שנינה קולע. במרכזו עומדים גבריות ונשיות, חברות אמיתית ואמיצה, זיקנה וזיכרונות, הגשמת חלומות, ומכשולים בדרך. זה סיפור על הספקטרום הרחב שבין לעמוד מהצד לבין לקום ולעשות משהו. מעל הכל מרחפת השאלה האם באמת ניתן להשאיר את העבר מאחור ולפתוח דף חדש, או שכתמי הדיו של הדפים הקודמים יכתימו תמיד את כל הדפים ששוכבים מתחתם?
ג’ואנה קאנון שכבר הוכיחה את עצמה בכתיבת “הצרה עם עיזים וכבשים”. כמו הספר הקודם, גם הספר הזה מהלך קסם וכובש בפשטותו – אם כי יש לציין שבניגוד לציפוי הסוכר שעוטף את תיאורי הממתקים ב”הצרה עם עיזים וכבשים”, ובלי התמימות של הגיבורה בת העשר שמספרת את הסיפור, בספר הזה המתח ותחושת המועקה שעוטפת את התעלומה מורגשות בחדות רבה יותר.
קאנון מציגה ברגישות מדהימה את נושא היחסים בין החזק והחלש בחברה. ובתור אלופת הסאבטקסט, היא עושה את זה בלי פסקאות של הטפות מוסר ובלי להיות פומפוזית או מלודרמטית, בלי לצאת בהכרזות. המחברת מתארת את המצב בפשטות רבה באופן שגורם לקוראים לקשר בעצמם בין ההתרחשויות ומה שעובר על הדמויות לבין העוולות החברתיות שהביאו אותם למצב הזה. אין ספק שהדיור המוגן הוא רקע לא שגרתי לספר מתח, וקאנון יודעת לנצל זאת היטב; בתיאוריה החומלים היא הופכת את פגיעותם של הדיירים המבוגרים למקור בלתי נדלה לחרדה עבור הקוראים, וגורמת לנו לתהות יחד עם הדמויות מעוררות האמפתיה האם ההתרחשויות קרו או לא קרו, ושמא הזיכרון, כמו הגוף, מתחיל לבגוד בנו. חוסר הוודאות הזה בנוסף לפגיעות של הגיבורים ולדמויות מקסימות שאי אפשר שלא לאהוב, יוצרים מתח שכמעט קשה מדי לשאתו עד לסיום הלופת של הספר.
בדמויותיה של קאנון, גם כאן כמו בספר הקודם, יש משהו מושך, חמים וביתי. היא בונה את עולמן של כל אחת מדמויותיה במילים מעטות, בפרטים קטנים ומדוייקים להפליא שמספקים לנו במשפט או שניים יותר מידע משיכולנו לדלות עליהן גם לו היו הדמויות עצמן פוצחות במונולוג של חמישים עמודים. היא לוקחת אותנו אל חדריהם הפרטיים ואל מחשבותיהם הכמוסות, אל ההיסטוריה והקשיים שלהן, ומראה לנו שאפשר לאהוב אותן גם אם אין בהן שום דבר זוהר או גדול מהחיים. התחושה היא של הפניית הזרקור אל דמויות שנוטות להיות בשוליים, במקרה הזה דיירי הדיור המוגן ומטפליהם קשי היום. הרומן מניח אותם במכוון במרכז העלילה – וזה חשוב בעיניי, כי הצורך להיראות הוא צורך מאוד אנושי.
ועם זאת, העובדה שהדמויות האנושיות מרגשות אותנו לא גורעת מאומה מיכולתן לשעשע ולהצחיק אותנו עם אוסף של מוזרויות חביבות ובלתי מזיקות, בקווי אופי והתנהגויות מגוחכים שאותן תופסת הסופרת בראייה חדה ומציגה בשילוב נדיר ובריטי להחריד של עוקצנות וחמלה; בנקודה זו בהחלט ניכר הדמיון בינו לבין ספרה הקודם.
כפי שניתן לצפות מספר של ההוצאה סוחטת הדמעות תמיר-סנדיק, הספר מטפל גם לא מעט בנושא האובדן. הדמויות מתמודדות איתו כל אחת בדרכה, כל אחת מסיבותיה שלה. ולא רק אובדן של אנשים יקרים; האובדן בספר לובש פנים רבות, הטרגדיה, כשהיא מכה, היא רבת משתתפים.
דומה כי הרומן לא נרתע מלהגיד את האמת שלו, אין פה ניסיון לצפות את המציאות בסוכר. בעולם פוסט-מודרני שבו מורכבות היא שם המשחק והנבלים הם מי שיש להבינם ולתקן את דרכיהם, קאנון מכירה בקיומו של רוע טהור ואמיתי בלי אפשרות של חזרה בתשובה, ועל כך הערכתי נתונה לה.
בשורה התחתונה מדובר בספר נהדר שאני ממליצה עליו בחום – רוצו לקרוא! אזהרה: צפויים לכם כמה טוויסטים מרגשים במיוחד, הכינו ממחטות!
התרגום, כמו תמיד, הוא יצירת-מופת בפני עצמה. והגם שנדרשו כאן מספר תעלולי-תרגום סבוכים למדי, אפשר לסמוך על שי סנדיק שיעשה עבודה מעולה ויביא אותנו אל מוסד צ’רי-טרי ואל העיירות הנידחות של אנגליה בטבעיות פשוטה ולא מתאמצת.
