גברת בירד היקרה, אני מוכרחה לעשות דברים חשובים כמו לעבוד אבל לא מצליחה להפסיק לקרוא את הספר “גברת בירד היקרה”. אנא אמרי לי, מה עליי לעשות?
שלך בכבוד רב,
העלמה “אף בתוך הספר כבר 24 שעות ברצף”.
אולי אני אומרת את זה רק בגלל התואר האקדמי, אבל משהו בקריאת הספרות האנגלית מרגיש כמו להגיע הביתה. לכן הייתי משוחדת לגמרי כלפי הספר הזה כבר בשלב התקציר, אבל זה רק קצה הקרחון.
זה לא סוד שהרבה מהסופרים האנגלים כותבים נפלא, אבל כשהם כותבים על מלחמת העולם השנייה הם מתעלים אפילו על עצמם, וכותבים על השנים הללו באופן מעורר השראה. יש להם דרך מופלאה לתאר את החיים תחת ההפגזות מהמטוסים הגרמניים: את הפחד, את האומץ, את המחאה וההתרסה שבשמחה ואת החשש ליקיריהם וקרוביהם שנמצאים בחזית או באזורים המופצצים.
“גברת בירד היקרה” מצטרף ל”מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים” באופן שבו הוא כותב על מלחמת העולם השנייה באנגליה ברגישות נוגעת ללב ובאורח חדור אמונה ברוח האדם וביכולותיה המופלאות.
במרכז הסיפור נמצאת אמלין לייק, עלמה לונדונית צעירה בעלת חוש הומור תוסס ורוח אופטימית רעננה ואיתנה. היא עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין ומתנדבת במכבי האש, אבל חלומה האמיתי הוא להיות עיתונאית ולסקר את הקרבות באזורי הסכנה. היא חולקת דירה עם חברתה הטובה ביותר באנטי, ומאורסת לאדמונד שנמצא בחזית.
כאשר הזדמנות לעבוד באחד העיתונים הגדולים והחשובים נקרית על דרכה, אמלין לא מתכוונת לפספס אותה… אלא ששרשרת של טעויות מובילה אותה דווקא אל מדור העצות במגזין לנשים שמנוהל על ידי מאובן מהתקופה הויקטוריאנית בשם גברת הנרייטה בירד.
הנרטיב של אמלין מושך את הלב אחריה מספר שורות בלבד לתוך הטקסט. היא חביבה וקלילה ועם זאת נבונה וחדורת מטרה, וקשה מאוד שלא להתאהב בה. היא פגומה בצורה נהדרת עם כמה נקודות עיוורון שעלולות לעתים להגיע לגודל של לווייתן כחול בוגר, אבל הלב שלה בלי ספק במקום הנכון. היא מזמינה את הקוראים בחן רב להיות חלק מהעולם שלה, שנחשף לאט לאט לאורך הספר.
ראוי במיוחד לציון הקשר שבין אמלין וחברתה הטובה באנטי.
הגם שיש עיסוק בזוגיות ומציאת אהבה, ברומן הזה בדומה ל”שם צופן וריטי” של אליזבת וויין, מערכת היחסים המרכזית היא ללא ספק זו שבין שתי החברות – וגם את זה האנגלים יודעים לכתוב היטב (עוד בנושא: “הצרה עם עיזים וכבשים”, “שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי”, “מועדון גרנזי”, “נערות לוח השנה”, “יומני השומן” וכו’ וכו’).
שאר הדמויות, הגם שאמלין ובאנטי מאפילות עליהן מעט בחיוניותן העולצת, בהחלט מוסיפות חיים וצבע ומעלות בעיניי רוחם של הקוראים תמונה מוחשית למדי (עד כמה שאני יכולה לדעת) של החברה והאווירה בלונדון של 1940.
דמות אחת מרתקת במיוחד בולטת מעל כולן: הגברת הנרייטה בירד. בדומה ל”השטן לובשת פראדה” היא מצטיירת בתור הבוסית האימתנית והנוקשה שגורמת לכולם לשקשק כשהיא עוברת, זו שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה צועקת את השם שלו לאורך המסדרון. לא שהיא צועקת אי פעם, זה מאוד לא מנומס.
גברת בירד היא בעיניי יותר מדמות.
היא סמל לעולם ישן והיררכי מאוד (ויקטוריאני, למעשה, גם אם הדבר לא נכתב בספר במפורש) עם ערכים נוקשים ולא מתפשרים, שבו חזות מהוגנת חשובה הרבה יותר מן האנשים שנסדקים עד שבירה מאחוריה. דומה כי איש לא עדכן אותה באופן שבו מלחמת העולם הראשונה ערערה את יציבותם של הערכים ששרדו את התקופה הויקטוריאנית, וטלטלה את הלך הרוח של אנגליה לתוך הכאוס של המאה ה-20. ייתכן גם כי הדמות הזו מתכתבת עם דמותה האימתנית של גבירה מהוגנת אחרת שמטילה שררה, או לפחות מנסה, על גיבורות ספרותיות בנות המאה ה-19: ליידי קתרין דה בירד?
בדומה למתרחש ב”הנשף” מאת אנה הופ, גברת בירד עסוקה בלטאטא אל מחוץ למרחב שלה את כל מה שאינו נעים ומסודר, ואמלין רחבת הלב מתקשה לעבור על זה בשתיקה.
הגם שהוא קל לקריאה, היו פה ושם רגעים קשים רגשית בספר. מדי פעם הצצתי בכריכה לוודא שג’ורג’ ר.ר. מרטין הזכור לטוב מ”משחקי הכס” לא היה שותף בשום דרך לכתיבת הרומן. לא הצלחתי לקרוא כמו שצריך מרוב דמעות, אז בהחלט יכול להיות שפספסתי את שמו.
ואם בפנטזיה אפית עסקינן, דמותה של אמלין המעוניינת להצטרף אל הגברים בשדה הקרב אך מוצאת את עצמה “תקועה” בעיתון המיועד לנשים, הזכיר לי עלמה אחרת שרצתה לצאת אל שדה הקרב וכעסה כשלא נתנו לה להצטרף אל הרוכבים: איאווין בת איאומונד מ”שר הטבעות”.
איאווין, שנכתבה על ידי פרופסור ג’.ר.ר טולקין בערך סביב אותן השנים שבהם מתרחשת עלילת “גברת בירד היקרה”, עומדת מול אראגורן המתעתד להיות מלך גונדור, ומטיחה בו את התסכול שהיא חשה לנוכח העובדה שבהיותה אישה מצפים ממנה להיות זו שתישאר מאחור כשהגברים נלחמים בחזית:
“שבעתי דיבורים על חובה. כלום איני בת לבית איאורל, עלמה נושאת צינה וחרב, ולא אומנת לתינוקות… מדוע לא יותר לי לחיות את חיי כחפצי?… התהא זו מנת חלקי תמיד, להשאר מאחור כשהרוכבים יוצאים לזירת הקרב, ואני צופיה הליכות הבית בעוד הם מעוללים מעשי גבורה, ומכינה להם מיטה ופת בשובם מן המערכה? את הכלוב יראה אני. להכלא מאחורי הסורג עד שההרגל והזיקנה ישלימו עימו, והסיכוי לעולל מעשי גבורה יחלוף ללא שוב”.
בדומה לאיאווין, אמלין מעוניינת להנציח את שמה על ידי כך שתיקח חלק במה שקורה בעולם. היא רוצה להיות במקום שבו מתקבלות החלטות גורליות ואגרופים גבריים חזקים אוחזים בנשק או דופקים על השולחן בתקיפות, במקום שבו קורים הדברים החשובים באמת. במקום זה היא מקבלת את המכתבים של הנשים שנאלצות להתמודד עם המלחמה בעורף; וכאן טמון לב ליבו של הסיפור.
ב”שר הטבעות” מסווה את עצמה איאווין כלוחם ורוכבת בתחפושת לעולל מעללים חשובים בשדה הקרב. התוצאות של השתתפותה במערכה מציבות סימן שאלה על הקביעה כי מקומן של נשים לא יכירן במלחמה וכי עליהן להישאר תמיד בעורף.
המהלך שמובילה אמלין לעומת זאת הוא מעט אחר. היא מוצאת את עצמה מציבה סימן שאלה על הדברים שחשבה קודם לכן, שרק למתרחש בשדה הקרב יש חשיבות והסיפור היחיד שראוי לספרו הוא סיפורם של הלוחמים והלוחמות בחזית.
לאט לאט אנו מבינים יחד עם אמלין שיש סיפורים נוספים שראוי לספרם, ושלמלחמה יש צדדים נוספים מלבד התקדמות הכוחות על פני היבשת, וסיפורם של המצביאים והגנרלים. בעיקר במלחמה כזו שבה העורף מעורב לעומק ובעל כרחו. הנשים והגברים שנשארים מאחור, גם להם יש סיפור וגם הוא חשוב. גם הם סובלים טרגדיות ואבדות, והסיפור של המלחמה לא יהיה שלם בלי הקולות שלהם, ושהגבורה שהם מפגינים לא נופלת מחשיבותה מהגבורה שמפגינים אלו שנלחמים. הסיפור של הנשים הוא חשוב. הקול שלהן צריך להישמע. והמסרא הזה מועבר באופן שלא ישאיר עין אחת יבשה.
בנימה אישית אני חייבת לציין שקטעים לא מעטים ב”גברת בירד היקרה” החזירו אותי לשהות בבאר שבע בזמן מבצע “עופרת יצוקה” (תואר ראשון) ומבצע “עמוד ענן” (תואר שני). הוא הזכיר לי איך השתרעתי על הדשא במעונות לקרוא את “ג’יין אייר” תחת שמיים חורפיים רעננים, שבכל רגע היו עלולים להמטיר טילי גראד, או איך בזמן שהתארגנו להעביר משחק “מבוכים ודרקונים” לילדים במקלט ועזרנו להם לבנות דמויות, אחת הילדות כתבה בתשומת לב במחברתה שפגיון = סכין (1ק4 נזק למתעניינים), להוטה ללמוד מילה שהיא לא מכירה, גם כשבתי הספר סגורים והשגרה שלה התהפכה על הראש.
בשורה התחתונה, אין ספק שהוצאת “תמיר-סנדיק” עשו זאת שוב וקלעו לטעמי בדיוק מופלא עם הספר הנהדר הזה, שהתשבחות מגדירות כ”פנינה ספרותית” בצדק רב.
דנה טל היטיבה להעביר לעברית את הפכפוך העולץ והנחוש בסגנון דיבורה של אמלין, ומצליחה בצורה יוצאת מן הכלל במשימה החשובה של להנגיש את היצירה הכה אנגלית הזו לשפתה של ארץ שבה התושבים עדיין מתמודים עם פחד מפני הפגזות.
