הכותרת, התקציר והתמונה הרגיזו אותי עד כדי כך שגמרתי אומר בליבי לקרוא את הספר הזה לגזרים – כלומר לעבור על הטענות של ד”ר שרה ברסלרמן ולפרק אותן בזו אחר זו, לענות כמו זינה הנסיכה הלוחמת לכל הטיעונים המשפילים והמקטינים ולירוק אש כמו דרקון על הסטריאוטיפים שהיא מציגה בספר שלה כמו גם על הדרישה שבטח תגיע בפרקים האחרונים להתחבר ל”צד הנשי” שלנו להיות “רכות”, “מכילות” ו”אוהבות” יותר, כמו אימא אדמה, להמשיך לשרת את הבעל והילדים עד אובדן שפיות, להיראות מתוקתקת. ככה זה עובד, אין מה לעשות.
ובאמת, באמת שלא יכולתי צפות להרבה מספר ששמו מרמז על השוואה של כל הנשים הנשואות לקסנטיפה, אשתו המרושעת של סוקרטס, כן, אותו פילוסוף יווני עתיק שמייחסים לו את המשפט: “מה שלא תעשה תתחתן – אם תמצא אישה טובה תהיה מאושר, אם תמצא אישה רעה תהיה פילוסוף.” זה אחד הציטוטים הכי סקסיסטיים בהיסטוריה שעדיין נמכרים בחנויות מתנות ועדיין מעטרים דלתות של מקררים במטבחים ברחבי הארץ, שנשים כלואות בהם בניקיונות ובישולים בלתי נגמרים.
אז כן, פתחתי את הספר. וכן, קראתי אותו מכריכה לכריכה. כל מילה. עד הסוף. בלי הנחות ודילוגים.
ואני נאלצת להודות קבל עם ובלוג שטעיתי לגמרי. מדובר באחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא עד כה.
מה אין בספר?
שיפוטיות מקטינה ומעליבה שלמרבה הצער מוצאים בלא מעט ספרי ומגזיני “עצות” הפונים לנשים. לא תמצאו בספר ביקורת על נשים, סטריאוטיפיזציה והגחכה של נשים נשואות, עצות בלתי מועילות ומתסכלות כיצד שמסבירות לך כיצד להפוך את עצמך בן לילה לאישה אחרת, שונה, כזו שבעלך יאהב והסביבה תוכל לקבל.
יש לציין כי ד”ר ברסלרמן מבהירה מן ההתחלה כי הספר אינו עוסק במצבי קיצון של התעללות פיסית, כלכלית ונפשית בתוך הזוגיות. על הנושאים הללו ניתן לקרוא בספרים אחרים כמו למשל ספרו של לנדי בנקרופט “למה הוא עושה את זה”. היא גם אינה עוסקת במערכות יחסים שאינן הטרו-נורמטיביות, אם כי אין ספק שיש צורך בספר כזה.
בנוסף על כך, ברסלרמן אינה טורחת לסייג את דבריה ב”לא כל הגברים” ו”לא כל הנשים” כיוון שהיא עוסקת במגמות חברתיות נפוצות ובדרך לגשר על הפערים שנוצרים בבית פנימה בהשפעת המגמות החברתיות הללו.
מה יש בספר?
בראש ובראשונה ניתוח פמיניסטי של דמותה של קסנטיפה, אשתו של סוקרטס, כפי שהיא מופיעה בכתביו של אפלטון. היא כותבת שהגם שדמותה של קסנטיפה הוצגה ברבות השנים כאישה מכוערת, הרי שהיא דווקא הייתה עלמה יפהפייה. היא הייתה עשירה וממעמד גבוה, ונישאה לסוקרטס כשהוא היה איש מבוגר ולא בדיוק שיא היופי בעצמו. היא מראה כיצד על פי הכתבים מילאה קסנטיפה את חובותיה ואילו סוקרטס הפגין כלפיה אדישות וזלזול, שבעקבותיהן תקפה אותו קסנטיפה. התגובה שלו לגינוי שלה רק נעשתה צינית יותר, והכל לנגד עיני התלמידים שלו.
שנית, תמצאו בו דוגמאות רבות באופן בו הייצוג התרבותי עושה עוול לנשים הנמצאות במערכות יחסים ומציג אותן באורח מגוחך, סטריאוטיפי ומזיק מאוד כשתלטניות, לחוצות ומה לא, ואת הגבר כטיפוס “מסכן” ו”חלש” ש”נפל ברשתן”.
לאחר מכן מפרקת ד”ר ברסלרמן את הייצוג התרבותי הזה לאט ובמיומנות. היא משתמשת בסיפור על אדישותו של סוקרטס ובזעמה (המוצדק!) של קסנטיפה כדי להדגים את התהליך המתרחש במערכות יחסים רבות בתקופתנו אנו, וכדי לדבר על הפער בתוך התפיסה החברתית לפיה מחד יש שוויון ונשים מפתחות קריירה זוהרת מחוץ לבית כמו הגברים, ומצד שני החברה דבקה עדיין במוסכמה לפיה עול הבית וגידול הילדים עודנו באחריותן הבלעדית, או כמעט בלעדית של הנשים. אם יש לאישה מזל בנישואין, הגבר “עוזר”, אבל היא “מנהלת העבודה” ומתפקידה לומר לו מה לעשות, “להפעיל” אותו – עניין המעמיד אותה במקום של בוסית, אחראית, מפקדת בתוך הבית.
שנית, ספרה של ברסלרמן מציע הרבה מאוד ביקורת חברתית, ודרישה לשינוי מערכתי הן בחוקי התעסוקה ונהלי העבודה והן בחינוך בבתי הספר ובבית. יש בו הכרה בעולם שהשתנה במהירות בעשורים האחרונים ובעובדה שרובנו גדלים בעולם שונה מהעולם שהורינו גדלו בו, עולם שהמוסכמות החברתיות בו השתנו מאוד אבל חלק מהתפיסות נותרו ללא שינוי מאז שנות ה-50, והפער הזה הוא שמחרב לזוגות רבים כל כך את חיי הזוגיות והנישואין. היא סוקרת את הבעיות של זוגות נשואים באופן כרונולוגי לאורך שנות הנישואין, ופורשת את הקשיים בכל שלב של הזוגיות, מהולדת הילד הראשון ועד הפרישה לפנסיה, בפירוט ובבהירות רבה. היא מדברת על החשיבות של התא המשפחתי בעיניי הגברים והנשים המשתנים לאורך התקופות, על התסכול שנוצר כאשר בשנים המוקדמות של גידול הילדים הגבר מקדיש את עצמו לקריירה ומתפתח בעבודה, כמצופה ממנו. מסיבות רבות ושונות, בין השאר גם היעדר הלחץ החברתי וההכרח לעשות כן, הוא אינו מסתגל לשינויים באורח החיים ונדרש להקריב הרבה פחות לטובת הבית והילדים, בעוד האישה בדרך כלל “תחשב מסלול מחדש” מבחינת קריירה, תתאבל על אובדן מה שיכלה להשיג לפני כן ותתקשה להשתלב מחדש כאם בשוק העבודה הישראלי, הדורסני עבור אמהות טריות.
ברסלרמן מדברת על ההתמודדות הלקויה של זוגות רבים עם התסכולים האלה, הקשיים של כל אחד בהבנת האחר והתהליכים העוברים עליו, הנובעים אף הם מההבניות החברתיות, ומציעה גם פתרונות. לא פתרונות קסם אלא יותר כללי אצבע לזוגות מתוסכלים. היא קוראת לבני הזוג ללכת זה לקראתו של זה, ובעיקר לגברים להבין ש”להביא כסף הביתה” אינו תפקידם היחיד יותר ועליהם להיות שותפים מלאים ופעילים בכל הנוגע למשק הבית ולגידול הילדים בשנים הרלוונטיות.
תמצאו בספר הרבה מאוד תובנות לגבי שיח זוגי, הרבה סיפורי טיפול להמחשת טענותיה של ד”ר ברסלרמן, וכאמור – ביקורת חברתית נוקבת וקריאה לשינוי מיידי בתפיסה המגדרית של החברה שלנו.
מהביבליוגרפיה עולה כי ד”ר ברסלרמן אינה כותבת בלי סימוכין ראויים, וכי היא מבססת את דבריה על מחקר מקיף ומעמיק מאוד (היא עושה שימוש מעניין מאוד בתאוריה של מקינון, למשל), כמו גם על ניסיון אישי בקליניקה בה טיפלה בזוגות רבים.
בשורה התחתונה אני ממליצה עליו מאוד. מעבר לעובדה שהוא קריא ומעניין, הוא נותן הגדרה ברורה מאוד ליחסי הכוחות החברתיים והאופן בו הם משפיעים עלינו כאינדיווידואלים, כמו גם על הבית ועל התא המשפחתי והזוגי.
