כשכיפה אדומה פגשה את ג’ורג’ ר.ר. מרטין: על “עקורה” מאת נעמי נוביק

כשכיפה אדומה פגשה את ג’ורג’ ר.ר. מרטין: על “עקורה” מאת נעמי נוביק

שני דברים מונעים מן העלמה הצעירה אגניישקה, בת כפר פשוטה שאין טובה ממנה בעולם כולו בללכלך את בגדיה, ליהנות מחיי הכפר השלווים עד סוף ימיה. האחד הוא היער, המטיל צללים על חייהם של כל התושבים, כשזוועות שלא ייאמנו משתחררות ממנו מדי פעם חרף ההגנה הקסומה. השני הוא הדרקון – כלי שבעיקר מסייע לנוביק להטריל את הקוראים שלה שזוכרים אותה לטובה מסדרת “טמרר”, היסטוריה אלטרנטיבית שבוחנת מה היה קורה אילו בזמן מלחמות נפוליאון לשני הצדדים היו דרקונים.

אחת לעשר שנים מגיע הדרקון ולוקח לעצמו נערה מתאימה – יפה, נעימת-שיח ומוכשרת. אגניישקה יודעת בוודאות שחברתה הטובה קאשה תילקח ממנה יום אחד, שכן קאשה כלילת השלמות על כל מעלותיה היא המועמדת הסבירה ביותר להילקח מן הכפר.

אך הבחירה של הדרקון ביום הגורלי היא בלתי צפויה בעליל.

בחירתה של אגניישקה משנה את התמונה כולה ומניעה כוחות גדולים שאגניישקה לא שיערה בנפשה. היא נחשפת לאט לאט לעולם שחשבה שהכירה, ומגלה שהיא לא ידעה דבר על הכוחות הפועלים בו, לטוב לרע. היא ראתה רק את התוצאות, ועכשיו היא נתקלת בפעם הראשונה בחייה בגורמים. עד עכשיו חייתה אגניישקה ככלי משחק, ואילו עתה היא מתחילה להבין כיצד לטפס אל מעבר ללוח ולהיות אחת השחקנים – אבל יש לזה מחיר.

זהו עולם האגדות הכי בלתי צפוי שאי פעם יצא לי להיתקל בו. לא רק שלא יכולתי לצפות איך הדמויות ייחלצו מהצרה – לא יכולתי לנחש אפילו לאיזו צרה הן יכנסו! ואהבתי את זה ממש.

הספר נפתח כמעשייה חביבה, עם קריצה עדינה, קלה שבקלות לעבר “משחקי הרעב”, המבהירה מעבר לכל ספק כי שנוביק מכירה היטב את הקהל שלה וצמחה ככותבת יחד עם העולם התרבותי של המד”ב והפנטזיה בתקופתנו.

אצל נוביק הנסיכה היא לא נסיכה, הדרקון אינו נושף אש (בדרך כלל), הנסיך אינו מקסים (בלשון המעטה) והמכשפה לא דומה לשום דבר שפגשתם אצל שייקספיר או אצל פראצ’ט, אם כי פראצ’ט כן מתכתב באחד מספריו עם אגדות העם הסלאביות. האופן שבו הסיפור של נוביק בלתי צפוי נובע בבירור מההיכרות המעמיקה שלה עם הז’אנר ומקורותיו. היא שוחה היטב בתוך ספרות הפנטזיה כמו גם במיתוסים, סיפורי עמים ואגדות ויודעת להרכיב מכל זה תמהיל מאוזן היטב ומענג מאוד עבור מי שקרא כבר הכל ומחפש לחדש, וגם עבור מי שהכל חדש לו והוא עושה את צעדיו הראשונים בתרבות הפנטזיה.

בדומה לפנטזיה המודרנית וגם למעשיות שהן לרוב נטולות-תיאורים, הקצב של הסיפור מהיר מאוד וסוחף מאוד. התרחשות רודפת התרחשות וכמעט כל רגע מביא את הקורא לשיא חדש ומותח של העלילה. יש הרבה מאוד “אקשן” ישר מההתחלה ואין כמעט רגע אחד שלא קורה בו משהו.

עם זאת, נוביק מצליחה להימנע מליפול למלכודות שכתיבה כזו מציבה. הטוויסטים העלילתיים בהחלט אינם נעשים על חשבון ההשקעה בפיתוח הדמויות, העלילה והעולם. חרף השתלשלות העניינים המהירה מצליחה נוביק לחשוף את העולם המופלא שבראה באיטיות מחושבת, כמתענגת על מה שהגיבורה שלה – וכמובן אנחנו, עדיין לא יודעים.

כחובבת הז’אנר שגדלה על ספרים אשר במקרים רבים ליהקו גיבורים על טהרת המין הגברי אי אפשר שלא ליהנות מהגיבורה הקסומה של נוביק – בת 17, מגושמת, אימפולסיבית ונמהרת שהיופי וההידור ממנה והלאה (רוב הזמן) והלב שלה במקום הנכון. אי אפשר שלא להתפעל מהידידות האמיצה בינה לבין חברתה קאשה, שנדירות כמוה בספרות הפנטזיה (עודני ממתינה למקבילה הנשית של גימלי ולגולאס או של פרודו וסאם) ומהעובדה שמדובר בדמות מורכבת ומעניינת המתפתחת יחד עם העלילה.

איני שוללת את האפשרות שנעמי נוביק כתבה את הספר במטרה ברורה שיעל אכמון תתרגם אותו, שכן אין מתאימה ממנה למלאכה. התרגום קולח ונפלא, זורם עם אווירת המעשייה ולא הולך כנגדה או מתאמץ מדי להתאים את עצמו אליה – בתוספת כמה פרפראות בדמות רפרנסים לספרים אחרים שאכמון תרגמה (משחקי הרעב למשל).

לאורך הקריאה הרגשתי כמו ילדה שיושבת ומאזינה למעשייה, שאין ספק שארצה לשמוע שוב מחר.

הספר היה מועמד וזכה כמעט בכל פרס גדול ב-2016; נוביק זכתה בפרס נבולה לרומן הטוב ביותר ופרס לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר.

לעמוד הספר