והגיא ביניהם

לפני שמונה שנים

המונית התקרבה ליעדה. מכווצת וחרדה במושב האחורי כססה עאלייה את ציפורניה המטופחות, חשה את לבה מאט את קצב פעימותיו, מתאים עצמו לאלה של המונה. עוד מעט המונית תיעצר וכן גם המונה. היא תהתה האם לבה ייעצר אף הוא.

הרחובות השוממים והחשוכים של מזרח ירושלים הנשטפים בגשם, דמו בעיניה לאזור רפאים, בו אפילו הכלבים העזובים אינם מרהיבים עוז בנפשם לשוטט. לאף אדם או חיה אין שום סיבה מוצדקת, דחופה ככל שתהיה, לצאת ממקום מחסה ביום בו הסופה משתוללת ומכה ללא רחם.

לאף אחד מלבדה.

לא היה ברשותה זמן רב לתכנן את המפגש. הכול נעשה בחופזה. למרות שנהגה על פי כל כללי הזהירות, עדיין חשה את ידה הקפואה של האימה לופתת את לבה. היא לא ידעה מהו טבעו של אותו פחד. האם זו האפשרות שעוד מישהו יודע על ביקורה זה חוץ משותפיה לסוד, או שמא הייתה זו מהותו של הביקור עצמו? מאז נודע לה אודות אותו שינוי המתחולל בקרבה התפללה לאללה שימחל לה על כל חטאיה, וסמכה עליו שלא יזנח אותה בזה הלילה הגורלי. כעת, כשהגיעה עת השלב המעשי בתכניתה, החלה אמונתה להיסדק אל מול עצמת הפחד.

כשעצרה המונית ליד הבית נדמה היה לעאלייה שהזמן עצר מלכת ושאכן לבה נעצר ביחד עם המונה.

*

"נץ 2 לנץ 1, המונית עצרה סמוך לבית, גם אנחנו עוצרים."

"מצוין, נץ 2, תתמקמו בעמדה ותמשיכו להאזין."

"קיבלתי נץ 1, עבור."

"זה הבית של אחותה, לא? אתה חושב שהוא מחכה לה בפנים?" שאל גיל כשעצר את הטרנזיט מאחורי בית מוזנח ונוטה לנפול, מקום הולם להסתתר מפני אובייקט המעקב.

"עוד מעט נדע הכול," אמר לו ישראל שישב לצדו. "המצב נראה טוב. זה בית חד-קומתי, שאינו צמוד לבתים האחרים ויש לו כניסה אחת בלבד."

שניהם הביטו בדריכות במתרחש.

*

ביד רועדת הגישה עאלייה את השטר לנהג, לא טרחה לבקש את העודף. תוך מאמץ נפשי אדיר פתחה את הדלת וברגליים כושלות נעמדה לרגע בתוך השלולית, מניחה לזעם השמיים לשטוף את כולה במטח אדיר של טיפות. מרוב חיפזון ובלבול שכחה לשאת עמה מטריה. היא חשה כיצד הדקירות בפניה מעוררות אותה, מניעות אותה להמשיך הלאה במסע לעבר הדלת הישנה והדהויה.

למרות הפחד המשתק, היא זכרה מה עליה לעשות: צלצול בודד קצר בפעמון, לאחר מכן שניים מעט ארוכים יותר ולבסוף שלושה ארוכים במיוחד. חרף שאון הסופה הנורא, היא הצליחה לשמוע קול פסיעות חלושות מתקרבות מהצד השני של הדלת. כשפסקו חשה את מבטו החודר סורק אותה מבעד לעינית.

מנעול אחד נפתח, אחריו מנעול שני. הדלת נפתחה בקול חריקה, עד כדי צוהר של סנטימטרים ספורים בלבד. היא ידעה שעליה הוטלה המשימה להמשיך במלאכה ופתחה את הדלת מספיק כדי שתוכל להיכנס. כשהייתה בתוך הבית מיהרה לסוגרה שוב. רק אחר כך הרימה מבטה להביט בו, ניצב במרחק פסע אחד מולה, גבוה וזקוף, כפי שזכרה אותו, אם כי נראה שהזדקן בהרבה יותר משש שנים. החיים כנמלט לא היטיבו עמו.

השתיקה הייתה מעיקה. איש מהם לא ידע מה לומר. רק הביטו זה בעיני זה, מנסים למצוא את המילה הנכונה. חיבוק הדדי ספונטני היה התחליף ההולם למילים. הוא בכה ראשון, היא מייד אחריו.

"התגעגעתי אלייך, עאלייה."

"גם אני התגעגעתי אליך, שאריף, בעלי היקר," אמרה, למרבה הפתעתה לא הייתה צריכה לזייף את בכייה.

*

"נץ 2 לנץ 1, יש לנו זיהוי ודאי, זה הוא."

"מצוין. המשיכו להאזין, המשיכו לעדכן."

כשהסתלקה המונית יצאו גיל וישראל מהטרנזיט. ישראל נשא עמו תיק שחור, גיל היה מחובר למיקרופון ולאוזנייה, כשמתקן הציתות הזעיר שהותקן בארנקה של האישה לא אכזב אותו עד כה. השלב הבא היה להגיע אל העמדה.

*

"בטוחה שלא עקבו אחרייך?" שאל הגבר, עדיין מסרב להרפות מחיבוקו, רק כעת הבין עד כמה השתוקק לכך במשך כל אותן שנים. הוא חש את חום גופה מציף אותו מבעד לבגדיה הרטובים.

"כן," שיקרה. וכי איך יכלה לדעת? "חוץ מזה, מה זה כבר משנה, הרי הם כבר יודעים שאני מבקרת את אחותי בימי שני בשעה הזו, כבר שנים. מצאת בקלות את המפתח שהיא השאירה לך בתיבת הדואר?"

"כן, כשהגעתי אחותך כבר לא הייתה כאן, בדיוק כפי שקבענו."

"היא תישאר אצל השכנה עד מחר בצהרים."

הוא הרפה מחיבוקו והביט בה בעיניים מלאות הערצה. "את תכננת את זה כמו שצריך, נשמתי."

עאלייה לא ענתה, רק הביטה סביבה. הוילונות היו מוגפים. כצפוי, הוא לא שכח את כללי הזהירות. היא נכנסה פנימה אל הסלון של בית אחותה הרווקה והתיישבה על הספה, תופפה באצבעותיה על המושב שלידה, מאותתת לו שישב לצדה. הוא נראה נבוך משום מה, מבולבל, השפיל פניו כאובד עצות. היא לא ציפתה ממנו לתגובה שכזאת, לא הבינה את פשרה.

"את יודעת עד כמה מסוכן עבורי היה להגיע לכאן? את מבינה שהפגישה הזאת שלנו מסכנת לא רק אותי אלא גם אותך. את רוצה שהילד היחיד שלנו יהפוך ליתום?" אמר בקול שקט ורציני.

עאלייה החלה לחשוש. אם יש דבר אחד ממנו קיוותה להימנע באותו הערב זו השיחה הזו. סמכה על כי תאוותו לגופה, הכה מוכרת לה, תשכיח ממנו את הנושא בגינו רבו באותן התקשרויות חשאיות ומקודדות. היא קיוותה שברגע שיראה אותה שוב, לאחר שש שנים בהן נמנעה ממנו, ינצל כל שנייה בזמן המועט שלרשותם לשם סיפוקו. האם אין היא מושכת עוד בעיניו, עתה משראה אותה? לא, אין סיכוי לכך, היא נראית כעת טוב יותר מאי פעם. כנראה שחששו מהופעה פתאומית של האויב היה חזק יותר מתשוקתו כלפיה. כאלה הם חייו של גבר שנמלט מהאויב הציוני, ישן כל לילה במקום אחר, מחליף זהויות לעיתים תכופות יותר משנחש משיל את עורו.

"אני רוצה עוד ילד, שאריף," השיבה לו בקול מתחנן.

"גם אני רוצה עוד ילד, אבל הסיכון שאנחנו לוקחים גדול מדי," הפתיע בקולו הרם ובמבטו הכועס. כשהביט אל תוך עיניה הנוגות שכך זעמו בבת אחת והוא נאנח בכבדות, משעין גבו על הקיר. עאלייה החלה לחשוש שמא הערב אינו מתפתח לפי ציפיותיה, אולם גם לא ידעה מה לומר כדי לקדם את מטרתה באותו מפגש.

"למה סירבת להצעה שלי? זה בהחלט היה יכול להצליח," חזר קולו להיות שקט, מובס משהו.

"מה, להעביר אליי את הזרע שלך במבחנה, כמו איזה..." אופציה זו הייתה מבזבזת זמן יקר ערך מבחינתה.

"למה לא, נשמתי? לאנשים במצב שלנו אין הרבה ברירות, אני לא צריך להגיד לך את זה."

עאלייה קמה על רגליה ובצעדים איטיים פסעה לעברו, מבחינה כי הוא מסיט מבטו הצדה. משהו הטריד אותו, וזה לא האויב הישראלי האורב לו בכל פינה. בעדינות שלחה את ידיה הענוגות והצחורות ללטף את פניו ברכות. היא הייתה חייבת לנקוט בכל יוזמה אפשרית להביא לכך שהמצב יעבור לשליטתה.

"אני רוצה לא רק את הזרע שלך, שאריף, אני רוצה אותך. את כל כולך. במשך שש שנים כל שיכולתי לעשות הוא רק לחלום עליך."

היא חשה כיצד פניו נובלים בין כפותיה, חיוורים לחלוטין. בשם אללה, מה עובר עליו?

"בכל מקרה, הנה אנחנו פה עכשיו ביחד, לבדנו, בלי שום איום חיצוני. לו ידעו הישראלים שאתה כאן כבר היו מזמן פורצים הנה." נדמה היה לה כי לחלוחית כבשה את עיניו. הוא מיהר למחות אותה בשרוולו.

"בוא אליי, שאריף, אני רוצה לעשות איתך אהבה, ורק ככה להביא את הילד שלך לעולם."

הוא עצם את עיניו בעצמה, נראה כמתאמץ שלא לבכות. עאלייה לא הבינה מה עובר עליו, אך גם לא יכלה להניח לו להתמוטט כעת. היא הסירה את מעילה, חשפה את שמלת הכתפיות השחורה והצמודה שהבליטה את מעלותיה הגופניות, אלה שבעבר לא היה יכול להרפות מהן. אחר אחזה בידו והעבירה את כפו הגדולה על מחשופה העמוק. הוא החזיר את ידו לחיקו בתנועה מהירה וגסה.

"מה יש לך?" נאלצה לשאול לבסוף, ברכות. מעולם לא ראתה אותו במצב שכזה.

כעת נכנע שוב לבכיו. כשהוא מליט את פניו בידיו הניח לעצמו להישבר. כעת הבינה עאלייה מדוע נבצר ממנו לענות. זה לא היה כלול בתכניות שלה. מסתבר שזו הסיבה שבגינה הציע בשעתו את הרעיון המגוחך של שליחת זרעו עם אחד מאנשי סודו. הצעתו נבעה כתוצאה מייאוש מוחלט ולא מחשש מפני האויב הממתין למעידה מצדו. מה נותר מהגבר שעמו התחתנה וחלקה את מיטתה? כמה אבסורד הוא שהחיים שבחר לעצמו על מנת לשמור על כבודו של עמו גזלו ממנו לחלוטין את כבודו שלו. היא כמעט חשה אמפטיה למצבו.

מה כבר ביכולתה לעשות כעת? היא קירבה את ראשו הרועד אל חזה וליטפה אותו ברכות.

"זה בסדר, יקירי, זה בסדר," גייסה את כל כושר העידוד שלה. "אחרי כל מה שעבר עליך זה בהחלט מובן. נאנחה. "את מה שנאלצת להקריב למען העם הפלסטיני אף גבר אחר לא עשה לפניך."

*

גיל השתדל למתן את צחוקו. "היית מאמין שהבן זונה הזה אימפוטנט?"

"מסכנה אשתו, עשתה את כל הדרך הזאת לחינם," תרם ישראל את תגובתו לחדשה המרעישה ושניהם צחקו בשקט, שם על גג הבית שממול.

*

היא הרגישה את דמעותיו זולגות במורד הגיא שבין שדיה, כבר מבינה שזו הקרבה האינטימית ביותר לה תזכה באותה פגישה.

"אני מצטער, עאלייה, הרבה דברים קרו מאז שנפרדנו, דברים שלא יכולתי לספר לך עליהם," בכיו התמתן, אך נשימתו הייתה עדיין כבדה.

עאלייה הרגישה שאמנם לא הצליחה לגרות אותו, כפי שתכננה, אולם לפחות ניחמה אותו. את זה הוא היה צריך לא פחות. אך זה לא מה שהיא הייתה צריכה. אולי בכל זאת תצליח להציל משהו מהפגישה הזאת, כבר אמרו לה לא פעם שהיא יכולה לעורר גבר אפילו מתרדמת.

"פחדתי מהפגישה הזאת, עאלייה, אבל חשבתי שאולי כשאראה אותך..."

"זה בסדר, שאריף, אהובי, תירגע. ששש... זה בסדר. אחרי כל אשר עברת, אני האישה הכי מאושרת בעולם על כך שאתה עדיין בחיים. כל כך פחדתי לאבד אותך. כל מה שאני רוצה זה רק שתחיה ותמשיך להיות שלי. אתה הגבר שכל חיי רציתי, עוד כשהיינו ילדים, זוכר?"

נדמה היה לה ששמעה צחקוק קל יוצא מפיו. אולי מצאה את הדרך הנכונה, אך זו עדיין ארוכה ורצופת מהמורות.

"בוא נשב על הספה, יקירי, אכין לנו משהו לשתות. אתה תירגע ותרגיש בנוח."

מילותיה עשו את האפקט הרצוי ושאריף שוב הזדקף.

עאלייה אחזה בידו וליוותה אותו אל הספה, שם סייעה לו להתרווח וחלצה את נעליו. על פניו הייתה עדיין מתוחה ארשת של חרדת ביצוע.

*

"למה שולחים למשימה הזאת אותנו ולא איזה מסוק שיפוצץ את הבית הזה?" שאל ישראל.

"יש עוד הרבה זמן עד פסח, אז אל תזיין לי את השכל כבר מעכשיו עם הקושיות שלך," סיים גיל את השיחה.

*

היא רכנה מעליו, השיקה פניה לשלו. כשמבטה החושני נפגש עם שלו ההססני, הניחה לניחוח הבושם שלה לערפל את חושיו. זה אמור לעורר אותו. זה תמיד עורר אותו. הוא עצם את עיניו, מנסה לחוות את הרגע, להיות שם אתה, באותה תחושה כה מוכרת ועם זאת כה זרה.

מאמציו לא נעלמו מעיניה ועאלייה החליטה להמשיך בפיתוי. היא הצמידה בעדינות את שפתיה הבשרניות לשלו הקמוצות. אחר ניסתה בעדינות להחדיר את לשונה לפיו, שם פגשה את שלו המנסה לבוא לקראתה. נשיקתם התהדקה, הוא התנשף בכבדות. היא לטפה את פניו בעדינות והחלה לפרום את כפתורי חולצתו. לשונה ניתקה מפיו והחלה לגלוש במורד צווארו, נשימתו הפכה כבדה יותר ויותר. כשבאו במגע לראשונה, לפני חמש-עשרה שנה, היא זו שהייתה המפוחדת והנרתעת. כעת רצה הגורל והיוצרות התהפכו. היא חשה שמלאכה לא קלה לפניה.

עאלייה פתחה את רוכסן מכנסיו, שלחה אצבעותיה פנימה לעסות את איברו הרופס. שאריף נאנח, גופו החל להתנועע באי-נוחות, מתעוות מרוב מאמץ להשתחרר מהמגע, מהתחושה, מהרגע, מהמקום. בטרם יביע התנגדות לכל העניין וינער אותה מעליו כליל, החליטה לפנות למוצא האחרון, מסירה ממוחה בעקשנות כל אפשרות לכישלון.

*

"עובדת קשה המסכנה, אה?" גיחך גיל, "עם השכן היה לה הרבה יותר קל."

"לא הייתי מתנגד להיות במקומו עכשיו, להחליף את האימפוטנט הזה," אמר ישראל.

"ברצינות? היית מזיין ערבייה?" התפלא גיל.

"זה באמת משנה אם זה כוס ערבי או יהודי?"השיב ישראל בשאלה משלו.

גיל עיקם את פניו. "כנראה שאתה באמת נואש מאז שאילנית זרקה אותך."

*

כמי שהטיבה לענגו בעבר, השתדלה כעת במיטב מאמציה להביאו למצב של זקפה ולו אף המינימאלית ביותר, שתחזיק מעמד דיה כדי להחדירו לתוכה. אך המאמץ היה לשווא. מיואש מהניסיון הכושל הרים את ראשה מחיקו, דמעותיו נושרות על שיערותיה הבהירות החלקות. היא הניחה ראשה על חזהו. חיבקה אותו בזרועותיה, מרגישה את מגע ידו בראשה, מעין מחוות התנצלות מוזרה מצדו.

"אני מצטער, נשמתי," לחש באוזנה.

היא לא טרחה אפילו לענות לו. כל שחשבה עליו היה שכך לא תוכל לצאת מהפגישה הזו, לא בלי להשיג את אשר לשמו דרשה לקיים אותה. הוא צדק, אכן היה עדיף שיתרום את חלקו למשימה באמצעות כלי אחסון, אותו היה מעביר אליה דרך הצינורות המוכרים. לא נורא, אולי לא הכול אבוד.

היא לא ידעה האם זה הזמן הנכון לומר זאת, אבל לא הייתה בידה כל ברירה. זה חייב לקרות עכשיו. "אולי בכל זאת נעשה את זה כפי שהצעת? נוכל לעשות את זה עכשיו, בלי שתעביר את זה דרך מישהו אחר."

כשניתק את ראשה מחזהו בפראות מפתיעה והביט בה בעיניים מופתעות וזועמות הבינה שטעתה. היא לא הייתה צריכה לומר זאת. היא לא פחדה מזעמו, מעולם לא פגע בה, לא היה יכול. אך עם זאת גם מעולם לא ידע תסכול מיני שכזה, אותו הוא יכול לפרוק באלימות על כל מי שבקרבת מקום, כולל אהבת חייו.

היא הייתה חייבת לברוח משם, לא יכלה לשאת עוד את המצב הזה.

"אני מתנצלת, לא התכוונתי."

הוא שתק.

"מוטב שאלך." היא קמה על רגליה וניגשה להרים את מעילה מהרצפה. כשהוציאה את הטלפון הנייד מהכיס והזמינה מונית שאריף לא ניסה לעצור בעדה. למעשה, אף לא אמר מילה. הוא נותר מקובע בכורסה, קפוא לחלוטין במקומו, כה שבוי בעולמו הפנימי שאף לא שם לב שרוכסנו נותר פתוח.

*

"נץ 2 לנץ 1, הציפור עומדת לעזוב את הקן."

"נץ 2, תזכור שיש להמתין עד שהיא תתרחק מהמקום ורק אז לפעול."

*

אותן עשר דקות בהן נותרה בבית עד הישמע צופר המונית נראו עבור שניהם ארוכות יותר מאותן שש שנים בהן נותקו אחד מעל השני. הם לא החליפו ביניהם מילה, כמו שני זרים שהקרבה הפתאומית שנכפתה עליהם מעיקה על שניהם ודנה אותם לסבול אחד את חברתו של השני, עד שגורם חיצוני יגאל אותם מסבלם. איך לכל הרוחות הגיעו למצב שכזה?

כששמעה את קול הצופר הגואל יצאה בחופזה מן הבית אל הסופה, מבלי לומר מילה לגבר שהותירה כבוי מאחור. כעת היא בבעיה. אמנם לגבי משך ההיריון הקצר התכוונה לספר לכל מכריה כי הייתה זו לידה מוקדמת, אולם בקרוב כבר תתקשה להסתיר את חיצוניותה המתרחבת מהעיניים החטטניות המופנות לעברה - אשתו של המהנדס המפורסם, המבוקש הבכיר ביותר על ידי כוחות הביטחון הישראליים.

*

"נץ 2 לנץ 1, היא יוצאת מהבית לבדה ונכנסת למונית."

"מצוין נץ 2, המשך לפי התכנית."

"מוכן?" פנה ישראל לגיל.

"ועוד איך," השיב השותף, מכוון את משגר הרקטות לעבר דלת הבית. אין סיכוי שהמהנדס יצא משם בחיים.

*

מיד כשהחלה המונית לנסוע צרחה לנהג שיעצור. בעצמה לא הבינה מדוע עשתה זאת. האם בכל זאת המצפון לא אפשר לה לזנוח כך את אבי בנה? לא, סביר שעשתה זאת מאחר והפלה כבר אינה בגדר אופציה עבורה. הזמן לכך כבר חלף. על מנת שתוכל להציל את כבודה ואולי אף את חייה, חובה עליה להשיג בדרך זו או אחרת את תרומתו הצנועה של בעלה. היא לא תצא משם ללא הדבר אשר לשמו הגיעה.

*

"נץ 2 לנץ 1, משהו אינו כשורה, היא חוזרת לבית."

"נץ 2, אין לפעול כל עוד הם ביחד, קיבלת?"

"עד מתי בדיוק אנו אמורים להמתין? עד שהבת זונה תעוף משם?"

"נץ 2, המתן בעמדתך, המשך לדווח ואל תפעל עד שתקבל הוראה מפורשת, קיבלת?"

גיל שתק. כעסו היה רב מדי מכדי שיוכל להשיב.

"נץ 2 , האם זה ברור?"

"ואם שניהם יצאו ביחד?"

"אז נוכל לעקוב אחריהם באמצעות מתקן המעקב ומתישהו נמצא אותו כשהוא לבד. מקסימום במקום לחסל אותו נלכוד אותו חי."

"אנחנו לא נקבל הזדמנות יותר טובה מזו. בוא נגמור עם זה עכשיו."

"נץ 2, אם תפעל בניגוד להוראות תעמוד למשפט צבאי, זה ברור לך?"

גיל לא ענה. הוא הסיר את המיקרופון ואת האוזנייה.

*

עאלייה מיהרה לעבר הבית. הסופה שאיימה להעיפה כעפיפון הייתה בלתי מורגשת לעומת זו שסחררה אותה מבפנים. היא ידעה שלא תוכל להניח לערב הזה להסתיים בצורה שכזאת. יהיה מה שיהיה, היא חייבת לחזור לשם. פרט לכך, היא עדיין אהבה את בעלה ולא יכלה להיפרד ממנו כך, ידעה שמגיע לו יותר מזה. זה היה הלילה האחרון בחייהם של המהנדס ואשתו, והם זכו לסיימו אחד בזרועותיו של השני.