“את יודעת, קראתי את הסקירות שלך והתאכזבתי.” אמרה לי חברה יום אחד כששוחחנו, “בקושי סקרת שם ספר מדע בדיוני אחד!”
“אה… אני לא כל כך קוראת מדע בדיוני…” היססתי.
“בדיוק!” היא אמרה כשתלתליה הקופצניים מתפרעים בלהט הרגשות, “איך גיקית עם ראש על הכתפיים לא אוהבת מדע בדיוני?!”
הרהרתי בדבריה מאז השיחה שלנו, וכיוון שלא נמנעתי מלהבחין במחמאה שהיא חלקה לי החלטתי להקדיש לה את הרשומה הזו. אחרי הכל, היא הייתה זו שגרמה לי להרים את הספר מלכתחילה ולבדוק למה, בעצם, הרבה יותר טבעי עבורי להרים ספר פנטזיה.
זה לא שלא קראתי קלאסיקות שנחשבות למד”ב – “צד שמאל של החושך” של אורסולה לה גווין ו”המשחק של אנדר” של אורסון סקוט קארד. גם יצירות כמו “מלחמת הכוכבים” ו-“חולית”, כאלה שנמצאות על הגבול בין פנטזיה ומדע בדיוני הילכו עליי קסם,. אני מהנערות שצפו ב”מסע בין כוכבים” בשלהי שנות התשעים בואכה שנות האלפיים, אפילו היה לי קראש רציני על אחת הדמויות (לא תוציאו ממני את השם אפילו בעינויים, זה מביך הרבה יותר מדי!).
אהבתי גם את “חולצות אדומות” של סקאלזי שהיה מופלא ומשעשע בעיניי והצליח לרגש אותי באופן בלתי צפוי, בעיקר לאור העובדה שציפיתי לקומדיה. ממש נהניתי מ”הנערה עם כל המתנות” שסחט מעיניי כמות בלתי סבירה בעליל של דמעות, וכמובן מ”משחקי הרעב” ומסדרת “תולדות הלבנה” מאת מאריסה מאייר, כולם ספרים השייכים יותר לזרם הדיסטופי של המדע הבדיוני, איתו אני קצת יותר מסתדרת.
אין בי שום התנגדות מובנית לקונספט הכללי של מדע בדיוני, הבעיה היא, כנראה באופן שבו אני תופסת את הז’אנר כמעין שילוב קטלני של מדע, פילוסופיה וסוציולוגיה שגורמים לי להרגיש מעט אבודה. לפעמים אני לא סגורה אם המחברים עצמם לא הולדים לאיבוד בסבך הרעיונות והאפשרויות.
אולי זו רק אני שזוכרת חוויה גרועה של חוסר מסוגלות משיעורי מדע ופילוסופיה בתיכון. איכשהו, ספרות תמיד הייתה ברורה לי הרבה יותר. כשאני פותחת ספר מדע בדיוני אני נמצאת, למעשה, קילומטרים מחוץ לאזור הנוחות שלי.
אז כיוון שעכשיו גם ינואר וגם יום ההולדת שלי בדיוק חלף, מה שאומר שזה בדיוק הזמן לעשות החלטות, החלטתי לרענן מעט את הרפרטואר של ספרי מדע בדיוני ולהתחיל להכניס אותם באופן קצת יותר אקטיבי לרשימת ספרי הקריאה שלי.
התחלתי בצעדי-תינוק קטנים והחלטתי ללכת על משהו קרוב יחסית לזמן ולתקופה שלנו, ששייך בכל זאת לז’אנר שאותו אני לא קוראת בדרך כלל – “הופעתה הפתאומית של התקווה”.
במרכז “הופעתה הפתאומית של התקווה” עומדת אישה בשם הופ ארדן, הסובלת מבעיה נדירה – אף אחד בעולם אינו מסוגל לזכור את פניה.
מנקודת הפתיחה הזו הספר לוקח את הקוראים למסע מרתק בעולם שלה: עולם של בדידות, של הזנחה, של רעב לקשר ולחיבה. העולם שלה הוא עולם של פשע, של חוסר ביטחון, של צבירת ידע בניסיון למלא את החלל בלב. זה עולם של תנועה מתמדת, של משמעת, עולם שהיציבות היחידה שבכוחו להציע נמצא באישיותה שלה.
הופ היא שורדת. היא שואבת השראה מהסיפור של אמה, ועושה הכל על מנת להמשיך להתקיים בעולם שבו היא לא קיימת.
אבל הצורך של הופ בקשר אנושי, הצורך להרגיש שהיא עושה את הדבר הנכון, גורמים לה לעשות טעויות. ובעולם שבו היא נאלצת לחיות בגלל מצבה הייחודי, על טעויות משלמים. ועוד איך. כאשר אחת מפעולותיה מונעת מרגש יתר על המידה, היא מתחילה להסתבך עם התאגיד הכי חזק בעולם, שמסוגל להגיע לכל מקום ולמצוא כל אחד – או כמעט כל אחד.
הסופרת בנתה היטב את הפתיחה של הספר, כשהיא משלבת את סיפור חייה של הופ בסיפור הפעולה שסיבכה אותה. עד שהפעולה מסתיימת ומלוא השלכותיה מתגלות, אנחנו כבר חוששים לגורלה של הופ כאילו היא מינימום קרובת משפחה. נורת יודעת לפרוט על מיתרי הרגש, להגביר ולהנמיך את עוצמת הדרמה בדיוק במקום הנכון ובמינון המדוייק, וכך מצליחה להפוך את הופ לדמות מעניינת שקל להזדהות איתה ומהנה לעקוב אחריה.
שזה מעולה, כי הרבה פעמים קורה שהיא נסחפת לתיאורים חזרתיים של מעשיה של הופ כאשר אין צורך בפעולה מיידית. יש לה לא מעט רגעי “אכלתי, ישנתי, נסעתי” שעלולים היו להיות די משמימים אלמלא היה לנו כל כך אכפת מהופ. ומצד שני יש חשיבות גם לקטעים האלה ביצירת סיפור אמין על ההתנהלות של אישה ששוכחים אותה.
מבחינה עלילתית הספר היה מעולה, לדעתי. קשה לכתוב על העלילה בלי ספוילרים משמעותיים, אבל ניתן בהחלט לציין לטובה את השילוב שעשתה נורת בין הגורמים שמניעים את העלילה – מתחים משפחתיים, טכנולוגיה מאוד מתקדמת ומאוד שנויה במחלוקת, כמויות בלתי נתפסות של כסף ומתחת לכל זה צורך אנושי עמוק בהכרה, באהבה.
נורת לא ממהרת, ולוקחת את הזמן בעודה מציגה בפנינו ביקורת חברתית נוקבת. היא לא מפחדת לצלול לעומקן של סוגיות חברתיות ולהציב שאלות מרתקות על זיכרון וזהות, על מוסר, על צדק ועל שלמות.
היא בוחנת לעומק את ההשלכות של שכחה על נפש האדם – מהקושי לקבל טיפול רפואי ולהחזיק עבודה מסודרת ועד לשאלות עמוקות של זהות וכיצד ה”אני” מושפע מהעובדה שהוא אינו משאיר חותם. בלי זה קשה מאוד לשרוד, זהות היא מרכיב חשוב בהישרדות לא פחות ממזון או אוויר לנשימה.
רפרנסים ליצירות הקלאסיות ולסיפורי מיתולוגיה היוו ציר מרכזי בעולם הדימויים של הספר, לשמחתי ולהנאתי הרבה.
דנה טל עשתה עבודה טובה בהחלט בתרגום הספר לעברית, השפה טבעית מאוד ושומרת היטב על האווירה של הספר.
עליי לציין שהעין שלי “מעדה” מדי פעם על משהו כמו 3-4 שגיאות הגהה; אני בדרך כלל לא שמה לב לדברים האלה, אז אם אני הבחנתי בהן אולי שווה לשקול להעביר את הספר עריכה נוספת. יחד עם זאת, בזכות כתיבה של נורת והתרגום של דנה, דילגתי מהר למדי על השגיאות האלה ונמשכתי אחר העלילה באין מפריע.
