ים ביני לבינך

פרק ראשון

בסמטה צרה המובילה אל שדה פתוח, ביום הראשון של האביב, מיכאל ברנשטיין הולך ולא רואה. לא רואה את קרן השמש שהשתקפה לרגע על כדי הכסף של החלבן וזירזפה טיפות של אור על גיגית עץ, לא רואה את הילדים בבגדי מלחים צועדים בשורה בעקבות המורה המוביל אותם, ואת האישה שמוליכה שתי עזים קשורות בחבל אל השדה. מיכאל לא בדיוק הולך, אולי חולף, עובר אורח בסמטת האנחות, בעיר הוורודה טולוז, בשנת 1913. הוא מגיע לצומת ומהסס. כלב משוטט אבל נחוש חולף על פניו, יודע לאן הוא מאיץ עכשיו את הליכתו שהופכת לריצה, ומיכאל אחריו ומאבד אותו בפינת הזַ'רדֶן רויאל. מכאן הוא יכול לפנות שמאלה, בחזרה אל שתי העזים שעוד לא הגיעו לשדה וכבר הן מלחכות את שולי המדרכה, או ימינה, למרכז העיר. לכאן או לכאן, מה זה משנה. אישה ובידה שמשייה צבעונית מסתכלת עליו. למה? בגלל שערו השחור שגלש מעט אל מצחו? בגלל שהוא נראה כאילו הוא מחפש משהו? ואולי בגלל שהוא נראה כאילו הוא לא מחפש כלום? הוא ממשיך ללכת ומגיע לכיכר הקפיטול.

כאן, בשעת הצהריים, בתי הקפה רוחשים רעשי ספלים, צלחות, קולות וקטעי דברים: "רוול? כישלון מוחלט", "הטור דה פראנס...", "ואני בסלון היופי", אומרים משהו על "דפניס וכלואה", על קלמנסו שהתפטר, "הלנה רובינשטיין? מי זאת בכלל?" ומישהו מסכם שיחה ארוכה: "פיקאסו כן, אבל לא הנשים הללו בצורת קוביות." אי־שם, באוקיינוס האטלנטי, שוקעת הספינה "טיטניק" אל המעמקים. ברוסיה, במכרה זהב שעל גדות נהר לֶנָה, נורו מאתיים שבעים שובתים למוות. בעוד שנה תפרוץ המלחמה הגדולה, ובינתיים, כאן בטולוז, נפערה פיסת תכלת מבין העננים. כמה קרני שמש מפלסות להן דרך אל המרפסת של קפה ביבֶנט, ומשם שני שרוולי תכלת מתנפנפים. מישהו קורא: "מיכאל בוריסוביץ'!", הוא מסתכל ורואה אותה.

היא יושבת ליד חברתו מריה, שתיהן בחולצות משי תכולות ושתיהן שמחות לקראתו כאילו מצאו אח אובד, למרות שמבין שתיהן, רק את מריה הוא באמת מכיר. מריה שואלת: "מיכאל, לאן אתה הולך?" מצַוָוה: "בוא תשב איתנו!" ומציגה אותו: "זה מיכאיל בוריסוביץ', אבל את יכולה לקרוא לו גם מיכאל." והוא אומר: "אני הולך ל..." והיא קוטעת אותו: "אתה לא הולך לשום מקום, אתה יושב עכשיו איתנו." היא מציגה בפניו את חברתה: "זו רַיָה איסרובנה בלובשטיין, מכיר?"

"מכיר, כמעט."

"אז עכשיו אתה מכיר לגמרי."

ריה לוחצת את ידו ואומרת: "גם ריה, גם רחל." והוא עונה: "נעים מאוד." עכשיו הוא מתכונן להתנצל ולומר שוב: "אני הולך ל..." למרות שעוד לא מצא את המקום שאליו הוא הולך. אבל מריה קוטעת אותו ואומרת: "היא באה מפלשתינה, ארץ ישראל."

"כן?" הוא שואל, "באמת?" ומתיישב. וריה, אולי כדי לתת הסבר לכך שמפריעים לו ללכת אל המקום שאליו הוא הולך, אומרת: "תראה איזה עולם, ארגמן ותכלת."

"גם את כותבת שירים?" הוא שואל אותה.

"לא," עונה מריה במקומה. "היא, נדמה לה שהיא חקלאית, ומה שיש לה לכתוב היא כותבת על האדמה, אבל בעצם היא ציירת." "ומה אתה?" שואלת ריה. "אני כלום, טכנאי חשמל." מה הוא יכול להגיד? הוא לא משורר, למרות שפעם המגירות שלו היו מלאות בשירים שכתב. הוא לא מוזיקאי, למרות שהוא מנגן בפסנתר. הוא לא רופא, כי לא התקבל לפקולטה לרפואה בפטרבורג למרות הקשרים של אביו, ועדיין איננו מהנדס. הוא לומד באוניברסיטה של טולוז הנדסת חשמל וברגעים של התלהבות הוא מאמין שעוד יוכל להאיר את כל רוסיה באור חדש של נורות הניאון שהומצאו רק השנה, אבל רוב הרגעים של חייו אינם רגעי התלהבות.

"אני מכירה אותך," ריה נזכרת פתאום. "אתה הרי גר בפנסיון של הגברת פּראט, לומד הנדסה, נכון? ראיתי אותך שם." עוד כמה מילות היכרות ועוד כמה מילות נימוס, והוא מעז ומספר לה שפעם, כשהיה קטן, רצה לעלות לארץ ישראל, כי האמין ששם, איפה שחיים הצדיקים והחלוצים, כבר לא מתים יותר. אחר כך הוא אמור להשתלב בשיחה שלהן שהופסקה בגללו, אבל איך ישתלב בשיחה על מוריס ועל פיליפ כשאת שניהם הוא לא מכיר? "בייחוד מוריס," ממשיכה מריה איזה משפט שהופסק, "לא נראה לך שהוא דומה לגיבור ההוא מ'רעב' של קנוט המסון? כאילו רק ישיג עיפרון וכבר הוא כותב את האפוס שיזעזע את כולנו."

"אבל זה אותך שהוא רוצה לזעזע, לא את כולנו," אומרת ריה ושתיהן צוחקות.

שתיהן כאן באופן זמני. מריה תחזור לרוסיה ותעבוד כפועלת במפעל, וריה תחזור ותהיה חקלאית בארץ ישראל. "גם אני באופן זמני," הוא אומר. הן שותקות, מסתכלות עליו, מחכות להמשך, ולאחר שתיקה, כשנראה שהוא לא מתכוון להבהיר ולהסביר, מריה ממשיכה שיחה קודמת על רוסיה ועל העתיד. "כשהחיים לא יהיו חיים סתם, אלא..." והיא לא מוצאת את המשפט המתאים שיבהיר מה יהיו החיים, ומסתפקת בכך שלא צריך לדמיין את העולם החדש, צריך פשוט לפוצץ את הישן, ומודה שקראה את זה אצל מיאקובסקי. מיכאל, שמכיר היטב את השירים שמריה כתבה ויצאו בקובץ קטן בשוויצריה, אומר לה ברכות, כמעט בלחש, כדי לא להעליב: "איך בדיוק את מפוצצת את הישן, כשהשירים שלך מלאים באבירים ונושאי כלים וסוחרי עתיקות בחופי הסֶן?" והיא עונה לו: "אתה בכלל לא יכול לדבר. אתה הרי היית מוכן לחזור אלפיים חמש מאות שנים אחורנית בהנחה שתיפול למאה השביעית, אל האפוסים הגדולים. ואתה לא יודע שמאה שנה לפה, מאה שנה לשם, ואתה נופל מהמאה השביעית לחמישית, ישר מהאפוס לטרגדיה, ושם אתה כנראה גם נשאר תקוע." היא מוכנה להתווכח ולפרט, אבל במקום זה היא עוברת למונולוג ארוך על האיכר ברוסיה שעובד מבוקר עד לילה כדי להשיג קצת לחם לילדים שלו, שגם הם עובדים מבוקר עד לילה. ריה נראית משועממת, גם מיכאל מסתכל לצדדים, לא רוצה להגיד לה שכבר שמע את הטקסט הזה כמה וכמה פעמים. מריה מרגישה שאיבדה את הקהל שלה ומשתתקת, והשיחה הופכת פיוטית יותר: חיים ללא צרפת, ללא רוסיה, ללא מדע, אפשריים, אבל חיים ללא יופי אינם אפשריים. מי אמר את זה? מריה? רחל? מיכאל? מישהו אחר? ומזכירים את הדרך אל יערות העדן, איפה שפורחים הדובדבנים. הם מדברים על הכול, לעתים ביחד, לעתים כל אחד לחוד, ולרגע לא ברור אם לא קול אחד נשמע שם ומתפצל לשלושה קולות ורק נקטע מדי פעם על ידי המשפטים הקצרים, המרוסקים של מיכאל, שהסתכל מסביבו, ראה אנשים מטיילים, מדברים, מסתכלים על בגד יפה, חושבים איזה ארון לקנות לחדר הילדים ולא שואלים את עצמם בשביל מה.

השיחה מתגלגלת כך שבשעה ארבע אחר הצהריים, בקפה ביבנט, ביום שהיה יום שמש אביבי וכבר הלך והתקדר, הוא מפתח בפניהן את תורת האידיאות של אפלטון. הן מקשיבות, מתעניינות, ומריה מתלהבת בעיקר מכך שחתול הזבל הזה, שמחכה בעיניים כלות לעוד פרוסת באגט, הוא רק התגלמות חלקית, פגומה, של האידיאה הנצחית, השלמה של החתול. ריה אומרת שהחתול הזה בכלל לא נראה לה פגום, ולהוכחה היא מנסה לדבר אליו וגם אליהם: "תראו כמה שהוא יפה, הוא מבין כל דבר, ראיתם איך הוא מביט בי?" מיכאל אומר שהוא בסך הכול רוצה את הבאגט שלה, ובעוד שניהם עסוקים בחתול, מריה מוצאת הזדמנות לחזור לנושא האהוב עליה ומצטטת מתוך פמפלט שחילקה: "תנעלו את הכנסיות, תחסלו את האלוהים, תגמרו עם הנישואים ועם הירושה, תוציאו את הסכינים, זה הזמן!" מיכאל אומר: "זה לא חשוב. בעולם הבא האפיפיור ירחץ את רגליהם של כל היחפים, הקרועים והבלויים." "אבל אתה יהודי," ממלמלת מריה. "אז מה?" ולכאורה, בלי כל קשר, היא פונה עכשיו אל שניהם, גם אל ריה וגם אל מיכאל, בלשון רבים: "אתם מיוחסים, אתם אכלתם מכפית של כסף. בבתים שלכם היו כורסאות עור מרופדות ושטיחים שהבליעו את צעדי המשרתים. אני סתם קבצנית מרחוב בפטרבורג, אני גדלתי במזבלות, אני התחלתי לעבוד בגיל אחת־עשרה." ומיכאל שוב, בקול שקט, כאילו כבדרך אגב, שואל: "איך זה שסיימת את הלימודים אם כל הזמן עבדת?" למרות שהוא יודע היטב שמריה קיבלה מלגה מאיזשהו מוסד שאת שמו הוא לא זוכר. אחר כך הן חוזרות לאיזו שיחה פרטית אינטימית על הפרופסור לבוטניקה שריה מאוהבת בו, ומיכאל מוצא שזה הזמן להיפרד מהן. גם כשהוא מתרחק, הוא עוד יכול לשמוע אותן צוחקות, נכנסות אחת לדברי רעותה כמו ילדות קטנות. רחל אומרת שאילו היו מחברים את כל הגברים שבחייה לגבר אחד, אולי הוא היה מוצא חן בעיניה. מריה מדברת על איליושה, אהבת חייה שהיה איתה בגלות, גורש יחד איתה מרוסיה ועוד מעט יגיע הנה. הן חוזרות שוב למוריס שעדיין לא כתב את האפוס של חייו, לפרופסור לבוטניקה, מה ההבדל בין אהבה לרחמים ומה הם הצבעים של התשוקה. אדום, כתום? וכבר קולן לא נשמע וחבל, כי עכשיו הן מתחילות לדבר גם עליו.

"זה אמיתי או שהוא משחק? מה הוא, ניהיליסט, ציניקן?" שואלת רחל. "אולי גם וגם," אומרת מריה, ולאחר הרהור: "אבל את לא מכירה אותו. זה לא בדיוק כך. זה לא בדיוק שהוא לא מאמין, הוא לא מאמין שהאמונה אפשרית. זאת אומרת כן, היא אפשרית, אבל לא במקום שהוא נמצא בו. צריך לשכנע אותו," והיא מנסה להסביר ומוותרת וכבר עברה ממיכאל לאיליושה. ריה אומרת "כן" ו"לא", עדיין מוטרדת מהעיניים הבהירות, המעורפלות של מיכאל, מתבוננות בחתול האפור מעולם האידיאות של אפלטון ואחר כך מופנות אליה, סוקרות, כאילו מחפשות עמוק בתוך עיניה את הדבר האמיתי, שכמו החתול גם היא מסתירה, הזהות האמיתית שלה.

והוא בינתיים הגיע כבר הביתה, לפנסיון של הגברת פראט, סורק לרגע את חדרו במבט כבד: אצטבה ועליה כמה ספרים, שולחן עמוס, מיטה, קירות, אין תמונה, אין וילון, אין עציץ, גם לא צנצנת, ולרגע תוהה: "העיניים שלה כחולות או אפורות? ובאמת שם, באותו אגם, אפשר למצוא את האושר האמיתי? ומי זה נוח?" ואומר לעצמו: "אני לפחות את הייאוש שלי לא מבזבז על חזיונות שווא."

הוא לא הודה בכך בפגישה, אבל הוא כבר ראה אותה כמה פעמים בקפטריה, בפנסיון. חמש מאות בחורים לומדים איתה באוניברסיטה בפקולטה לחקלאות, וכולם סובבים אותה וטוב לה ביניהם, ושם מחכים לה החברים החלוצים שלה. מה לו ולה? ומה אכפת לו אם עיניה כחולות או אפורות? הוא נכנס למיטה, ובבוקר, כשיפקח את העיניים ובמקום אור יראה עלטה, לא יבין שפשוט אתמול החליט לישון עד מאוחר, וכדי שלא יפריעו לו, סגר היטב את התריסים.

* * *

כך שזה לא קרה מיד, ואולי אף לא היה קורה כלל לולא אותו יום, שבו מיהרו מריה ורחל למועדון הסטודנטים ובכניסה, מהחדר שליד האולם הגדול, בקעו צלילי פסנתר כל כך רכים, כאילו על פני מים מנגנים הקלידים ולא על ארגז עץ ומקשים. "תעזבי, אנחנו ממהרות עכשיו, אין זמן," מריה גררה והאיצה, אבל רחל סירבה לזוז. "זה בטהובן." מריה התעצבנה: "הם לא יחכו לנו!" ורחל בכל זאת התעקשה, פתחה את הדלת של אותו חדר ובתימהון אמרה: "הרי זה מיכאל בוריסוביץ'," וסגרה את הדלת כדי לא להפריע לנגינה, שהמשיכה לזרום מהאנדנטה של הסימפוניה החמישית אל הסקֶרצו אלגרו, וכך לא ראתה איך שערו השחור החלק נשמט אל מצחו ואיך עיניו חוצבות אפיק אל תוך הפסנתר, מנסות להגיע אל תוך המוזיקה.

למחרת, כשחלפה על פניו במסדרון, לאחר ששאל "מה שלומך?" והיא ענתה "בסדר," ולאחר שחיכתה עוד רגע עד שהתרחק, היא קראה לו. "מיכאל, אולי כוס קפה בחדר שלי? יש לי אפילו עוגיות," ולא אמרה דבר על המוזיקה ואיך פלשה והציצה. לרגע הוא הסתכל אל קצה המסדרון ימינה, אחר כך אל קצה המסדרון שמאלה, מחפש איזו פרצה, וכשלא מצא, אמר: "בסדר, כן."

היא הכינה קפה, הגישה עוגיות. הוא הביט בחדר. ספרים על האצטבה כמו אצלו, מיטה פשוטה מכוסה באריג גס כמו אצלו, מבעד לווילון אפשר לראות כרכוב של בית וחלון מעוטר בוורוד. על השולחן ערמה של ספרים, ובהם "דשנים וטיוב כימי", "מחלות צמחים והטיפול בהם", על אדן האח צנצנת פרחים ועל הקיר מעל הספה האדומה שלוש תמונות.

"זה אגם?" הוא שואל, כאילו זה לא נראה כמו אגם. "את ציירת?"

"כן."

הוא מתיישב על הספה לצדה, גומע מהקפה, נוגס בעוגייה ומחזיר אותה לצלחת, אומר משהו על החדר. היא עונה, לרגע שתיקה, אבל לאט־לאט מתברר ששניהם אוהבים את אנה אחמטובה ושניהם אוהבים גם את פרנסיס ז'ם. היא אוהבת במיוחד את פר גינט, בעצם לא את פר גינט עצמו, אלא את המקום ההוא בלבה של סולוויג שבו הוא היה כל חייו, גם כשנדד ברחבי העולם כל כך רחוק ממנה. היא גם מספרת לו על ארץ ישראל ועל אותו יום חמסין שבו כולם חזרו מהעבודה, העלו את שקיות העדשים שקטפו על הקלשונים והתחילו לרקוד סביב השובך, ורואה החשבון ראה אותם מחלון חדרו, יצא החוצה והצטרף לריקוד. גם על ברל היא מספרת וגם על נוח.

"זה אותו נוח שסיפרת לנו עליו? שהיה ממיין את הצמחים לפי הזן, הסוג, ההגדרה הבוטנית?"

"כן, אותו נוח."

אין לו מה לספר בתמורה לסיפורים על ריקוד הקלשונים, על ברל ועל נוח, והוא מספר לה אם כך על רודנבך, שיכול היה לשמוע את הזעקה של הפרח, את הלב הדופק של המים, ויכול היה להבין את המראָה שזוכרת את מה שהשתקף בה בעבר ואת הפסנתר שמבכה את כל השנים שאיש לא נגע בו.

"זה קצת עצוב," היא אומרת לו.

"רודנבך הוא סופר עצוב," הוא מודה. וכדי שלא תחשוד בו שבעצם על עצמו הוא מדבר ולא על רודנבך, הוא תוהה אם לספר לה על וַרוַורה שהיתה חברה שלו, בעצם לא בדיוק חברה, אבל במקום זה הוא מספר על הציפורים שהיה מאלף.

"באמת? איך עשית את זה?"

"פשוט, צריך לדבר אליהן והן באות ויושבות לך על הכתף, וצריך כמובן לתת להן גם אוכל."

אחר כך הוא מספר לה על אנשי ההרים, שתהום פעורה לרגליהם והם צועדים למעלה ונושמים אוויר פסגות. הוא קרא עליהם בספר שנקרא "האלפיניסטים", ובעזרת הספר הזה למד איך בדיוק נאחזים בזיזי הסלעים, איך משתמשים במצוק כסולם, תוקעים וו במרומי הקרח וכורכים עליו את החבל ומטפסים.

"וכל זה מהספר?"

"כן."

שהרי אף פעם לא היה באלפים, גם לא בהרים אחרים, ואת התרגול בטיפוס על הררי שלג ערך על ערמת הסיד הלבן שביער ליד ביתו בליובאן. זה לא היה קל — רגליו היו שוקעות באבקה הלבנה, מדמיינות תהום וצוקים, ידיו מדמיינות סלע שנחשף לרגע ומיד מתמוסס וחוזר להיות סיד לבן, והוא מושך למעלה, מתרומם ומטפס.

על מה עוד הוא יספר לה כדי לא לשתוק כל הזמן? על הפסנתר? על אמא שלו שהכריחה אותו לנגן, למרות שהמורה חשב שאולי הוא צריך ללמוד דברים אחרים? והפחדים. פחד מטיח מתקלף, מאישה זקנה, מהריח העבש של הנקניק בחנות שברחוב נייבסקי, מתכשיט בצורת עכביש שסבתא ענדה על השמלה והוא הועבר לאמא. פחד שאמא תיעלם, בעיקר לאחר המחלה שלה, שתיכנס לשירותים ולא תצא, או תצא מהחלון, תברח.

והיא מספרת על פסנתר אחר — פסנתר הכנף שנשלח על ידי אבא שלה מפּוֹלטבה, ויום שלם עשה את דרכו על גמל דרך חולות ופרדסים ושיחי צבר מיפו אל המושבה ההיא, רחובות. וכשהורד מהכרכרה והונח ברחוב המאובק, עוד לפני שהועלה לקומה השנייה, התיישבה אחותה בת־שבע וניגנה נוקטורנו של שופן והשכנים יצאו לשמוע.

הוא שאל: "איזה מספר?"

"איזה מספר מה?"

"איזה מספר נוקטורנו?"

והיא לא ידעה לענות.

הם ישבו על הספה בחדרה ודיברו, ויחד איתם, מתחת לאורה הקלוש של המנורה, היו שם גם כל החברים שלה, שאותם גררה אל תוך השיחה: ברל ונוח ובנציון וגורדון. היא מציירת והיא כותבת והיא אוהבת את פרנסיס ז'ם, והיא כאן לידו. אז למה כמו הלך המטפס במעלה ההר, הוא רוצה רק לצנוח למטה, להירדם? בכל אופן, את בטהובן באותו יום במועדון הסטודנטים היא לא הזכירה.

למחרת, שוב במסדרון, והפעם בבוקר, היא עצרה אותו ושאלה: "תבוא אחרי הצהריים?" והוא ענה: "כן," ובאמצע השיעור במבוא להנדסה התערבב באוזניו השיר שציטטה לו עם קולו המונוטוני של המורה: "כל עוד נוע תנוע, כל עוד היום מואר, אלִי לכל איש אשר בארץ, תן את אשר יחסר", נבלע אל תוך הסינוסים, קוסינוסים, שורשים מרובעים ומשולשים.

אחר הצהריים הוא נכנס לחדרה, והחדר היה מלא חברים. שלושה ישבו על הספה האדומה והאחרים ליד השולחן. הוא רצה לצאת והיא עצרה בעדו: "תשב, אנחנו רק מנתחים את מבנה הגבעול." הוא התיישב ושמע על מבנה הפרח, עלי הכותרת, הפוטוסינתזה, איפה נמצא הצוף ולמה לפרחים יש ריח. "חכו, נשאל את מיכאל. מיכאל, למה לפרחים יש ריח?"

"לפרחים יש ריח," הוא ענה, "כמו שליין יש ריח. כדי שיהיה לנו במה להיזכר גם כשאנחנו יושבים בחדר הדחוס הזה."

"טעות, לפרחים יש ריח כדי שפרפרי הלילה יפרו אותם. לעומת זאת, יש להם צבע כדי למשוך את פרפרי היום."

"זה מהפרופסור לבוטניקה?" הוא שאל, שהרי את המורה הזה הוא כבר מכיר.

"לא. זה מהחבר שלי נוח."

מישהו ביקש כוס מים ואף הציע לצאת החוצה ולהביא בקבוק "אוויאן", אבל ריה אמרה: "לא צריך, הנה מיכאל יביא מהמטבח. מיכאל הוא בן בית כאן. מיכאל, ידידי, אולי תביא לנו בקבוק מים? תהיה נחמד." הוא קם, יצא מהחדר, סגר את הדלת מאחוריו ולא חזר לשם.

כמה ימים חלפו, וביום ראשון בבוקר היא דפקה על דלתו, פרצה פנימה, לא שאלה מדוע נעלם כך, הסתכלה לרגע במהומת הבגדים שעל מיטתו, שלפה ממנה סוודר, זרקה לו ואמרה: "תלבש, אנחנו יוצאים לטייל. רצית להריח פרחים, אז הנה, אנחנו הולכים להריח פרחים."

הם יצאו מהבית אל העקבות המוארים של פינות השמש. היא הובילה וגם הדריכה. "תסתכל על מסגרת האבן, תראה את החלון שנמתח לאורך המגדל. למעלה, לאן אתה מסתכל? תסתכל למעלה, לא למטה." הם חמקו בין הכרכרות, "תיזהרי, לאן את רצה?" עברו ליד הסינמה — בערב יוקרן כאן החלק הראשון של "עלובי החיים", וחלפו על פני הביבליוטק. הכול היה מלא בריח של נפטלין והדרים. שמלות ארוכות ולבנות, צווארוני תחרה, כובעי נוצה — כל מה שהוצא מארונות החורף צבע עכשיו את הרחובות. ספינת נוסעים גיששה את דרכה בתוך מניפת קצף לבנה בנהר, ומהגשר אפשר היה לראות איך המים סוחפים עמם מגדלים, קירות בתים וחלונות מלאי אור. העיר כולה שקועה במעמקים, זורמת עם הנהר. היא זרקה מטבע.

"זה לא מקום שזורקים אליו מטבעות," הוא אמר.

"זה חשוב, זו השקעה לעתיד."

אחר כך הם ירדו אל גדת הנהר, אל בין העצים. שני נערים ניגשו אליהם והתרימו אותם למען הקמת פסל של ז'אן ד'ארק רכובה על סוס ומצחה עטור עלי דפנה. מיכאל נתן מטבע. היא השתרעה על העשב הרך, שגשמי החורף הפריחו אותו והשמש של האביב ייבשה אותו, מיצמצה בעיניה, והוא הביט בה ואמר: "תבקשי בקשה."

והיא ענתה: "יש לי בקשה."

"כן."

"אל תסתיר את השמש." ושניהם צחקו.

מי הנהר התקמטו אז ברוח, קרן שמש, שלרגע היתה על פניה ונעלמה, שוב חזרה, סורקת את שערותיה, את גופה. האוויר כל כך שקוף, כל כך ממלא את העולם ואת החזה. אז למה כמו קירות זכוכית מקיפים אותך, מיכאל? חוצצים בינך לבין כל זה. והרי זה כל כך פשוט: הגישו לך משהו רופף, כמעט כלום, נתנו לך טיול לנהר, נתנו לך את הרחוב הזה כדי לחזור דרכו הביתה, את היום, את הלילה. למה שלא תיקח?

"את יודעת משהו על נהר פֶּצ'וֹרָה?" הוא שאל.

"למדנו, אבל אני לא זוכרת בדיוק."

"הוא זורם מאתיים חמישים קילומטרים מהעיר איזְ'מָה, סמוך לשפת ים הקרח. תחנת הרכבת הקרובה ביותר היא ארכנגלסק. אוכלים שם דגים, אין תפוחי אדמה, לשם שולחים את הגולים. באביב, כשהנהר הזה הפשיר מעט, קפצה לתוכו אסירה אחת, שקראו לה אניה."

"מאיפה אתה יודע?"

"קראתי."

כל זה היה על פלומה של עשב רך, על גדת הנהר גארוֹן, כשלרגע האדמה לא היתה מעטֶה כה דק ומתחתיו האימה. אבל בינתיים הצרפתים משתלטים על מרוקו, חיל הים האיטלקי כובש את רודוס, כוחות אופל בלתי נראים כבר מתחילים להניע גייסות.

* * *

"נו, תפסיק כבר להפריע ותתחיל לכתוב את המילים בדיוק כמו שהראיתי לך."

הם החליטו לעשות חילופים — הוא ילמד אותה אספרנטו, כדי שתוכל להיות פעם חלק מאנושות שלמה שתדבר בשפה הזאת שהיום איש לא מדבר בה, והיא תלמד אותו עברית. "אם תבוא לארץ ישראל ותדבר איתי רוסית, אני לא אענה לך."

ולמרות שיש לו כישרון לשפות והוא מדבר צרפתית, גרמנית ואפילו יוונית ואיטלקית עתיקות, זה לא קל.

"אבל איך אפשר לכתוב מימין לשמאל?"

"אפשר לכתוב בכל כיוון, גם מלמעלה למטה."

"אני לא מבין איך אנשים לומדים את השפה הזאת."

"מה יש כאן להבין? לי אפילו מורה לא היה. רק ספר לימוד ומילון עברי־רוסי. פשוט החלטתי לדבר רק עברית, ואם היו פונים אלי בשפה אחרת, לא הייתי עונה."

"אז הנה איתי את מדברת רוסית."

"וצרפתית ואספרנטו, ועכשיו נוסיף לזה את העברית."

כצעד ראשון, היא מלמדת אותו איך להזהיר את השפן מפני השועל הרודף אחריו: "רוץ שפן, נוס, נוס, נוס," ומוסיפה גם את המנגינה ומסבירה את ההבדל בין "רוץ" ל"נוס" ומספרת לו שאת כל זה היא שמעה בגן הילדים שבו בילתה שבועות, כדי ללמוד את השפה המדוברת.

"אבל בעצם, מה את יכולה לומר בעברית שאת לא יכולה לומר בשפה אחרת?"

"אני אגיד לך מה, הנה: "מלאכים נהלכים בתוך אבני אש ומים/ הדר כבודך יביעו השמים."

"ומה הפירוש?"

היא מתרגמת ומוכיחה: "אתה רואה, ברוסית זה לא עובר," וכותבת לו את המשפט באותיות גדולות וברורות. הוא מעתיק אותו, משנן אותו בעל פה, מתפעל ולא יודע, ולמען האמת גם היא לא יודעת, כמה הרבה שגיאות כתיב היא הצליחה להכניס לתוך השורה האחת הזאת.

ועכשיו אספרנטו. השיעור מתחיל והמילה הראשונה היא "קרינו", שפירושה "יקרה שלי".

יום אחד היא מקריאה לו שורה ראשונה מתוך שיר שכתבה:

"התזכור איך רוח במים דוחקת," ושואלת מה דעתו.

"ומה ההמשך?" הוא שואל.

והיא אומרת שאולי זה ייגמר במשהו כמו:

"שעה זאת של חסד

שעה אין אחות לה

אל־נא תשכח!"

היא מחכה שיאמר מה דעתו והוא אומר שזה יפה בעיניו ולא מוצא מה להוסיף. היא מאוכזבת קצת ומנסה להסביר: "זה שיר מהחיים."

"כן, נכון," הוא אומר, וכיוון שהיא מחייכת אליו בחיוך הזה שלה, שהופך את שתי עיניה מאירות יותר וכחולות, הוא אוזר עוז ושואל אותה אם תרצה לראות פעם משהו שהוא כתב. "למה פעם," היא שואלת, "למה לא עכשיו?"

הוא מביא מחדרו כמה דפים ובהם, באותיות זעירות בצרפתית, שתי גרסאות לסיפורו של החייל היווני שנותר חנוט בתוך הלבה בפומפיי. הגרסה האחת היא זו המוכרת, המספרת על החייל שסירב לנטוש את משמרתו בשערי העיר, גם כשהעיר כוסתה באפר. הגרסה של המספר, הלוא הוא מיכאל, היא שונה. "לא כך מת החייל, נכון, קְלוֹנַריון?" הוא פונה אל גיבורת הסיפור. "הרי אנחנו יודעים היטב איך מת," וכאן הוא מפתח סיפור אהבה שבסופו עומד החייל היווני בשערי העיר ומחכה לאהובתו קלונריון, והוא ממשיך לחכות גם כשהאדמה רועדת, סלעים נזרקים באוויר, חשכה מכסה את פומפיי ועמודי השיש מתמוטטים, כולם בורחים והוא ממשיך ועומד ומחכה והאפר כבר קובר אותו תחתיו, והוא ממשיך לחכות עוד אלפיים שנה. "כך זה קרה, נכון, קלונריון?"1

"גם זה סיפור על החיים, כלומר על אהבה," הוא אומר לאחר שסיימה לקרוא ולא אמרה דבר.

"זה לא כל כך סיפור על אהבה, זה סיפור על מוות," היא עונה.

אם כך, היא לא אהבה את זה, היא לא הבינה כלום, גם לא את השיר שקרא לה לפני כן. ואין מי שיגיד לו שהוא כנראה טועה, כמו כל כך הרבה פעמים שבהן טעה בעבר, שהרי היא העתיקה את הסיפור למחברתה, ואת השיר שקרא לה לאחר מכן תירגמה לעברית. וגם הסיפור, גם השיר, כמו כמה דברים אחרים שכתב, נשמרו אצלה כל השנים, עד ליום מותה.

לפעמים היו ביניהם מחלוקות, אבל גם כשהתגנבה ללבו הידיעה הברורה שלא עכשיו, לא כאן, לא במקום הזה הוא היה רוצה להיות, הוא השתיק אותה.

וגם כשנראה לה שמשהו מציף אותו כמו עייפות או שיממון, היא לא אמרה דבר, כי השיממון הזה לא היה לגמרי זר לה. כאיום של דבר־מה שעדיין לא התרחש, היא מחכה לו ובינתיים מנסה להבין אותו דרכו.

בְּלִבְּךָ יָגוֹן גָּדוֹל, שָׁחוֹר, שׁוֹקֵעַ,

וְאַתָּה נִרְאֶה לִי כֹּה בּוֹדֵד, יָגֵעַ.

בְּעֶדְנָה וָרֹך אֲנִי יָדְךָ חוֹבֶקֶת,

רְחוֹקִי, מִסְכֵּן שֶׁלִּי, אֶקְרָא לְךָ בְּשֶׁקֶט.

כֹּה בּוֹדְדִים כֻּלָּנוּ, עַל מִישׁוֹר הַשֶׁלֶג

שֶׁל שִׁמְמַת חַיֵּינוּ. בּוֹדְדִים בָּחֶלֶד.

לכן היא הולכת לצדו, לא מתעקשת על כך שיאמר משהו, והם דוממים לכל אורך הדרך מהתעלה חזרה הביתה.

אכן, הם היו שוב בתעלה. מכל מקום שממנו הם יוצאים, הם מגיעים תמיד לאותה חלקת דשא. הוא משתרע לצדה, נזהר לא להסתיר לה הפעם את קרני השמש, ושוב אותה שיירת גמלים המובילה תפוזים מהחוף אל ההר נמצאת שם איתם, וגם האור שהאיר מחלון בית המוטור, כמו ספינה בודדה בלב ים. היא מספרת על הצהבון שפגע בעגבניות, על חלקת הפול הדמשקאי שהתפשטה בו העלקת ועל נוח, שמצא בספרות החקלאית תמיסה של גופרית, נחושת וסיד, וכך הצליח להציל את החלקה.

איך הגענו שוב מהצהבון לעלקת ומהעלקת לנוח? שוב אותו נוח, ומה היה חסר אז?

מי הנחל שטפו לתוך עיניה והיא עצמה אותן כאילו הנצח נח כאן למרגלותיהם, לא הזמן. איך הוא לא נאחז במה שניתן לו לפני שצבאות בריטיים וצרפתיים ינחתו בסָמוֹאה ומלחמת הבלקן הראשונה תתחיל, וגם המעט הזה ייעלם ויימוג?

לפעמים הם היו הולכים לאכול ארוחת צהריים אצל וֶרה אלכסנדרובנה, ורחל היתה משחקת עם הבנות, טניה וליונה. לפעמים היו יושבים בחדר של רחל ומריה הגיעה עם איליושה, שנמצא עכשיו יחד איתה, ויליזבטה ניקולאייבנה, כל הפזורה הרוסית. הפגישות האלה היו מתחילות בדרך כלל בנחת ובהסכמה: "איך אפשר להשוות את החורף הזה עם החורף שם?" לפעמים זה היה חורף, לפעמים קיץ, תלוי בעונה. "והאוויר הצלול והשלג שמנקה הכול," "ואני הכי מתגעגע לחמיצה של אמא שלי," "ואני דווקא לכיסונים במרק העוף," "ולמה לא לריח המֶרֶק של החלונות הכפולים?" משהו מסוג זה היה תמיד איליושה אומר כדי להפתיע. הוויכוחים התחילו אחר כך, בדרך כלל היתה זו מריה, כשהיה נדמה לה שיותר מדי דיברו כבר על הקיץ ועל החורף והגיע הזמן לעבור לנושא היחיד שמעסיק אותה, המהפכה והאדם החדש. לא כל אנשי החבורה היו סוציאליסטים, אבל רובם היו אוהדים, כך שלולא רחל לא היה מתפתח על זה שום ויכוח. רחל היא שהתעקשה להזכיר בהקשר הזה את הבעיה של העם היהודי.

"הסוציאליזם פתר את כל הבעיות וגם את הבעיה של העם היהודי," מריה היתה עונה לה.

"כן, איך? על ידי פוגרומים?"

הוויכוח הזה התלהט מאוד פעם אחת, כשמריה פיתחה שוב את הנושא של האדם החדש ורחל התפרצה ואמרה שהנושא הזה כבר מיצה את עצמו: "ובכלל, אני כל בוקר כשאני קמה לעבודה, לפני שהשמש עולה, אני בן אדם חדש." ברגע הזה איליושה הצטרף לוויכוח כדי לתמוך במריה, דיבר על מטרות שצריך להאמין בהן, ורחל אמרה: "שום מטרה. יש מטרה אחת, להיות כאן ברגע הזה, לחיות ולעבוד." חלק מהאנשים תמכו בה, חלק מהאנשים תמכו במריה, ורק כשמיכאל אמר: "כל האמונות הללו ואחר כך צריך לספור את המתים וההרוגים," כולם התאחדו לקבוצה אחת — נגדו.

ברוב המקרים היתה זו היא שדפקה על דלת חדרו ובדרך כלל היתה פורצת פנימה עוד לפני שענה לה, לפעמים הוא היה זה שדפק בדלת חדרה.

"Entre," הוא שמע את קולה והיה נכנס.

"מה את עושה?"

"מציירת."

הוא מסתכל.

"הצבעים לא מדויקים," היא מתלוננת.

"זה תכלת," הוא אומר.

"כן, אבל לא התכלת הזו שצריכה להיכנס לתוך החלונות של הבתים הקטנטנים, אל תוך החדרים."

הציור לא גמור, ולכן ארבע־עשרה בנות שחופרות בורות לעצי איקליפטוס, עדיין לא מופיעות.

הוא מסתכל על הציור ויודע: לעולם הזה שלה, גם אם צבע התכלת שלו לא מדויק, גם אם השמים עדיין לא נצבעו, הוא לא מוזמן להיכנס. וגם אם היה מוזמן, לא בטוח שהיה יודע איך להגיע לשם, גם לא בטוח שהיה רוצה.

באחד הביקורים בחדרה, היא הזמינה אותו לנסות למרוח בעצמו מעט תכלת על הנייר ולהטיל גם כתמים של ירוק. הוא השאיר את השמים ריקים בינתיים, מרח וקילקל גיליון ועוד גיליון, ניסה לצייר גם דמויות ובסוף ויתר ואמר:

"אין דבר, אני לא צריך לצייר, אני יכול לדמיין."

"מה אתה רוצה לדמיין?"

"למשל, שדרות של תות שדה ובתוכן שש בנות, שישה כתמים בלבן."

"אבל בכנרת לא שתלו תות שדה."

"לא נורא, אני שותל אותו שם עכשיו."

הימים הולכים ומתחממים, עוד מעט כל אירופה תיגרר למערבולת של הרס שאין לו שיעור, האביב כבר הולך ומצטמק, אבל הנה עוד בוקר יפהפה. היא נוקשת על דלתו.

"תתכונן, אנחנו יוצאים לטייל."

"אנחנו יוצאים לטייל," הוא עונה לה כהד, לא שואל לאן. זהו בוקר, יום חדש, ויש גם מטרה — לטייל ללא שום מטרה.

יש באגט שהיא קנתה בבולנז'רי, גבינת בְּרי, כמה עגבניות ובקבוק יין. הכול בתרמיל והם יוצאים. דרך התעלה, דרך בית הקברות, אל השדה הפתוח, ושם הם פורשים מפה ומתיישבים.

"אתה לא מדבר הרבה," היא אומרת.

"כן."

"'כן' — זה באמת לא הרבה."

מה הוא יכול להגיד? שהוא לא מרגיש שהמילים משרתות אותו? שלמשל משפטים כמו "התקשרות לעבודה בכל נימי הלב והמוח" לא אומרים לו כלום? משהו כזה הוא אומר לה, והיא מתלהטת:

"מה הבעיה בזה?"

"תגידי פשוט את האמת."

וזה שוב מצית אותה: "אתה לא מבין כלום, אם לא אומר 'רזי חייהם הסתומים של הפרחים', אלא אמצא משהו אחר, כמו 'זכר ליל הסהר' למשל, או סתם, 'עגלה עמוסה', זה יהיה טוב בעיניך?"

בשקט הוא אומר: "זה עדיף."

ובטון מנצח היא עונה לו: "אבל זה אותו דבר, רק במילים אחרות, מה זה משנה?"

הוא מסכים, אבל לא בטוח. המקום הנפלא הזה שעליו היא מספרת, האם הוא באמת קיים מחוץ למילים ואפשר לגור בו? הוא לא מאמין.

בקבוק היין הולך ומתרוקן, נותרו שאריות באגט וגבינה. הוא מנסה לזמזם לה כמה קטעים מהסימפוניה התשיעית של מאהלר שאת שידור הבכורה שלה שמע ברדיו. אחר כך הם קמים, מנערים את המפה, רגע עומדים זה מול זו ואז אורזים את מה שנותר וממשיכים ללכת. "בינתיים זו רק הדרך," הוא חושב, "וגם אם היא מוכת קוצים והרוחות סוחפות אותך לאחור, בסוף תגיע."

השדה מתמלא כתמים צהובים של חרציות. הוא לא מוצא את מילות ההתפעלות הנכונות והיא כבר מובילה אותו משם למקומות אחרים, אל העמק הנפלא ההוא גבעון, ליד נחל איילון. "השמש עמדה באמצע הרקיע, היום נמשך ונמשך, מלוא כל הארץ אור, אפשר היה לשקוע בתלתן הירוק, לפרוש שתי ידיים לצדדים ולדעת שכל זה לא ייפסק, ציפור תמשיך לצייץ, ברוש יתנשא אל השמים, תכלת תמשיך לשטוף את ענפי האורן ומה הם עשו? ביזבזו את היום הזה על מלחמה."

ובעודו פותח בוויכוח על מלחמות ומדבר על שירת רולאן, הוא מבין שבעצם דווקא אל המקומות ההם, שלה, היה רוצה להגיע, לטייל איתה על סוסה ערבייה שנקראת "חוּמה", לעבור מריצה לדהירה ולהרגיש את מגע הרוח על הפנים.

"לפעמים היינו לוקחים שני סוסים, לפעמים סוס אחד."

"מי?"

"אני ונקדימון."

"אהה, אז יש גם נקדימון?" וכבדרך אגב הוא שואל: "מי זה נקדימון?" וכל מה שהיא אומרת הוא שנקדימון היה חבר טוב, מין חבר נעורים, ושעל גבעת האהבה ברחובות הם היו רוקדים, כל החבורה ביחד, ובלילות היו יוצאים לרכוב על סוסים וגם אחרי הצהריים, אחרי העבודה, וזהו.

"ונקדימון?" הוא שואל.

"כן, וגם נקדימון."

אבל ברור, אם היה נקדימון והיה נוח, היה ברל והיה זלמן, בעצם לא היה אף אחד. וכאן בכל זאת שניהם לבדם. האומנם? האם זה כל כך ברור? הוא לא בטוח, כי מדי פעם יש לה מחשבות כאלה, לפי הסיפורים שלה לא קשה לנחש: ומה היה אם הייתי מקבלת את הצעתו של נקדימון, נשארת שם ברחובות בבית בין הפרדסים, עוזרת לו לנהל את העבודה ולגדל את שלושת הילדים שלנו, שאחד מהם כבר צריך היה להיות עכשיו בן שנתיים או שלוש. אמנם היא לא אהבה אותו ומיכאל באמת לא צריך לדאוג, ובכל זאת הוא היה הרי הבחור הכי יפה במושבה, הוא היה קוטף אשכוליות מהעץ שבחצר שלו ומקלף אותן ומציע לה וגם עובר בדהרה בגאלופּ מול מרפסת הבית שלהן, וכשהוא הציע ללוות אותה הביתה והיא אמרה לו: "לא, אני הולכת עם שושנה ועם חיה," היא לא ידעה אם היא עושה את הדבר הנכון.

כשירד הערב, ריה אמרה: "בכל מקום שיש גורן וליל ירח וכוכבים, שם אפשר לישון. כל מה שצריך זה למצוא גורן."

היתה שם ערמה קטנה של קש וזה היה בסדר שהיא קראה לה גורן, ורק צלצול שרשראות הפרדות היה חסר לה. הם השתרעו עליה והוא הראה לה את הדרך לכוכב הצפון: "קחי קו מהידית של הדובה הגדולה, בכיוון הזה," הוא אחז בידה, הרים אותה וכיוון, "והנה את מגיעה לכוכב הצפון. אבל אפשר להגיע גם דרך הקסיופיאה, את רואה, כך, עד לשם." וגם כשהגיעו כבר לכוכב הצפון, שתי הידיים שלהם נותרו מורמות, האחת בתוך השנייה, מצביעות אל השמים.

"זה מה שקאנט אמר."

"קאנט? מה הוא אמר?"

"הוא אמר ששני דברים ממלאים את הנפש בהתפעלות, הכוכבים שבשמים והציווי המוסרי הפנימי."

אחר כך הוא חפן את ידה בשתי כפות ידיו, החליק עליה לכל אורכה ושאל:

"איך זה שהידיים שלך כל כך דקיקות?"

"למה, מה לא בסדר בזה?"

"כמו קני סוף."

"זה טוב או שזה רע?"

"תני לי לבדוק," הוא אחז בידה, התבונן, שתק, כאילו שוקל בדעתו, ואז אמר: "כן, זה טוב."

היא הסתובבה אליו והוא הסתובב אליה, הקיף את מותניה, עטף אותה כמו בקורי משי ואחר כך מה? רק ערפל ואוויר ריק, שאותו ניסה במשך כל השנים שלאחר מכן למלא בזיכרונות.

לקראת השחר ולפני הבוקר הם שכבו על גבם, ידה בתוך ידו, ידו בתוך ידה, והוא אמר לה: "ראית שהלילה בעצם לא שחור? שהוא סגול, צהוב, מלא צבעים?"

היא צחקה: "בשבילך הלילה מלא צבעים, אבל היום הוא שחור," וציטטה לו שורה משיר: "כאן על פני האדמה — לא בעבים מעל."

"מאיפה זה? אני לא מכיר. בודלר? פושקין?"

"לא," היא צחקה, "זה ציטוט משיר שיהיה פעם. מישהו עוד יכתוב אותו."

בבוקר הם קמו, קיפלו את השמיכה, הכניסו הכול לתרמיל ומה נשאר? גוף האדם. זה הכול. שני אנשים שכבו שם בגורן יד ביד והביטו בכוכב הצפון, מי היו אלה? לא אנחנו. אנחנו רק שני אנשים שחוזרים עכשיו הביתה, כל אחד לחדרו, כשהשמש קופחת, הזמן מכה והתרמיל על הכתף מכביד.

הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ,

דָּעַךְ הַיוֹם.

זָהָב מוּעָם צֻפּוּ שְׁחָקִים

וְהָרֵי רוֹם.

זהו שיר על ערב, אבל הוא נכתב על אותו בוקר בסוף האביב, לאחר לילה ארוך שכבר נגמר.

הקיץ כבר הגיע, אחרי הקיץ יבוא הסתיו ועוד מעט ייערכו החגיגות לשנה החדשה, שנת 1914. כדי לחגוג את השנה הזאת מתכננים שניהם לנסוע לפריז לראות את "חרב אודיסיאוס", ובינתיים גדודים סרביים וחילות אוסטרו־הונגריים מתכוננים לפלוש לאלבניה ובעיתונים כבר כותבים: "חייבים להגן על פריז כחיות טורפות". מיכאל קורא וזורק הכול הצידה.

כבר חם מכדי לצאת החוצה. הם יושבים בחדרה על הספה האדומה, מתחת לשלושת האגמים, ומשחקים דמקה או שח. הם גם המציאו משחק חדש: "אתה תגיד מקום ואני אתאר אותו." "טולוז," הוא אומר. "טולוז זה משעמם, תחשוב על משהו אחר."

"פריז."

"פריז? שוק העתיקות, גבינת קממבר, רחוב החתול שצד דגים. ועכשיו אתה."

"רומא." וכשהוא אומר: "ארמונות, מגדלים, צריחים על גדות הטיבר," היא שואלת מדוע רומא שלו כל כך דומה לפטרבורג. "אז בסדר, פטרבורג," הוא אומר, והיא מתארת גבעולי בצל מתחת למעטה השלג בגני הקיץ, והוא מצטרף: "החלונות הכפולים בבית שלנו בליובאן ופרחי הכפור עליהם," ושניהם משתתקים לרגע. עכשיו קיץ בטולוז. היא הגיעה הנה מהקיץ בכנרת ולשם תחזור, הוא יחלום להצטרף אליה. הם יכולים לראות בחלון כלניות של שמש שקוראים להן גם חמניות, אבל הוא מצליח תמיד לגרור אותה למקומות אחרים, אל חבצלות השלג בחצרות של פטרבורג, והיא נעתרת ומצטרפת למסע.

לפעמים היא מעלה הצעות, לטייל שוב אל התעלה, ללכת אל ההר השחור, אבל חם מדי ובסופו של דבר הם לא יוצאים לשום מקום. וכשהוא לבד, זה חוזר ותוקף אותו, הוא היה רוצה לומר לה: "אנחנו בעצם נעים בשני עולמות, את ביום ואני בלילה, אבל אנחנו יכולים להיפגש בארוחת בוקר ואז אולי אוכל להסביר לך את ההרגשה הזאת, כאילו אני לא מבין, כאילו אני הולך בעולם שלא הסבירו לי אותו די, כאילו האבן שעל המדרכה מדברת אלי, העפר הזה בצד הדרך, הכול מדבר ואני לא יכול לשמוע."

היא מציעה: "אולי בכל זאת נעשה טיול אל ההר השחור, נצא קצת."

אבל הם נשארים בבית. יש לו עבודה גדולה להכין, הוא צריך להספיק לקראת תחילת השנה, וגם לה יש כמה דברים לסיים. היא הביאה את המחברת שלה ושני ספרים לחדרו, היא יושבת ליד השולחן, הוא על הספה, הוא מביט בה, היא שקועה בספר.

"נו, אולי תפסיק להסתכל."

הוא חוזר למחברת שלו, כותב כמה שורות ומרים שוב את ראשו.

"אולי נעשה לנו איזה סנדוויץ', יש קממבר במזווה."

"אתה לא מרוכז היום ואתה פשוט מפריע."

במקום לחזור לספר שלו, הוא פותח עכשיו בסיפור:

"פעם, באיזה טיול לבורדו, על יד מגדל גותי גבוה ירדתי למרתף של קברים." היא מביטה בו, לא מבינה איך נוחת כאן בחדר הסיפור המוזר הזה, והוא ממשיך: "לאורך הקירות היו שם גוויות חנוקות בעמידה וילד שנקבר כנראה בעודו בחיים, כי הציפורניים שלו ננעצו בכפות הידיים וראשו היה שמוט לאחור."

"איזה מין סיפור זה? אין לך סיפורים שמחים יותר?" היא שואלת, "אולי לשם שינוי תסתכל קצת על החיים, לא רק על המתים."

"אני מסתכל עלייך ואת חיה."

והוא מוסיף להביט בה גם כשהיא שוקעת מחדש בספר הבוטניקה שלה.

סוף־סוף גשם ראשון, גשם דקיק, שטיפטף מעט וחדל. נשיא הרפובליקה, רֶמוֹן פוּאַנְקרה, הגיע לביקור בטולוז, בכיכר הקפיטול מפריחים לכבודו יונים, והם עוקפים את השמחה ויוצאים לטייל אל הנהר. על הגשר התלוי הם מוצאים ספסל, בקצהו האחד יושבת אישה זקנה, מביטה אל החלל ושותקת. הם מתיישבים בקצה השני.

"אתה לא מספר שום דבר על עצמך," ריה מתלוננת, "כאילו לא היו לך חיים."

אז איך הוא יכול לספר לה ועל מה? שוב על ורוורה? שבשבילה ניגן את תרגילי הסולמות ומאוחר יותר קטעים מצ'רני ואף לימד אותה קטע אחד?

הוא שותק והיא מספרת על הטיול ההוא דרך הבוסתנים עד להר שממנו אפשר היה לראות כפר קטן וכנסייה או מסגד, "ויָשַנו שם בבית של בעל המסעדה ובבוקר יצאנו לירושלים."

"מי, את ונוח?"

"לא, זה היה עם ברל וגם זלמן היה שם, אולי גם נוח."

ברל, זלמן, נוח, אנשים ללא מנוח. כשהם נמצאים במקום אחד שקוראים לו יהודה, הם רוצים למקום אחר שנקרא הגליל, כשהם נמצאים בגליל, הם רוצים לעלות לכבוש את ההרים שמעבר לאגם שקוראים להם החורן. זו לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו עליהם, ולא הטיול הראשון שלה איתם, כאילו תמיד מצרפת את כולם ביחד לכל הטיולים, כאילו פוחדת להישאר לבדה עם נוח בזיכרון, או לבדה עם זלמן, או לבדה עם מישהו, כאילו יודעת שגם הוא רוצה את כולם שם מסביבה.

עכשיו הזקנה כבר לא מתבוננת אל הנהר, אלא מסתכלת עליהם בעיון, אולי מנסה להבין מה הם אומרים, אולי גם היא רוצה לדעת למה נוח, למה זלמן. וכשהם עוברים מרוסית לצרפתית ששניהם כבר שולטים בה היטב, היא שולפת מתוך תיק קטן מעטפה לבנה ומושיטה אותה לרחל ושואלת אולי תוכל לקרוא לה. זה מהבן שלה, בנה היחיד. רחל מתבוננת במעטפה, בבול מאמריקה, פותחת את המכתב וקוראת: "שלום אמא, אל תדאגי לי. אני מרגיש מצוין. כל מה שחסר לי הוא רק לראות את פנייך היקרים. התחלתי לעבוד, אני מסתדר כאן מצוין, אפילו אישה טובה מצאתי ואנחנו עומדים להתחתן בעוד חודש. במכתב הבא אשלח לך תמונה שלה, תראי שהיא גם יפה. כל כך הייתי רוצה שתהיי כאן איתנו," ורחל ממשיכה וקוראת ומיכאל כבר לא מקשיב. כמה זמן נותר לזקנה הזאת, שנה, שנתיים? כל הזמן הארוך הזה שבו לא תראה את בנה, לא תשתתף בחתונה שלו, לא תראה את הנכד הראשון שייוולד לה, לא תדע אם כבר הלך לבית ספר, כמה זמן? שנה? שנתיים? אולי פחות? עד שיבואו המחלות והכאבים והלילות והיא כבר לא תזכור את שמה, את שמו, ולא תדע שהיתה אישה, שהיו נכדים. אז למה לחכות? הנה הגשר, הנה הנהר, הכול לפנייך, הבחירה שלך. קריאת המכתב הסתיימה, הזקנה מודה מכל הלב, מסבירה שוב שהבן נסע, שהוא בן יחיד, שהשני חלה לפני הרבה שנים במחלת דם נדירה, מתנצלת על שלא למדה אף פעם לקרוא. הם נפרדים ממנה, יורדים מהגשר ושני קולות, סופרן ומצו־סופרן, מלווים אותם, מלווים גם את בעלת חנות הבגדים שפותחת עכשיו את הסורגים ואת דלת הכניסה, ומלווים את הירקן, המוציא ארגזי פירות אל הדוכן. לקול השירה, הבוקר נראה כאילו הוא נוטף עלים. מיכאל רואה כבר מול עיניו את היום שהולך ודועך, כמו עיוור, משחזר מלבו תמונות שלא היו, אבל שומע את המוזיקה המלווה אותן. בעקבות המוזיקה הוא הולך ורחל יחד איתו. ערמת תפוחי אדמה בחנות של הירקן מדיפה ריח של רגבים ואדמה, לידה ניצבת עגלה ועליה ערמות של תפוחי עץ. רחל לוקחת תפוח מהערמה, מסתכלת בו רגע ארוך ואומרת: "זה תפוח." המוזיקה הופכת את המילים לקינה מתמשכת והם הולכים בעקבותיה, מחפשים אותה דרך רציף הערפל, דרך נמל הזהב, עוברים את בית הספר לאמנויות, מרימים את ראשם אל פעמוני הכנסייה. העיר כולה שבויה בקסם הקולות, מאיפה הם באים? אולי מהנהר, אולי לא, אולי מהמוזיאון? המוזיקה נשמעת עכשיו מכל מקום, מהרחובות, מהכיכר, מבית הספר היעקוביני. הם נכנסים רגע לסמטה זו, רגע לאחרת, חוזרים לכיוון התעלה ושם רואים אותן. שתי נשים מבוגרות יושבות על המדרכה, והקולות שלהן מתמזגים זה בזה, מתפלגים, מסתעפים אל תוך הרחובות של טולוז. הכול מסביב מקשיב, מהופנט, העצים שעל שפת התעלה, אבני החצץ שעל הדרך, חתול שעבר שם ונעצר. ועכשיו, כשאל שני הקולות הנפלאים הללו הצטרף קול הבריטון של מיכאל שכרע על ברכיו, נראה שאפילו מי התעלה משתתפים. שתי הנשים מחייכות אליו כאילו רק לזה חיכו, כאילו לגמרי מובן מאליו, לגמרי ברור שעובר אורח, איש זר, יכרע על ברכיו ויצטרף אליהן כדי לשיר ביחד את הפתיחה של הסְטאבַּט מאטֶר מאת פרגולזי.

ממרחק, כשעומדים עם הפנים אל הבנק, נראים שלושתם כמו שלושה מלאכים שכרעו על אם הדרך, מחכים שיבוא מישהו וייתן להם כנפיים, וקולותיהם נשפכים אל תוך הרחובות, מפכים מתוך המרזבים, מטפטפים מאדני החלונות הוורודים וקולחים הלאה. האֵם הקדושה היא הבוכה שם, מול הצלב של בנה, רואה איך הוא משיב את נשמתו לאל. "אם קדושה, הושיעי גם אותי, תני לי לבכות יחד איתך." כלי הנשיפה חסרים, מיכאל ממלא את מקומם, מזיח מדי פעם את השיער השחור ממצחו בתנועה מוכרת כל כך, כאילו חזרו ונתנו לו את השמים במקום האבק הזה מסביב. הרי בשביל זה הוא עלה על הצלב, בשביל זה כדאי למות וגם לחיות, בשביל זה כדאי גם לבקוע את האדמה ולרדת לשאול. הם מסתובבים עוד בין הרחובות, נודדים מסמטה לסמטה, עוברים שוב את עגלת מוכר התפוחים. לרגע הוא נראה מטושטש כל כך, כאילו עדשות המשקפיים התלכלכו. לאן נעלמו כל האנשים שהיו כאן בבוקר? מדוע הרחובות כל כך ריקים? הם חוזרים ועוברים את הגשר, הזקנה עדיין יושבת על הספסל, עדיין מביטה אל הנהר ולצדה אישה עם כלבלב קטן, קוראת לה את אותו מכתב שקראה לה רחל. "התחלתי לעבוד, אני מסתדר כאן מצוין," כמה פעמים היא כבר שמעה אותו במשך היום הזה? והמילים נעלמות בתוך רעש של רכב חולף. הם מתרחקים משם, הולכים הביתה.

את השנה החדשה הם חגגו בקפה טולוזיין עם חברים. היו חברים שלה מהפקולטה לחקלאות, היו מריה ואיליושה, היו יליזבטה ניקולאייבנה וורה אלכסנדרובנה והיו אפילו שני חברים שלו מהמחלקה להנדסה, ובשעה שתים־עשרה בדיוק, כשכבו האורות בבית הקפה, הם התנשקו, והשנה החדשה התחילה.

בסופו של דבר הם לא נסעו לפריז ולא ראו את "חרב אודיסיאוס". במקום זה הוא קרא לה קטעים מה"אודיסיאה" ותירגם אותם למענה מיוונית לרוסית, וגם אמר לה עד כמה היה רוצה להיות במקום ההוא, והיא שאלה אותו: "להיות שם בתור מה? בתור פנלופה, שאורגת עשרים שנה שטיח?" והוא ענה לה: "לא חשוב בתור מה, אולי בתור מישהו ששומע בפעם הראשונה את שירת הסירנות בים."

* * *

באביב נחתם חוזה שלום בין סרביה לטורקיה. אולי הכול יירגע, אולי הם יוכלו להמשיך ולשבת בטולוז עד שיחליטו איפה להיות — בפלשתינה, ברוסיה, כאן בצרפת. אבל בחודש יוני נרצח פרנץ פרדיננד, הארכידוכס של אוסטריה, ואפילו אנשים אינטליגנטים כמותם, גם אם חיו קצת בעננים, לא הבינו מי הולך להילחם נגד מי. אוסטרו־הונגריה הכריזה מלחמה על סרביה, בריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה, גדודים גרמניים פלשו לצרפת וכשהאימפריה העות'מאנית הצטרפה למלחמה, שערי פלשתינה נסגרו. המלחמה הגדולה החלה.

"אין לך מה לדאוג," הוא מרגיע אותה. "כמה חודשים והמלחמה הזאת נגמרת."

הם יושבים בקפה האהוב עליהם, קפה טולוזיין, כיסא מול כיסא, וביניהם שולחן רחב ועליו שתי כוסות קפה בחלב מעלות אדים. היא אומרת בהיסוס: "לא נורא, נוכל להישאר כאן בינתיים, לחכות ולראות מה יקרה." הוא מאמץ את מבטו הרך ביותר כדי לומר לה: "נכון." השולחן וכוסות הקפה וקערת הסוכר וקנקן החלב מפרידים ביניהם, כמו דרך סואנת, והם משני עבריה, מנסים לצעוק מילים זה לזו וקולם אינו נשמע. בצד השולחן מונח עיתון "הזמן". "הכרזה על גיוס כללי", כתוב שם, וגם "הניצחון יהיה מהיר" ותיאור מפורט של החייל הצרפתי המסוגל להתמודד עם גשם, רוח ואבק למען האינטרס הלאומי.

בפגישה הבאה בחדרה יש לה רעיון אחר: "נסיים את הלימודים, אני אהיה ציירת ואתה תעשה תיקוני חשמל בכל מיני בתים ונחיה כאן בצניעות ובתום, או אולי בעצם לא בצניעות, רק בתום."

הוא שואל: "ציירת? לא חקלאית?"

"כן," היא אומרת. "ציירת. איזו חקלאית אני יכולה להיות כאן?"

"אז אם כך, אני לא אעשה תיקוני חשמל. אני אנגן ונהיה ציירת ופסנתרן."

בחורף נפסק משלוח הכסף החודשי מאביה שבפלשתינה. "לא נורא," הוא אומר, "לחתיכת באגט וגבינת שֶבְר תמיד אוכל להזמין אותך," אבל למחרת הוא יוצא מוקדם לאוניברסיטה, נשאר כל היום בספרייה ובערב, במועדון הסטודנטים, הוא מקיש בכוח על הפסנתר פולונז של שופן וחוזר רק בלילה, ולמחרת יוצא שוב בבוקר לאוניברסיטה.

חברים צרפתים מקבלים צווי גיוס, קולו של הרדיו נשמע מכל פינה, מדבר על חיזוק יחידותינו, על צבא איתן, על אלזס־לורן, ומיכאל חוזר לעצמו על המילים: "אלזס־לורן בידינו, חיזוק יחידותינו." כשהוא חוזר מאוחר בלילה לחדרו, היא דופקת ונכנסת. "אני לא יודעת מה אני עושה פה," היא אומרת לו, "יש לי שני בתים ואני תקועה כאן בגלות." היא מתיישבת על הספה, הוא מולה על כיסא, אומר לה את מה שציפתה לשמוע: "לא חשוב, איפה שאנחנו נמצאים זה הבית שלנו," אבל נזהר להשתמש במילים "איפה שאנחנו נמצאים" ולא לומר "איפה שאנחנו ביחד". הוא מנסה להרגיע: "אין ידיעות מפלשתינה כי לא קורה שם כלום. מה הם יכולים כבר להודיע? את רואה שהכול שקט שם, תקראי בעיתון."

לקראת סוף השבוע היא עוצרת אותו במסדרון ומציעה לנסוע למרסיי.

"למה דווקא מרסיי?"

"למה תמיד אתה שואל למה? למרסיי, כי במרסיי יש נמל וים וחוף ודייגים והרבה מלחים. אולי אמצא אחד ואתאהב בו ואסע איתו למרוקו."

"טוב, אם כך אז מרסיי."

קשה היה להכיר את התחנה. דגלים ופרחים מעטרים את הרכבות ומגויסים צעירים בנעלי חיילים וכובעי חיילים צוהלים ושרים. "רכבת התענוגות לברלין" כתוב בכתב יד על אחד הקירות, וגם "מטיילים לגרמניה". הם בדרך לבסיסים שלהם ושיר הפרידה וה"מרסייז" על שפתיהם ומיכאל כבר רואה את הרכבות החוזרות, מעוטרות בפרחים שנבלו מזמן.

הם ירדו בנמל של מרסיי, טיילו לאורך הרציף ולא דיברו על כך שאיכשהו יעברו את המלחמה הזו שבוודאי תהיה קצרה. לא אמרו שאחר כך יחליטו ביחד מה לעשות, לפלשתינה, לרוסיה, כבר יחשבו על זה. לא קיימו את השיחה הזאת שכבר מזה זמן מתקיימת ביניהם ללא מילים. היא נראתה עליזה, ואפשר היה לראות בבירור, אולי בגלל צבע הים בקצה הרציף, שעיניה כחולות, לא אפורות.

הם התיישבו בבר קטן במרסיי, הזמינו שתי כוסות יין, ואיש מבוגר, קצת מהוה, עטור זקן, ניגן בגיטרה וליווה אותה במילים לא די מובנות.

"עוד שבועיים," היא אומרת.

"עוד שבועיים מה?"

"עוד שבועיים אני בדרך לקרמצ'וג, לאח שלי. אעבוד שם עם ילדים. אפשר לעזור, לעשות הרבה דברים, אני יודעת שיהיה קשה, אבל המלחמה הרי תעבור." היא מביטה בו, מחכה, הוא פותח את פיו לומר משהו אבל שותק, והיא מוסיפה: "או אולי אמצא משהו אחר לעשות, אולי אני אהיה אחות רחמנייה." כל כך הרבה כעס וטינה התקבצו בתוך הצירוף "אחות רחמנייה", עד שהוא נבהל והסתגר. היא עדיין יושבת לצדו, עוד לפני רגע כפות ידיהם כמעט נגעו זו בזו וכבר הם רחוקים. עדיין זה ליד זו, אבל היא כבר בקרמנצ'וג והוא, איפה הוא?

כל היום הם הסתובבו במרסיי. טיילו בסמטאות של העיר, ירדו אל הנמל, ראו את הדייגים, אכלו במסעדת דגים קטנה על החוף, ראו מלחים, וכשהם פנו לחזור, הוא אמר לה: "אז שום מלח לא לקח אותך למרוקו, נשארת איתי." "עוד לא מאוחר," היא ענתה, "אנחנו עדיין כאן."

נשארה עוד שעה עד לצאת הספינה. "אולי נשב קצת כאן על הספסל, מול המזח?" היא הציעה. השמש רק עכשיו שקעה, אבל קצף הגלים כבר היה שחור ואפשר היה לראות סירה קטנה מנסה להגיע אל החוף, אבל נגררת לאחור, מתרחקת. היא התכנסה תחת זרועו ונשמה עמוק את תערובת הריחות וגם את ריח סבון הלבנדר שבו השתמש לפני שיצאו מטולוז. להקת שחפים ירדה עכשיו אל המים, אולי הכול אפשרי. הסירה נעלמה בין הגלים ושבה והופיעה, השחפים מרחפים מעליה. "יבואו ימים רעים," הוא חשב, "המלחמה, ההרוגים, באיזה מקומות רחוקים היא תסתובב? באיזה מקומות אני? אבל כל זה יקרה אחר כך. כל מה שחייב יהיה לקרות יקרה אחר כך, לא עכשיו."

השמים השחירו, השחפים המריאו בצווחות ונעלמו. את הסירה כבר אי־אפשר היה לראות, אולי היא לא היתה שם בכלל. הוא הסתכל בשעונו.

"בואי," הוא אמר לה ברכות.

"עוד קצת."

היא נשארה לשבת, לא מתכוונת לקום או לזוז. "אולי נישאר ללילה? נבלה כאן עוד יום?"

"בואי," הוא חזר ואמר, אבל ידו היתה מונחת על כתפיה. הוא משך אותה אליו ולא קם מהספסל. "מחר יש לי שיעור חשוב ולך יש בוטניקה, את לא רוצה להפסיד."

"אני רוצה," היא אמרה וקמה.

הם הלכו לספינה, עלו על הסיפון העליון, התיישבו לצד המעקה וכבר מצב רוחה השתנה.

הלילה ההוא בגורן כבר מאחוריהם, כל מיני דברים קרו ביניהם, כל מיני דברים עוד יכולים לקרות, אבל הם במקום הריק, בין מה שאולי לא היה למה שבוודאי לא יהיה. הוא נמצא שם תמיד והיא מנסה ללמוד, לגשש, ללכת בשולי הריק הזה ולא ליפול אליו. אחרי זה פרץ ריב, ללא כל קשר למה שנאמר קודם. היא אמרה איזו מילה, הוא הגיב בשתיקה, היא התרגזה והאשימה אותו וגם אמרה לו: "את קירות הזכוכית שבנית סביבך אף אחד לא יוכל לפרוץ, אתה מוקף גוש קרח שלא יימס לעולם." זוהי שיחה שבה הוא לא מתכוון להשתתף. הוא מתכווץ, לא עונה, וזה שוב מרתיח אותה והיא אומרת מה שאולי לא התכוונה לומר: "הדבר הזה, שלו אתה מצפה, מיכאל, ותצפה לו כל חייך, לא יגיע לעולם, כדאי שתדע."

הוא מסתכל בעקשנות אל מתחת לסיפון, הספינה שטה לכיוון אחד והמים לכיוון אחר. מה מהירות הגלים? מה מהירות הספינה? כמו חידה בחשבון, מי יגיע קודם? היא קמה, עוזבת אותו ורק אחר כך, הרבה יותר מאוחר, הוא יבין עד כמה הזיכרון הזה של הספינה, המים, הגלים, לא יחלוף אף פעם, דווקא הזיכרון הזה, לא מה שהיה מול המזח, והוא לא יצליח להסביר לעצמו מדוע. התשובה היחידה תהיה זו: בגלל שהיא חיה, בגלל שהיתה איתו, בגלל הרגע ההוא על האונייה שבו היא ישבה על הסיפון העליון והוא כבר ירד לסיפון התחתון ועדיין הם היו ביחד.

למחרת, לפנות ערב, הוא דפק קלות על דלתה ונכנס. היא עמדה ליד החלון, לבושה בשמלת התכלת שלה, מביטה החוצה, לא אליו. הוא נשאר ליד הדלת, כמה צעדים מאחוריה.

"כבר ערב," היא ציינה.

"כן," הוא אמר.

"אתה לא מדבר הרבה," היא ציינה.

"כן," הוא אמר שוב.

"זה לא הלך וגם לא ילך," היא אמרה.

"כן."

"זו המילה היחידה שאתה יודע להגיד, כן?" היא הסתובבה והטיחה בו: "איפה אתה חי בדיוק?"

"ריה, אני חי כאן לידך," הוא אמר לה, נזהר להשתמש בזמן הווה, לא לעבור לעתיד.

"אתה לא חי ואתה לא לידי. אתה מסתובב כל הזמן בפרוזדורים, יש גם טרקלין, אתה יודע, אפשר להיכנס אליו."

"ריה, תני לי זמן, תהיי סבלנית אלי."

ובאמת איפה הוא חי? היא צריכה הרי להחליט, הוא צריך להחליט, היא חייבת לנסוע מכאן. "לך זמן לא יעזור, אצלך הזמן נעצר שם בגבעת הסיד. הוא לא זורם."

עכשיו, כשהיא זועמת, זועפת, מטיחה בו, הוא מנסה לומר: "אני אוהב אותך, ריה," והנה הוא הצליח להוציא את המילים הללו מפיו, והיא, כמובן, לא מאמינה.

"אתה לא אוהב אותי, אתה לא אוהב כלום. אני בשבילך רק שמועה של משהו, לא הדבר עצמו," ומביטה בו לרגע בניצוץ של ציפייה, של תקווה, כל כך חד וחריף שהוא מפנה את מבטו אל החלון ולא עונה. וכבר הניצוץ דעך.

היא מביטה החוצה, לא מפנה אליו את ראשה. הם נשארים כך כמה רגעים: היא בחלון ופניה אל הירח שכבר עלה, הוא על מפתן הדלת במרחק, רואה אותה, רואה את האור הצהבהב, רואה את שערותיה הפזורות ובוחר לא להיכנס, יוצא וסוגר את הדלת מאחוריו ברוך.

והרי הוא ידע היטב מה צריך היה לומר לה. הוא צריך היה לומר: "הישארי כאן איתי, נחיה מהכסף ששולח לי אבי, נסתדר כבר ביחד." זה מה שצריך היה לומר ברגע ההוא, בלי לחשוב. ובמשך כל חייו, עד ליום מותו, ימשיך ויגלגל בראשו את המשפט הזה שלא נאמר.

עכשיו הוא בחדרו, עומד ליד שולחן ועליו הספרים, בוהה בצנצנת החרסינה הדקיקה ובה ציפורני חתול שהיא שמה על שולחנו כשחזרו ממרסיי. אחר כך עברו שבועיים והם לא התראו, לא נפגשו אפילו במסדרון, גם לא במועדון הסטודנטים, מתכננים עוד כנראה איך לתקן את הקרע, מה לומר, איך לכסות על הכעס, חוזרים על טיעונים ועל טענות. ותוך כך, בעוד הוא מתלבט ומהסס, שוכח שהזמן הולך ומתקצר, נחתה עליו הידיעה שהועברה אליו על ידי יליזבטה ניקולאייבנה: "לא שמעת? אתה לא יודע? מחר היא נוסעת." ברגע הראשון הוא נסער, רוצה לפרוץ לחדרה אפילו בלי לדפוק על הדלת, אבל במקום זה הוא חוזר לחדרו, מתיישב וכותב לה מכתב, ודווקא באספרנטו, והמילים שכל כך הרבה זמן חיפש ולא מצא, כבר זורמות.

"יקירתי,

זה עתה נודע לי שמחר את נוסעת. האם ייתכן שתסתלקי לך ככה ולא תיפרדי ממני? סלחי לי על המכתב הזה ועל הכול. אני מאמין בך יותר מאשר אי־פעם".2

והוא מסיים את המכתב בעברית: "רחל יקירתי, אני מתגעגע מאוד אלייך", ומכניס אותו תחת דלת חדרה. עוברות שעה ועשר דקות, כבר שעה ורבע, וכשאין תשובה, הוא כותב עוד מכתב, הפעם ברוסית:

"ריושה היקרה,

כותב לך למקרה שלא אצליח לראותך עוד. עדיין אינני יכול להסתגל למחשבה שאת נוסעת.

היית יקרה לי מאוד. עכשיו אני מרגיש את זה ביתר שאת. כאשר ישבת על סיפון האונייה ואני למטה, לא הבטתי בך ('עיניך אדומות' — אמרת) אך מישהו אכזר חנק את גרוני.

את היחידה בעולם שבאת קרוב אלי. הקרע כואב. המילים אינן מתקשרות. היי שלום ריושה..."3

האמת היא שהיתה עוד פגישה, אבל אין טעם לתאר אותה, לא קרה בה דבר. הוא דפק על דלת חדרה, מהסס, היא פתחה, מהססת גם כן. הוא הציע לעשות טיול קטן, היא אמרה: "טיול פרידה?" הוא התעלם. הם טיילו, הגיעו לפאסה טולוזיין, התיישבו על ספסל מול הפארק ולא דיברו. ובדרך חזרה עברו גם את הגשר ולא אמרו דבר, אבל כשהגיעו לספסל ולהפתעתם אותה זקנה עדיין ישבה שם, הם התיישבו לידה ומיכאל שאל אותה: "את זוכרת אותנו?" הזקנה בהתה במעקה הגשר, לא ענתה. אחר כך הם קמו, המשיכו ללכת, איש מהם לא דיבר. הם חזרו הביתה ונפרדו זה מזו.

למחרת הוא התעורר בארבע בבוקר, קם, חזר למיטה, מסתובב מצד אל צד, מחכה שהאור יעלה ואז התלבש, ניגש אל חדרה, הקיש על הדלת וחיכה, הקיש שוב וגם קרא לה: "ריה, את כאן? פתחי לי," שום תשובה. הוא פתח את הדלת בזהירות, לאט־לאט, וראה חדר ריק. שולחן נקי ללא אף ספר, קערה על אדן החלון ללא פירות וקיר חשוף. שלושת האגמים שהיו שם, כבר אינם. השכם בבוקר היא נסעה לנמל כדי להפליג בדרך לרוסיה.

והרי כל כך פשוט היה לעצור אותה, אילו רק מצא את המילים הנכונות, אילו יכול היה להסביר לה איך הוא חי כל הזמן בשני מקומות: כאן ואחר כך, וכבר יכול לראות איך כל זה נשחק, וממילא חֶברה חדשה לא תהיה גם אם ייסעו לרוסיה, גם אם ייסעו לפלשתינה. הוא יכול לראות את זה בדיוק עם כל הפרטים, כאילו התרחש עכשיו, והפחד הישן — אנשים הולכים והגוויות שלהם מתחבאות מאחוריהם.

* * *

1915. 18,000 פגזי ארטילריה גרמניים המכילים גז דמעות וברום נוזלי נורו לא מזמן על נהר הרֵייקָה. באפריל ערכו הטורקים טבח בארמנים ובאוגוסט פלשו הגרמנים לוורשה. מיכאל עוקב אך נשאר רחוק. הוא הולך לאורך הרציף ולא מסתכל, לא רואה שצווארוני פרווה וכובעי לבד כבר הוצאו מהארונות, לא רואה שילדה בשמלה חגיגית רקומה בתחרה מתבוננת בו בסקרנות, ידה ביד אמה. אולי הן הולכות לחגיגה או לחתונה? מיכאל לא תוהה, אפילו את כחול הנהר אינו רואה, לא פחות כחול מאותו אגם רחוק. סביבו אנשים הולכים ממקום למקום, ממהרים. בשעה ארבע יש להם פגישה, אולי יש להם שיעור בשעה חמש, בשעה שש הם צריכים להיות בבית, חוצים זה את זה, עוברים זה על פני זה, רצים ושבים, פונים ימינה, פונים שמאלה. כל זה נראה כמו המולה בתל נמלים, אבל בעצם הכול מתוכנן. אנשים יודעים לאן ללכת, ורק הוא עומד בתווך, מחכה —

למה אתה מחכה, מיכאל? היא לא תחזור —

כן, נכון.

דרך הרציף והגדה והחורים השחורים בקשתות הגשרים שעל הנהר, הוא הולך לפאסה טולוזיין, הגשם מתחיל לרדת ומתחזק. הוא מתיישב לשתות קפה בפינה וממשיך ללכת. עכשיו הוא ספוג מים, כי יצא ללא מטרייה, גם ללא מעיל. השעון שעל המגדל מצלצל שישה צלצולים, והעיר נסוגה, מתכווצת אל תוך החללים האפלוליים. הוא חוזר הביתה, לא מחליף בגדים, וכשהמים נוטפים על הרצפה גם משערותיו, גם מבגדיו, הוא קורס על המיטה.

כמה זמן הוא שוכב כך? שעה? שעתיים? המיטה רטובה. צריך להדליק אור. משב של רוח מעלעל בדפי הספר "צעדים ראשונים ביסודות החשמל". הקירות נראים כל כך חשופים בשעה הזאת, צריך היה בכל זאת לתלות כמה תמונות. אבל לא משנה, עכשיו כבר ממילא לא ניתן היה לראות אותן, הכול התעמעם. אפילו את ציפורני החתול שהצהיבו בצנצנת הדקה כבר אי־אפשר לראות. מרחוק פעמון הכנסייה מודיע מה השעה.

כבר מאוחר. הוא קם, מדליק את האור, בצעדים נמרצים הולך אל החלון וחוזר ופונה אל השולחן, עדיין נוטף מים, ומתיישב וכותב מכתב. קודם כול תאריך: "1.10.15", אחר כך שם העיר שבה הוא נמצא: "טולוז", ומתחת לזה, בהתחלה בהיסוס, שורה ראשונה. "כל הערב אינני יכול לשכנע עצמי שאינך כאן". אחר כך המילים שוטפות: "ישבתי ארוכות על הספסל שלנו בשדרה. נדמה לי שאני חש בידי את ידך הרכה. למחרת יציאתך, שוטטתי מבוקר עד ערב ברחובות העיר, ועיני ראו רק אותם מקומות שבהם בילינו, ושוב מישהו אכזר חונק את גרוני... בטולוז קר, מעונן ומר על הנשמה. איני מוצא לי מקום. מצד אחד כאב האובדן ומאידך רגש מר של החמצה — לא אמרתי לך משהו חשוב מאוד".4

הוא מסיים, קורא את המכתב ושב וקורא אותו, מתקן מילה פה, מילה שם. עכשיו הוא מרוצה, אפילו נרגע קצת. אם המכתב הזה יגיע ליעדו, הכול יסתדר. אבל מה היעד? בקושי הצליח להוציא ממנה את כתובתה ברוסיה, ועכשיו הוא לא בטוח שזו הכתובת הנכונה. ואם המכתב יגיע אליה, האם היא תענה? ואם לא תענה, מה יהיה? האם הוא נדון מעכשיו להסתובב שוב ושוב באותם מקומות שבהם הסתובב איתה פעם אחר פעם?

בימים הבאים הוא מחכה לתשובה ומתכנן את המכתב הבא. האם לספר לה מה הוא עושה בימים ובלילות מאז שעזבה? למשל, מה עשה ביום ראשון בעשרה בחודש אוקטובר?

כן, הוא יושב ומתאר את הסיבובים שערך שוב בעיר, עלייה לרגל לפאסה טולוזיין, הספסל בפארק, הגשר התלוי, הזקנה שכבר לא היתה שם, והוא מסיים: "גם בחדרך אני מרגיש עצמי אורח. אני מחכה לך, נדמה שמיד תיכנסי, אולי עוד לא הלכת לארוחת הערב אצל גב' פראט, עוד מעט נצא לטייל אל הגשר..."5

שני המכתבים נשלחו, עשו את דרכם בים התיכון, משם אל הים השחור וברכבת מאודסה עד לוויאטקה, ושם בוויאטקה ברחוב סטפאנובסקאיה, בדירה של אחיה, יושבת רחל ומחכה להם. ובינתיים כותבת לו גלויה שהצטלבה על פני הים עם המכתבים שלו. הוא יקבל אותה בעוד שבועיים, אך יאבד אותה במהלך נדודיו עם כל שאר המכתבים שלה. לצד הגלויה, היא שלחה לו גם שיר, ובו ניסתה להזכיר לו במילים שונות את מה שהוא זוכר היטב:

יָצָאתָ בְּחָפְזָה, הַיָּד מְנֻכֶּרֶת,

בְּמַבָּט קוֹפֵאת הַצִּנָּה.

יְהִירָה, אֲדִישָׁה, עִקְבוֹתֶיךָ סוֹקֶרֶת,

אַךְ בַּלֵּב — יָם שֶׁל עֶדְנָה.

ובלי לדעת שגם הגלויה וגם השירים משייטים אליו על פני הים השחור והים התיכון ועוד מעט יגיעו, הוא יושב וכותב לה תשובה עליהם:

"הנה את נוסעת ונושאת איתך את המחשבה, הסברה, שאני הייתי כלפייך כמו אותה אבן אפורה שלנו... אני נשאר כלוא ומרוקן ובלבי הכרה מרה בדבר הכאב אשר גרמתי לך.

פעם שאלת אותי איך לומר באספרנטו 'אילו ידעת'־־־־־ אילו ידעת! אבל אין בכך כלום. התעני?

מי".6

אז הנה אתם מדברים, כל כך פשוט, ולמה דרוש היה לשם כך מרחק של כל כך הרבה ורסטאות? אתה בפרוזה והיא בשירה, אתה באספרנטו והיא ברוסית, מדברים בשפות שונות אבל אומרים את אותם הדברים. ואולי לא? אולי גם המרחק לא יגשר על השתיקה ההיא? ובכלל, למה לך לשקוע בזיכרונות המרים הללו? הנה עוד מעט יגיע מכתב נוסף ועמו שיר, ואתה תקרא אותם בזה אחר זה וכבר התשובה מוכנה, אבל לפני כן עוד קריאה אחת. את המילים אתה כבר יודע בעל פה:

סְלַח לִי אֵפוֹא עַל כָּל חַשְׁכוּת וָרֹע,

בְּאָהֳבִי מְקַנְּאָה וְנוֹטֵרָה.

וְעֵת תִּבְחַר בְּחֵיק עָבָר לִשְׁקֹעַ,

אַל תְּכַנֵּנִי נָא — זָרָה!

והנה התשובה: הוא פותח במילה "קרינו", שאותה היא מכירה היטב. רוצה לכתוב "כמה דאגות פיזרה גלויתך מרוסיה. מכתב זה היה כמו בקבוק שנזרק מאונייה טובעת" ויודע שאלה לא המילים המתאימות. רוצה להגיד: "אילו יכולתי לנגן לך, היית אולי מבינה", אבל מרגיש שגם אלה אינן המילים המתאימות ומניח את העט ובוהה באוויר, ואז מעין עדנה וזיכרון. איך שמע אותה אומרת "זה בטהובן", באותו יום שבו ניגן במועדון הסטודנטים, איך ידע שהיא משתהה לרגע, מקשיבה, ושמע איך סגרה את הדלת וניגן במיוחד בשבילה, משך את הצלילים, הוציא מהקלידים ביד ימין את כל החום שיד שמאל ניסתה לכסות עליו. ומתמונת הזיכרון הזו, המכתב ממשיך וזורם: "עכשיו, כשקיבלתי את הידיעה מרוסיה, נרגעתי וגם עשיתי מעשה שטות! לקחתי את הפרחים הלבנים שהיו על שולחני והלכתי לחדר הקסום, חדרך, והעמדתי שם את הפרחים. אני מתאר לי את התמונה של הדיירת החדשה שמצאה פרחים על שולחנה... כל היום חייכתי לעצמי למחשבה זו, מעשה שטות, לא?

רחוקה שלי, חיים משונים אני חי בימים אלה. ציפייה ותחושת זמניות. חוזר לביתי ואני ער לכל רחש, לכל צלצול של נושא הטלגרמות, לכל פגישה עם נושא המכתבים..."

והוא נפרד ממנה באספרנטו:

"להתראות קרינו"

ואחר כך בעברית:

"נשיקה"

ובסוף ברוסית: "איך התקדמתי בעברית?!"

ומסיים בשאלה:

"האם רואים אצלכם אותו כוכב, אשר כינינו בשם סיריוס? שימי עין עליו".7

התשובה היא כן, רואים את אותו כוכב, זוכרים את אותם זיכרונות, למרות המרחק והערפל:

עִתִּים נִדְמֶה לִי כִּי הַזִּכְרוֹנוֹת כָּזָב

וַעֲטוּיִים בְּוֶרֶד עַרְפִלִּי...

עַל סַפָּה אֲדֻמָה כְּלוּם יָדַעְתִּי קְצָת נַחַת,

וְנִשְׁמָתִי אֶל נְשָׁמָה אָחוֹת חָבְרָה כֻּלָּהּ?

בשנים שיבואו אחר כך הזיכרונות האלה יתעמעמו, וכשתכתוב מחדש את אותו השיר, הספה האדומה כבר לא תהיה שם.

יֵשׁ וְנִדְמֶה הַזִּכְרוֹנוֹת אַךְ הֶבֶל

כִּי עֲרָפֶל קוֹרֵן עוֹטֵף בַּלָּאט

מְחוֹז הֶעָבָר — הָאֹשֶׁר וְהַסֵּבֶל

כְּאֵב הַפְּצָעִים וְנַחַת הַמִּקְלָט.

הֲלֹא חֲלוֹם אִוְּתָה פִּנָּה נִסְתֶּרֶת

דְּבֵקוּת לִבִּי בְּלֵב קָרוֹב וָעֵר?

וְיוֹם בָּהִיר וָקַר, וְאָח בּוֹעֶרֶת,

וְרַחֲשִׁי הַזַּךְ וְהַנּוֹהֵר?

אבל אנחנו עדיין בשנת 1915, הערפל הקורן עוד לא עטף את מחוז העבר ושניהם יכולים לחזור בזיכרונותיהם אל החדר הקטן ולהמשיך בשיחות שלא נפסקו, למרות הקרבות שמתפשטים על פני אירופה וכל מה שעומד לטלטל אותם בשנים הבאות:

עַל סַפָּה אֲדֻמָּה לְהִתְרַוֵּחַ

בִּשְׁעוֹת צָהֳרַיִם שְׁקֵטוֹת,

עַל קַנְט, עַל רוֹלַן לְשֹוֹחֵחַ,

גַּם בְּךָ לְדַבֵּר נִכְבָּדוֹת.

לְשַֹחֵק בִּמְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת —

אִמְרוֹת חֵן עוֹטוֹת עֲרָפֶל,

לִרְאוֹת בַּת־דְּמוּתָן הַנִּשְׁקֶפֶת

בְּמַבָּט עַרְמוּמִי וְשׁוֹאֵל.

בָּדָּרוֹם כִּסּוּפִים בִּי יֵעוֹרוּ

לֶעָבָר — זֹאת אֵדַע בְּבִטְחָה.

סַפָּה אֲדֻמָּה אָז אֵזְכֹּרָה,

מוּזִיקָה, קַנְט וְאוֹתְךָ.

היא נטעה במשתלה עצי זית, שקד ואורן, ליד הבית היו ירקות ופרחים, היו מעיינות בהר והיו גם שורשי חרובים עתיקים. זה היה בהרי הכרמל? בהרי החורן? את הגיאוגרפיה הוא כבר יודע היטב. הם שתלו איקליפטוס בביצה, במקום שבו נפרד הירדן מהכנרת, והיה טוב במשך יום חם לזרוע אלפי בצלצלים ולשתול מאות שתילי כרוב. היא אמרה שנולדה פעמיים: פעם ברוסיה ופעם שנייה כשעלתה לארץ ישראל. ונוח כמובן, נוח שתמיד אהב לעשות את מה שהוא לא עושה ולהיות במקום שהוא איננו. איך זה שתמיד היא בוחרת את הגברים האלו, שלעולם לא יהיו איפה שהיא נמצאת משום שהם חולמים עדיין על מה שלא ישיגו לעולם.

ושוב הוא תוהה — האם היא באמת רצתה לחזור לשם? להסתובב לבד ממקום למקום? "איך אתם קוראים לזה?" הוא שאל אותה. "קבוצה? כן, מקבוצה לקבוצה, לחפש עבודה, יום שלם בשמש ובמטבח ולקרוא לזה מולדת. הרי טוב לך יותר לספר על כל זה, מאשר להיות שם בתוך זה."

והיא ענתה: "אתה מבלבל בינינו, אתה מדבר על עצמך, אני זה לא אתה."

עכשיו כשהיא עזבה, כל החבורה שלה עזבה יחד איתה. ברל, נוח, זלמן, גם נקדימון. האנשים הללו שמעיזים להיות מאושרים גם אם לעולם לא ישיגו את האושר. הוא יכול היה עכשיו, ברגע זה, להצטרף אליהם כדי לחפש יחד איתם את השושן הצחור, להסתכל על ספינת הקיטור שמעבירה נוסעים מעיר שקוראים לה צמח אל עיר שקוראים לה טבריה, לרדת לאגם עם תיבת פח ולהשקיע במים את הפנים הלוהטים מהשמש, מהחום.

"אבל בעצם, למה לא לקום ולנסוע אליה? עכשיו שאתה יודע, קום וסע."

"מה לומר לה?"

"אל תאמר כלום, או תאמר: באתי, אני כאן. ביחד נעלה על ספינה, ביחד ניסע לארץ ישראל."

כן, לקום ולארוז עכשיו, לא לחכות לרגע שבו הספה האדומה תשקע בתוך הערפל, גם לא לפחד מהרגע שבו היא תחזור להיות ספה ממשית, אמיתית, שצריך לשבת עליה, להסתכל לה בעיניים, להרגיש שוב את המועקה הזאת ולנסות להסביר: "מה את יודעת? איך את יכולה להבין מה זה לקום בבוקר, לפקוח את העיניים, הכול שם, כל האפשרויות, כל התוכניות: לכבוש הרים, לשוט בנהרות. והנה כבר הכאב מפציע, עולה, כובל אותך בשרשראות. הכול מונח בפניך אבל אתה לא תגיע לשום מקום, לעולם. איך להסביר לך כאילו שרשראות על הרגליים? לא, יותר טוב כמו מחלה."

"אבל מיכאל, אתה קורא לה 'רחוקה שלי' והיא קוראת לך 'רחוקי שלי', היא מדברת על סולוויג שחיכתה לאהובה עד שכלו חייה ואתה מדבר איתה על החייל היווני שאלפיים שנה חיכה לאהובתו, קלונריון. אז למה לא לקום ולנסוע?"

"כי אני יודע שלעולם לא ארוץ יחף לאורך האגם ההוא, הכנרת, כדי לנפנף ביד אל הסירה ואל נתיב הזהב של הירח שהותירה מאחוריה. לעולם לא אגיע לשם, למרות שבעצם זוהי גם ארצי."

והנה שוב אתה מוותר, מיכאל. היא נמצאת עכשיו בבֶּרדיאנסק, היא מחכה לך. אז מדוע במקום להתחיל בהכנות לנסיעה אתה יושב בחדרך ונזכר בערב הראשון שלכם, שבו שיחזרת בפניה את הוראות התעופה של דדלוס לבנו איקרוס: "אל תנמיך טוס כי אז כנפיך יירטבו במים, ואל תגביה עוף כי כנפיך יימסו בשמש." לא זה הזמן, מיכאל, לשנן פעלים בעברית: יוגב, כורם, חוצב, בוצר. קום וסע. גם לא זה הזמן לחזור ולקרוא את המכתב שכתבת לה לפני כמה שבועות ועדיין לא שלחת.

"...אינני מפסיק לחשוב עלייך כל הימים. אני חוזר וחושב ושוב נדמה לי כי טוב היה לנו להיות יחד. אולם מדוע ומניין מופיע אצלי הפחד לשגות, הפחד שהחלום נעלם, תוך כדי המאמץ לקרב אותו להגשמה.

...עכשיו נדמה לי שאסור לי לחיות! ואם לחיות אז בבדידות. כי בכל מגע עם אנשים אני מביא כאב לעצמי ולאחרים. דברים פשוטים וטבעיים לגבי אחרים, אצלי מהווים קושי בלתי עביר. והרי אני רוצה לצאת מכלאי, הרי בו, בכלא, כל כך קר, ולצאת אי־אפשר... רע היה לי ומר אלמלא ידעתי שקיים אדם, במרחקי מרחקים, אשר שלח לי מכתב ובו מילה אחת. רק אחת.

עכשיו, כאשר אני מנגן יצירות נושנות, אני חושב אולי שומעת אותי עוד מישהי. לעצום את העיניים, לעשות מאמץ של הדמיון. אתה רואה את החדר הישן, טיפה עצוב, בכורסה ליד החלון דמות יקרה, מוכרת, ואין חשק לפתוח את העיניים".8

האש הבוערת במרכז כדור הארץ מחממת את העיר טולוז מלמטה והשמש תורמת את חומה מלמעלה. בשרוולים קצרים ובשמלות מרחפות, במכנסיים קלים, אנשים עדיין ממהרים ממקום למקום. יש להם חלומות, יש להם תוכניות, יש מישהו שהם אוהבים או מוכנים לעשות למענו כל דבר שבעולם. הם קראו ספר נפלא ונדמה להם שיש עוד חיים מעל החיים האלה. הם הולכים לישון ומתכננים את יום המחרת, היום החדש. אם כך אולי הכול עדיין אפשרי.

מיכאל אורז סוף־סוף את ספריו ומעט מבגדיו ועולה על אונייה למסע ארוך דרך חופי הצפון, בריטניה ופינלנד ומשם לפטרבורג. בהתחלה לעיר הולדתו ליוּבּאן ואחר כך המטרה היא בֶּרדיאנסק. ובאותו זמן, בקרון חשאי, סגור וחתום, עושה את דרכו לאותו כיוון גם ולדימיר איליץ' לנין. כשיגיעו שניהם לפטרבורג, העיר כבר תעלה בלהבות, שביתות והפגנות ישתקו את החיים, חיילים יצטרפו להתקוממות, דגלים אדומים ימלאו את העיר, המהפכה הבולשביקית תתחיל. כל התוכניות תתהפכנה על פיהן, מה שהיה כבר לא יהיה, יום חדש יתחיל בהיסטוריה האנושית. וכשמיכאל יסתובב ברחובות התוססים, בין המוני מפגינים, מול מפעלים מושבתים, בין חיילים שזה עתה חיסלו את מפקדיהם והם מצטרפים אל ההמון, כשהוא יראה את הדם ניתז באוויר וירגיש את האדמה מקציפה מתחת לרגליים, כשהוא יבין שמכאן, מהמקום שאליו הגיע, עומד להאיר יום חדש לאנושות כולה, רק שאיפה אחת תמלא את לבו, רק חלום אחד שאותו יחלום בימים וגם בלילות — לצאת מרוסיה, מהר ככל האפשר, לא חשוב לאן.