ברלין במלחמה – חיים ומוות בבירתו של היטלר

הקדמה1

למרות רוח המודרניות הרעננה הנושבת ברחובותיה, ברלין היא עיר שההיסטוריה ניכרת בה על כל צעד ושעל. המבקש אתר אחד ויחיד — נקודת מוקד — למסות ולייסורים שידעה המאה העשרים, אינו צריך לחפשו בשום מקום אחר. ברלין, החל בבנייניה המצולקים בכדורים וכלה בצלליהם המסרבים להתפוגג של משטרים טוטליטריים, חוותה מאורעות הרי־עולם לא כדבר־מה מרוחק או בלתי־מורגש, אלא כהתנסויות ישירות, מוחשיות וממשיות מאוד. לא מזמן חגגה העיר מלאת עשרים שנה לנפילת חומתה השנואה, הרגע שבו הפכה להיות ערשׂ מותו של הקומוניזם. שנות דור לפני־כן היא היתה כלי משחק בידי מעצמות־העל המתכתשות זו עם זו, וסיפקה את הרקע לנאומים יוצאים מן הלב ולחילופי מרגלים אפלוליים. ושנות דור לפני זה, בירת הרייך השלישי דאז היתה מרכז הכובד של העוצמה הנאצית — היריעה שעליה נועדו להתממש חלומותיו האדריכליים של שְׁפֶּר וחזונו הגזעני של היטלר.

ברלין היתה אחת מני בירות אירופיות מעטות מאוד שחזו באימי מלחמת העולם השנייה מבשרן. לא זו בלבד שהעיר ספגה את מלוא חמת זעמה של המתקפה הקרקעית הסובייטית שהטילה עליה מצור ב־1945 ולבסוף הבקיעה את שעריה, אלא היא גם מצאה את עצמה בשורה הראשונה ממש של המלחמה האווירית. כיוון שכך, ההיסטוריה הצבאית שלה בימות המלחמה היא קטלוג של דירוגים במקום הראשון. כמטרה החשובה ביותר לבעלות־הברית, ברלין משכה אליה יותר גיחות הפצצה, יותר מטוסים ויותר פצצות מכל עיר גרמנית אחרת. מנגד, ההגנה על מטרה זו היתה התוקפנית ביותר, שכן השתתף בה המספר הגדול ביותר של לוחמים, ברשת המשוכללת ביותר של מערכי הגנה, והיא עלתה לבעלות־הברית במספר הגדול ביותר של אנשי צוות אוויר. היא גם עלתה על כל יריבותיה במספר ההרוגים האזרחיים: לפי ההערכות נספו בה 200,000 איש, והיה זה אובדן החיים הגדול ביותר, שלא מבין אנשי הצבא, מכל ערי גרמניה.

אבל גם אם גרמניה הנאצית ומלחמת העולם השנייה ממשיכות להעסיק את ההיסטוריונים ולרתקם, הסיפור שמאחורי טבלאות הליגה הללו — סיפור החיים האזרחיים בברלין בימות המלחמה — הוא סיפור שלא סוּפּר עדיין, מה מוזר.

יש כמה סיבות לכך שהנושא הזה, המתבקש מאליו לכאורה, נותר כאחד החורים המעטים שעדיין פעורים בתיעוד ההיסטורי של גרמניה הנאצית. מכוח המסורת, ההיסטוריונים ייחדו תשומת־לב מועטה יחסית להיסטוריה החברתית של הנאציזם, והעדיפו לנקוט גישת "מלמעלה למטה" ולהתמקד בתפקידיהם של היטלר, הצמרת הנאצית או הצבא. התוצאה היא שהספרייה הקנונית ההולכת ותופחת בהתמדה על הרייך השלישי, כמעט אינה שופכת אור אפילו על משהו מן החיים האזרחיים.

גורמים אחרים תרמו לחיזוק ההטיה הזאת. אותם היסטוריונים אשר העזו בכל זאת להתעמק בתחום החברתי של הרייך השלישי, הסתבכו עד אובדן דרך בערבוביה של נתונים סטטיסטיים ופרטים קטנים — במכניקה של "היסטוריה חברתית" טהורה — שבה חיי אדם אינם תופסים מקום, למרבה התמיהה. חשוב מזה, הרבה מהמחקר המודרני בתולדות הרייך השלישי מתמקד ברדיפות היהודים ובהשמדתם. הרי זה אך צודק וראוי, כמובן, אבל הדבר גם תורם לחוסר איזון משווע בהבנתנו את החברה הגרמנית בכללותה. איננו יודעים הרבה על האתגרים שהעמידו החיים תחת דיקטטורה בפני בני העם הגרמני, על הפשרות שנדרשו מהם ועל העקרונות שהם נאלצו לנטוש, בכמה מקרים. איננו יודעים הרבה על הדרכים שבהן נוצרה הסכמת הנשלטים, או כיצד נשמרה ומה קרה כשהתמוטטה בסופו של דבר. בקיצור, יש שפע של ספרים המסבירים כיצד מתו בני מיעוטים בימי שלטון הנאציזם, אבל כמעט אין ספרים המסבירים כיצד חי הרוב.

למרבה השמחה, יש כמה גורמים שמסייעים רבות למחקר בתחום זה. ההיסטוריוגרפיה נוטה יותר ויותר לכיוון זה בשנים האחרונות, שכן ההיסטוריונים מתחילים להשקיף אל מעבר לעובדות הגולמיות, ולהתבונן בתגובות הציבור על ההתרחשויות. אם פעם חלשו על ההיסטוריה נושאים כמו אסטרטגיה רבתי ופוליטיקה גבוהה, כיום מתחילים להתרבות נושאים ומקורות הרבה יותר צנועים ויומיומיים. אפשר לתאר את התהליך כדמוקרטיזציה של ההיסטוריה, שכן הוא מעיד על מעבר מן "הגדולים והטובים" אל "המראה מלמטה". על המגמה הזאת מעיד גם ריבוי ספרי הזיכרונות והיומנים, שאפשר למוצאם כיום על מדפי חנויות הספרים בכל אשר נפנה.

אבל יש טיעון בהול יותר בזכות הגישה הזאת, שכן זוהי ההזדמנות האחרונה שלנו להניח למי שהתנסו במלחמה מבשרם לספר את סיפוריהם. רבים מה"קולות" שבהם השתמשתי בספרי לקוחים ממקורות שנדפסו, אבל ביקשתי לעשות שימוש גם בסיפוריהם האישיים של ברלינאים מן השורה, שמעולם לא תועדו למען הדורות הבאים. לשם כך ניהלתי תוכנית ראיונות בבירת גרמניה, שבמהלכה עברתי את העיר מקצה לקצה כדי לפגוש באנשים שמבחינתם, "ברלין במלחמה" היא חלק מסיפורם הפרטי.

אבל הזמן צועד קדימה — בעת השלמת הספר מלאו שישים וחמש שנים לסיומה של מלחמת העולם השנייה — ואלה שחוו את המלחמה מבשרם, אפילו כבני נעורים, כבר קרבים לגיל שמונים. רבים מהם עדיין בריאים וחסונים, אחדים אפילו תוססים להפליא, אבל אחרים, לצערי, לא יזכו לחזות בפרסום המהדורה הגרמנית של ספרי. הדור שידע את המלחמה מבשרו הולך וחולף בהדרגה. וכלשונה של אמרה אפריקנית, "במותו של זקן, ספרייה נשרפת לאפר."

על קפה ועוגה, באווירה נלבבת, שמעתי לעתים תכופות סיפורים מסמרי־שיער מאין כדוגמתם על כאב אישי, אובדן ושׂרידה; לפעמים נשפכו דמעות, משנחשפו לאוויר העולם זיכרונות שהיו כבושים זמן כה רב. הגם שאיש לא דרש ולא ביקש זאת ממני, מצאתי לנכון למסור את התרומות הללו בעילום שם, מתוך כבוד לצנעת הפרט של מרואיינַי ושל מחברי ספרי הזיכרונות והיומנים שמהם ציטטתי.2

אין צורך לומר שבתהליך הזה ליקטתי הרבה יותר חומר ממה שיכולתי לנצל בכתיבת הספר הזה בלי לחרוג מתחומי הסבירות. חלק גדול ממנו גם סובייקטיבי, בלתי־ניתן לאימות ולפעמים אף זכור שלא כהלכה, או מדיף ריח של צידוק עצמי. אך למרות ההסתייגויות האלה, התנסותי הוכיחה לי שעדויות מכלי ראשון עשויות למלא תפקיד חיוני בהיסטוריה; חוויות אישיות ואנקדוטות יכולות לספק נקודות־ראות חדשות, צבע או הֶקשר, אפילו לסיפורי המעשה השחוקים והבלויים ביותר מרוב שימוש. כמה טהרנים משתלחים בצדקנות כנגד "הפרסונליזציה של ההיסטוריה" הזאת, הנתפסת בעיניהם כרימום האישי מעל הפוליטי והאמפירי. אבל אני מבקש לטעון שאם עושים זאת נכונה ובאורח אחראי, אזי הגישה האישית הזאת לא רק יכולה למלא תפקיד, אלא היא אף סממן חיוני של מלאכת ההיסטוריון, שהיא החזרת העבר לחיים.

כמובן, יש שפע של מקורות ראשוניים זמינים אחרים. יש המוני ספרי זיכרונות שיצאו לאור, החל ביצירותיהם המפורסמות של מיסי וסילצ'יקוב או ויליאם שיירר וכלה במספר גדול של ספרים מצטנעים שמעולם לא תורגמו לאנגלית. המוני יומנים שלא התפרסמו, פרי עטם של ברלינאים מן השורה שחיו בימות המלחמה, עברו בירושה לקרוביהם או נתרמו לארכיונים. האוצר הזה של חומרים ראשוניים היה בן־לווייתי הקבוע בכתיבת הספר הזה.

בנקודה זו עלי להציג מגבלה מתודולוגית חשובה, והיא שמאגר החומר מכלי ראשון העומד לרשות המחקר, בשום פנים אינו יכול לשקף בשלמות את החברה הברלינאית של שנות המלחמה. הסיבות לכך צריכות להיות ברורות מאליהן: אלה שכתבו ספרי זיכרונות, ששמרו את יומניהם והתנדבו להתראיין, הם "קבוצה של בחירה עצמית", כפי שנהוג לומר, וביתר פירוט, הם אלה שאין להם מה להסתיר. הנאצים המושבעים לא שמרו על יומניהם למען הדורות הבאים, רובם ככולם, וכמעט איש מהם לא פירסם את זיכרונותיו אחרי המלחמה. כיוון שכך, ה"קול" הנאצי המדבר בגוף ראשון נותר דומם כמעט כליל. זוהי בעיה שהייתי מודע לה בחריפות לכל אורך הדרך, ועמלתי הרבה כדי להתגבר עליה, באמצעות חומר מ"דוחות הלך הרוח" של הס"ס, לדוגמה, ובהסתמכות על המחקרים השניוניים המשובחים ביותר, כדי לשחזר את ההיבט החיוני הזה של סיפור המעשה.

אך אפילו עם המחקר המשובח ביותר ועם "חומרי הגלם" העשירים ביותר, עדיין זוהי משימה סבוכה ומסובכת — כתיבת סיפורה של עיר בת חמישה מיליוני תושבים במשך שש שנות לחימה. בנסיבות אלה, גישתי היתה בהכרח פּוּאַנקטיליסטית, כי שאפתי להביע את תחושת האירועים, וזנחתי כל יומרה רהבתנית לסיקור גורף. גם מבנה הספר הצריך מידה מסוימת של תושייה. לנוכח מורכבותו של הסיפור שאני מבקש לספר, ויתרתי כבר במוקדם על רעיון הכרונולוגיה הליניארית העקיבה, משום שהבינותי כי יהיה עלי להתחשב במידת־מה בגישה הנושאית. התוצאה היא ניסיון למזג יחדיו את הנושאי ואת הכרונולוגי ברצועה נרטיבית יחידה. אני מוכן ומזומן להודות שלפעמים היה קשה להשיג את האיזון בין השניים, ואבקש מראש את סליחת הקוראים אם ימצאו לפעמים צורך לדלג מפרק לפרק במהלך הקריאה.

התוצאה דומה במקצת לרומן: מבט על מלחמת העולם השנייה "מגובה העיניים" של ברלין, המספר את סיפור העימות הגדול ההוא כפי שהתנסו בו הברלינאים. הוא מוסר את תחושת חיי היומיום בבירת גרמניה ומתאר את השפלתו האלימה של כרך גאה לשעבר — את הפחד, את האכזריות, את הגבורה בזעיר־אנפין ואת הטרגדיה האישית.

ספר זה אינו שואף לעורר בלבבות קוראיו תחושות של אהדה והשתתפות במר גורלם של הברלינאים; הדבר היה סר־טעם וחסר רגישות. אבל מעצם מהותה של נקודת־הראות שהוא נוקט, הוא נוגע בהכרח בסוגיה מרה ושנויה במחלוקת: הצגת הגרמנים כקורבנות. מטבע הדברים, זהו עניין קשה לרבים, ובייחוד לאלה שסבלו יותר מכול מידי הנאצים. אבל הנושא הזה נידון עתה לעתים יותר ויותר תכופות בספרות הכתובה בגרמנית, ומתחיל למצוא את דרכו אל הדיונים הרחבים יותר בגרמניה הנאצית ובמלחמת העולם השנייה. עד כה התאפיינה הסוגיה הזאת, רובה ככולה, בשתי עמדות קיצוניות. מצד אחד ישנם טיעונים מעין אלה שהציג דניאל גולדהגן, הדורשים מאיתנו לראות את החברה הנאצית כעשויה מקשה אחת, מרושעת בלי הבחנה. מנגד יש ספרים כמו התבערה של יירג פרידריך, השואף לתאר את אזרחי גרמניה כקורבנות, מחוץ לכל הקשר רחב יותר שיש בכוחו להסביר את הדברים.

אני טוען שאף לא אחת משתי העמדות הללו מניחה את הדעת מבחינה אינטלקטואלית, ושבוויכוחינו על הסוגיה שנעשתה כה פוליטית, "האם היו הגרמנים קורבנות", נשקפת סכנה שנשכח עובדה היסטורית חשובה — הגרמנים אכן סבלו. סבלותיה של גרמניה במלחמת העולם השנייה — בדומה לאשמתה של גרמניה, ולהיותה שותפה לעליית הנאצים — הם עובדה שאינה שנויה במחלוקת, ולפיכך היא ראויה בהחלט להיות חלק מסיפור העלילה. ההכרה בעובדה זו אינה בגדר תירוץ לפשעיה הידועים היטב של גרמניה, הפחתה בחשיבותם או העמדתם באור "יחסוּתי", אלא פשוט הצבעה על מרכיב חיוני של הנראטיב.

מה שעולה מהספר באורח הבולט ביותר, לדעתי, הוא רבגוניותה של החברה הברלינאית. אין צורך לומר שהברלינאים לא היו משקיפים חפים מפשע שצפו מן הצד בעליית הנאציזם. הם היו נוכחים בכל זירה וזירה של מלחמותיו התוקפניות של היטלר, והיו פעילים בכל היבטי השואה. ואף־על־פי־כן ישנו — כתמיד — עוד צד לסיפור. בירת גרמניה מעולם לא היתה קרקע פורייה לנאצים: מסורתה השמאלנית, הקהילה היהודית התוססת שהיתה בה והאליטה הקוסמופוליטית שלה דאגו לכך. הודות לכל אלה, ההתנגדות לנאציזם בברלין — בכל הרמות — היתה חזקה יותר מאשר בכל עיר גרמנית אחרת; ויותר יהודים ניצלו שם במחתרת — בעזרתם ובתמיכתם של ברלינאים מן השורה — מאשר בכל מקום אחר בגרמניה.

אני מקווה שספרי יוכיח כי אנו מחמיצים את עיקרו של העניין אם אנו מתארים לעצמנו את הברלינאים של שנות המלחמה כהמון מאולף של אוטומטונים נאציים ההולכים כסהרורים אל האבדון. כפי שהבהירו לי מרואיינים רבים מספור, ברלין היתה עיר של מיעוט נאצים פעילים ומיעוט אנטי־נאצים פעילים, ובתווך רוב שעמדותיו היו פחות מובהקות, שהכוחות המניעים את חבריו היו, בפשטות, שימור עצמי, שאפתנות או פחד. במובן זה, לפחות, דומני כי המשותף לנו ולאותם ברלינאים של שנות המלחמה רב מכפי שהיינו רוצים להודות. "הם" אינם שונים עד־כדי־כך מ"אנחנו".