היום, לראשונה, אני מארחת בבלוג: קומקום תה, ספלי חרסינה, כריכי מלפפונים, סקונס והכל!
אז מכיוון שמגפות ומדע בדיוני הם בין תחומי המומחיות המרכזיים של הסופרת קרן לנדסמן, מחברת רומן הפנטזיה האהוב “לב המעגל”, אתגרתי אותה בניטפוק המגיפה ב”התפרצות” ספרה החדש של טרי טרי, מחברת הספר “להתחיל מחדש” הזכור לטוב. היא גילתה שאף על פי שיש בו את כל המרכיבים הנכונים, החיבור ביניהם טעון שיפור, והשלם אינו בהכרח גדול מסך חיידקיו.
***
הדבר העיקרי שחשבתי עליו בזמן שקראתי את “התפרצות” הוא שזה היה יכול להיות סיפור טוב בהרבה.
שאי גרה בעיר סקוטית פסטורלית ועושה דברים סקוטים פסטורלים כמו לרכוב על אופניים במעלה הר ולהיות מוטרדת באופן קבוע על ידי הביריון השכבתי, כשיום אחד היא מגלה מודעה על נערה נעדרת שנראית לה מוכרת. היא יוצרת קשר עם המשפחה שמחפשת את הנערה, והופכת למעורבת בקונספרציה חובקת עולם שתהפוך את עולמה הפסטורלי ללא-כל-כך פסטורלי.
במקביל מסופר סיפורה של קאלי, נערה לא פסטורלית בעליל שכלואה במתקן למחקר ביולוגי בלתי חוקי בעליל, ומנסה למצוא דרך לשרוד למרות הניסויים שנערכים עליה.
ואם כל זה לא מספיק, מגיפה איומה משתחררת לעולם ומאיימת לכלות את האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה.
בגדול, ל”התפרצות” יש את כל הרכיבים הנכונים על מנת להיות ספר נוער כיפי וקליל, למעט שלוש בעיות רציניות. הראשונה היא ששאי נטולת פגמים. היא הנערה המגושמת היפהפיה שלא מודעת ליופיה, בעלת כל כוחות העל שרק אפשר לחשוב עליהם, ובמהלך הספר צוברת עוד כמה כוחות על. היא, כמובן, לא עושה אף טעות במהלך הסיפור וגם הטעויות שהיא כן עושה ניתנות לפתרון בעזרת מעט מחשבה. היא לא נתקלת באף אתגר שהיא לא יכולה לפתור, ואם היא נתקלת באתגר כזה חיש-קל מתגלה אצלה עוד כוח על שיכול לפתור את האתגר הזה.
הבעיה השניה היא שהמגיפה המתוארת בספר מאכזבת. במקום להשתמש במגפה אמיתית הספר מציג מגיפה מומצאת. הבעיה היא שהמגפה המומצאת לא אמינה ולא מצייתת לאף כלל הגיוני. מעבר לזה, כל הרשויות שעוסקות במניעת איומים ביולוגים פועלות בצורה לא הגיונית שמנוגדת לכל כלל בינלאומי שקיים. אופן הטלת הסגר, הגיוס הצבאי ואפילו פעולת בתי החולים לא מעוגנת בשום דרך מציאותית, ובמקומות הבודדים בהם כן נעשה ניסיון לכתוב אותם בצורה מציאותית, הגיבורים מוצאים חיש קל דרך לפתור את המחסומים על מנת שהסיפור יוכל להמשיך להתקדם.
הבעיה השלישית והחמורה מכולן היא שהספר קליל מדי. אנשים צונחים מתים באמצע הרחוב, אנשים חולים במחלה קטסטרופלית, העולם כולו עולה בלהבות והסיפור פשוט ממשיך, בלי אף רגע של הרהור או אובדן. פה ושם יש התייחסות לכך ששאי רגישה מדי ולכן אוטמת את עצמה מפני המראות שהיא רואה, אבל זה לא מספיק. גם בסתם מצב של עומס בבתי חולים אנשים גיבים בכעס, עצבים, בכי, ושלל רגשות אנושיים אחרים. לא הגיוני שהגיבורים שלנו שחיים תחת האיום הקשה ביותר שהאנושות אי פעם נתקלה בו, ממשיכים לנסות לפתור בעיה בלשית במקום להתמוטט, ולו לכמה רגעים, לפני שהם ממשיכים הלאה.
ספרי נוער, לדעתי, לא אמורים להקל את החיים על מי שקורא אותם. הם אמורים להציג דמויות אמינות ומעוררות הזדהות המתמודדות עם מגוון מצבים קשים ונחלצות מהם. כאשר ספר שמיועד לנוער בעצם אומר ‘נכון שיש מגיפה נוראית וכל מי שאתם מכירים מת, אבל וואו כמה חתיך מושא האהבה, נכון?’ הוא מזלזל בקוראים שלו. כשספר שמיועד לנוער מרדד את ההתמודדות עם אבל ל’אתכרבל בזרועותיו המסוקסות של הבחור הבלונדיני הקרוב’ הוא מרדד את ההתמודדות של בני הנוער עם חייהם. חיי בני נוער אינם קלים, והם ראויים לספרים טובים, עם דמויות טובות וסיפור טוב. אפילו אם זה סיפור שעלול להכאיב. הם בני נוער. הם מסוגלים להתמודד עם כאב.
***
תודה רבה קרן! אני אישית אקרא את הספר ולו רק כי אני שומרת אמונים לטרי טרי, מאחר שמאוד מאוד אהבתי את הכתיבה שלה ב”להתחיל מחדש”; זהו ספר מצויין ושופע דמויות נשיות מרתקות ומורכבות, שהקשרים ביניהן, לדעתי, חשובים בהרבה מהקשרים הרומנטיים.
