בסדרה “המומינים” על פי ספריה של טובה יאנסון, מגיעה ילדה בשם ניני להתארח ולהשתקם אצל בני משפחת מומין טובי הלב, לאחר שנעשתה בלתי נראית וגם חסרת-קול בעקבות העוקצנות של הדודה שגידלה אותה.
כשהנבל של העלילה, סרח, מתוודע אליה (בתיבול הערות בעלות אופי מפוקפק כגון “אני דווקא אוהב ילדות ביישניות!”), הוא זומם להיעזר בה כדי לשדוד ולגנוב למרות שאינה מעוניינת בכך.
כדי להפחיד את ניני ולהשיב אותה להיות בלתי נראית כולא אותה סרח במחבוא חשוך – התפתחות אפלה לכל הדעות ביחס לסדרה שנועדה לילדים. במהלך החיפושים אחר ניני הנעדרת מגיעים המומינים קרוב למקום מחבואה וניני הלכודה מנסה לזעוק אליהם, אבל קולה חלש כל כך עד שהם שומעים רק בקושי.
מומין וחברתו סנורקה מסרבים לוותר. הם מעודדים את ניני לצעוק חזק יותר ויותר עד שהיא מצליחה להפיק צעקה חזקה, לסמן היכן היא נמצאת, לבקש עזרה. מומין וסנורקה מאתרים אותה מיד. מאז ואילך הקול שלה נשמע חזק וברור לאורך הפרק, ובסופו של דבר שבה ניני להיות ילדה שמחה, שובבה ונראית.
זיכרון דמותה של ניני ליווה אותי לאורך הקריאה ב”מנספילד פארק” מאת ג’יין אוסטן, שיצא לאור במהדורה מחודשת בהוצאת תמיר סנדיק ובתרגומה היפהפה של לי עברון. התהליך שעוברת ניני לאורך שני הפרקים בהם היא מופיעה בסדרה “המומינים” זהה לתהליך שעוברת פאני פרייס, הגיבורה של מנספילד פארק.
שתיהן הפנימו את המחיקה והביטול שלהן מבחוץ, ושתיהן היו חייבות בשלב כלשהו למצוא את הקול שלהן כדי לשרוד. לא הייתה להן ברירה. גם פאני, כמו ניני, לומדת לעמוד על שלה ולהשמיע את קולה חזק וברור.
“מנספילד פארק” ידוע בתור אחד הרומנים הכי אוטוביוגרפיים של ג’יין אוסטן. הוא קודר יותר מרוב הרומנים שלה, נוגע יותר מכל שאר הרומנים שלה בצד האפל של החיים (לתשומת לבך מיס ברונטה). אוסטן מעיזה לכתוב בו על עוני, קשרי משפחה בעייתיים, ניאוף, נישואין בכפייה – וכפי שתראו באחרית דבר המרתקת והמעשירה מאת ד”ר הלנה קלי, אוסטן מעיזה גם למתוח ביקורת על העבדות.
העומק הפסיכולוגי אליו צולל “מנספילד פארק” מעורר התפעלות. במובן מסוים אפשר לומר שברומן הזה אוסטן, כמו פאני פרייס, לומדת להשמיע את קולה ככותבת, להתעלות מעל מוסכמות התקופה, המכתיבות לסופרות מה מותר ומה אסור להן כנשים – על מה מותר להן לכתוב ואיך, ומאילו נושאים עליהן לשמור מרחק.
פאני פרייס, גיבורת הסיפור, היא עלמה ענייה שנשלחה בגיל עשר לגדול אצל קרוביה העשירים. היא גדלה כילדה ביישנית ונפחדת בצלן של דודניות מפונקות ודודים מאיימים או אדישים – בייחוד הגברת נוריס (אליה מתייחסת פאני כאילו היא אמו של צ’אק נוריס, לא פחות), אישה צבועה, שיפוטית וקטנונית שתמיד תמצא מילה רעה לומר על פאני.
קרן האור היחידה בחייה של פאני הוא בן דודה אדמונד – בן שני שיועד לכמורה. אבל בעוד פאני מפתחת רגשות אהבה חד צדדים כלפי אדמונד, מגיעים האחים היפים והמתוחכמים-מדי-בשביל-מוסר, הנרי ומרי קרופורד. הם משתקעים בסביבה הכפרית ומתחילים לזרוע סביבם מהומה בהנאה רבה.
מרי קרופורד היא “ג’ולין” אמיתית, ממש כמו בשיר של דולי פרטון: יפהפייה, פלרטטנית, רבת השפעה, מסוגלת להשיג כל מי שהיא רוצה, וככל הנראה מעוניינת במיוחד בבחורים שנשים כמו פאני מעוניינות בהם, בגלל שנשים כמו פאני מעוניינות בהם. לפאני המסכנה אין סיכוי מולה, ושתיהן יודעות זאת היטב. אחרי הכל, מה הם כנות, תמימות ומוסר לעומת גזרה נאה ושנינות צינית ריקה מתוכן? יחד עם זאת, דומה כי אוסטן מעבירה ביקורת לא רק על ההדוניזם האופורטוניסטי שמגלה מרי קרופורד, אלא גם על חברה שמשלחת אותה ואת פאני זו בזו. ואם אתם חושבים שמרי גרועה, אח שלה הנרי הוא טיפוס ממש מסוכן.
פאני פרייס ייחודית בעיניי מאוד כגיבורה, למרות – או בעצם בגלל שאין בה את השנינות של ליזי בנט או הלהט של מריאן דאשווד, ואפילו לא את ההשלמה היציבה של אן אליוט או הסקרנות פעורת העיניים של קתרין מורלנד.
פאני היא “ילדה טובה” – טובה מדי. היא צייתנית, להוטה לרצות, נכונה לבטל את עצמה ואת רצונותיה ומוכנה להאמין לכל דבר רע שיש למישהו לומר עליה. היא מפחדת לסרב, מבועתת מהמחשבה שיתאכזבו ממנה ולוקחת שוב ושוב על עצמה את המשא הכבד כל כך של אחריות לרגשותיהם של האחרים. היא מבטלת את עצמה שוב ושוב בפני אנשים שאינם ראויים לכך, פוגעת בעצמה כדי לספק את צרכיהם של אחרים.
קשה היה שלא להזדהות עם פאני לאורך הספר, ורבה הייתה הפתעתי כשהבנתי שפאני לא רק שאינה גיבורה אהודה, היא גם ממש מעצבנת לא מעט קוראים וגם קוראות.
אז נעים מאוד, אני פאני פרייס. וגם את פאני פרייס, והיא פאני פרייס.
פאני היא כל אחת שחשה אי פעם שאין לה ערך אם לא אוהבים אותה, שהייתה או הנה רדופה בתחושה שהיא לא שווה בפני עצמה, ואם מישהו רומז שהאהבה הזו מותנית בדבר זה או אחר הן יעשו בשבילו הכל, גם אם האדם האחר לא ראוי לזה. זה קורה לכל כך הרבה מאיתנו, ואנחנו לא שמות לב לזה בכלל עד שפתאום אנחנו מוצאות את עצמנו הולכות לאיבוד בסבך הרצונות והדרישות של אנשים שהיחס שלהם כלפינו לא מצדיק את המאמצים שלנו.
לאורך הספר עומדת פאני במבחנים וניסיונות, בהם על מנת לשרוד עליה לעשות את הדבר שממנו היא מפחדת יותר מכל – לעמוד על שלה. היא נאבקת להישאר היא עצמה גם אם היא לא נדרשת לקטול את המתמודדים האחרים ב”משחקי הרעב” חמושה בחץ וקשת.
בסופו של דבר, הסיפור מציג את התהליך שבו פאני נעשית מודעת לערכה, מוצאת את הקול שלה. היא חוזרת להיות נראית באופן שלא מאפשר עוד להתעלם ממנה. ואם קראתם את הדיסטופיה המטלטלת “מעשה השפחה” של מרגרט אטווד (או צפיתם בסדרה), וודאי תוכלו להבין כמה המסר הזה רלוונטי גם היום.
הספר הותיר אותי עם התחושה שדרך דמותה של פאני פרייס, אוסטן נחושה בדעתה לעזור לי ולכל אישה בעולם למצוא את קולנו. היא מזכירה לנו ממרחק של מאתיים שנה שיש לנו ערך בפני עצמנו, שאנחנו שוות גם אם אנחנו לא יפות, עשירות, מקסימות או מבריקות, גם אם תמיד תהיה שם איזו מרי קרופורד כזו או אחרת שתזכיר לנו את נחיתותנו. אנחנו שוות שנילחם למען עצמנו גם אם אנחנו סתם אנחנו.
ושלא תעזו לשכוח את זה.
מילה עבור לי עברון המתרגמת המופלאה – תודה שהקמת לחיים בתרגום שלך את הקול היפהפה של אוסטן ושל פאני, שחשוב כל כך להשמיע. התרגום שלך רהוט ויפה וזורם מאוד, קל לקרוא ולהתאהב מחדש בפאני בעזרתך.
