1
מסע אחר
אל מסתורי הזיכרון
איך את זוכרת פרטי–פרטים מהארוחה שאכלנו? הוא מופתע כל פעם מחדש. ובאמת, את ארוחת הבוקר שאכלנו ליד אדן החלון הרחב עם פרחי הגרניום האדומים, שממנו השקפנו אל האגם, ובמיוחד את הסלמון הוורדרד בתוך סירת קישואים עם משוטי פטרוזיליה ומפרש פרוסת לימון, לא אשכח.
אולי אתה זוכר אם היינו שם בסתיו או באביב, אני מתלבטת — והוא, לעומתי, זוכר כי באותו יום נפלו המניות, לא הפסיק לרדת גשם טורדני, שהטמפרטורה הייתה נמוכה מעשר מעלות, ומובן שאת המטרייה שכחנו במסעדה. ומה עשינו באותו בוקר? ביקרנו במוזיאון. איך את לאזוכרת?
כולנו נמצאים בסיפור ראשומון — מושג ששמו נגזר מהספר ומהסרט היפניים בשם זה, ואשר מתייחס לתופעה שבה לכמה אנשים שנכחו באותו אירוע, יש זיכרונות שונים ממנו, ולפעמים אפילו סותרים זה את זה. אנחנו עוברים התנסויות דומות יחד עם בני זוג, ילדים או חברים לעבודה, וזוכרים אותן בצורה שונה. חבל להתווכח מי צודק, או למי יש זיכרון טוב יותר. לזיכרון העדפות משלו; הוא אינו פותח את שעריו לכל דבר המוצג בפניו, וגם מתוך מה שנקלט בו הוא בורר מה נזכור ומה נשכח. את הרוב הוא זורק, ורק מעט שבמעט נשמר במחסניו, לא לפני שעבר שינויים כאלה ואחרים. כמוהו כאכלן אנין טעם שאינו מוכן להביא אל פיו כל סוג של מזון המוגש לו, הבוחר בקפידה את המאכלים החביבים עליו, ומוסיף להם תבלינים שונים לפי טעמו.
בכל זיכרון יש הטיה. אנו יכולים לשאול ולנסות להבין עד כמה היא גדולה או משבשת את חיינו, אבל איננו יכולים לערער על עצם קיומה. בזיכרון אנו מפתחים תמונות של המציאות, שצולמו דרך מסננים אישיים ומושפעים מכימיקלים פרטיים מאוד. לכן, גם כשהאחד אומר דבר אחד והאחר את היפוכו, אין המדובר בהכרח באמת או בשקר. זיכרון של אדם אחד יהיה תמיד שונה מזיכרון של אדם אחר, בדברים מהותיים ובפרטים קלים כאחת.
ובניגוד לדעה הרווחת, זיכרון טוב אינו כזה שאוגר הכול. נהפוך הוא: זיכרון טוב משמעותו זיכרון בררני. כזה היודע לשכוח. המבחין בין מה שחשוב יותר לבין מה שחשוב פחות, מה רלוונטי ומה לא. בררנות הזיכרון אינה מגרעת, אלא יתרון: היא מאפשרת לנהוג כמו איש עסקים מנוסה, להשקיע את המשאבים המוגבלים בדברים החשובים ביותר. זו תכונה הישרדותית חכמה.
חוט קסמים שתופר משמעויות — מהו זיכרון?
איזו חיה את רוצה להיות? זיכרון ילדות רחוק: יושבים בחצר האחורית של הבית בצלו של עץ הפיקוס הענק, על שברי בלוקים שהבאנו מהמגרש ממול, שישה בנים ושתי בנות, וכל אחד מציג את החיה שהוא רוצה להיות. גידי תמיד בחר להיות ברדלס, רותי התלבטה בין פרפר לטווס ואני העדפתי להיות חתול, כזה שיש לו עיניים כחולות ופרווה אפורה.
לאיזו חיה הייתי מדמה את הזיכרון? הדימוי הראשון שמתגנב ומניח זרוע ארוכה ורטובה על שולחן החשיבה שלי הוא תמנון. תמנון בעל מאה ועשרים זרועות.
מדוע תמנון? אולי בשל התנועה המתמדת שלו. זרועותיו אינן נחות לרגע. הן ממששות, מלקטות. לופתות, נצמדות — ולפתע מרפות. התמנון ניחן בגמישות מופלאה וביכולת להתאים את עצמו למרחבים ולמעברים שונים. לפעמים הוא מצטמצם ומשתחל בסדק דקיק, ולאחר מכן מתרווח ומתפרס במלוא גודלו. הוא מסוגל להגיע למעמקים שבני–אדם לא הגיעו אליהם מעולם, ויש הסבורים שהוא אינטליגנטי ביותר וכי בורך בחוכמה שעדיין לא פענחו את טיבה. כך גם הזיכרון האנושי — חכם, מלקט, גמיש, מחליף צורה, לא מפסיק להתנועע ובעל זרועות רבות.
בעלי–חיים נוספים מקושרים לזיכרון, לטוב ולרע: לא מומלץ לסמוך על זיכרונם של חתולים. לעומתם, הפילים ידועים באריכות חייהם ובזיכרונם המופלג. פילים זכרו את האנשים שטיפלו בהם בגן החיות שנים ארוכות אחרי שהועברו לגן חיות אחר, והגיבו בהיסטריה למראה רובים שנים רבות לאחר שניצודו. גם לסנאים ולציפורים זיכרון מיוחד. סנאים מטמינים מאות אגוזים במקומות מסתור שונים, וחודשים לאחר מכן מלקטים עד 70% מאותם אגוזים, וציפורים מסוגלות לזכור מקום בדיוק רב ביותר: חסידות חוזרות לקנן חורף אחר חורף באותה ארובה בדיוק על גג אותו בית.
דימויים שונים ומגוונים מתארים את הזיכרון: קופסת אוצרות, גנזך הנפש וספרייה אין–סופית. אפלטון השווה אותו ללוח שעווה, ואת עקבות הזיכרון לחריטה על גבי הלוח. במקום אחר תיאר אותו ככלוב גדול ובו מעופפות ציפורים רבות, ובמקום שלישי דימה אותו ללבלר או לסופר, היושב בארכיון הפנימי שלנו ומתעד את האירועים. קפיצה בזמן של כאלף שנים מתקופת אפלטון מפגישה אותנו עם איש הדת והפילוסוף אוגוסטינוס, דמות מיוחדת במינה, שדימה את הזיכרון לעולם תת–קרקעי ובו מערות ומחילות רבות.
בפסיכולוגיה נהנה הזיכרון מכמה הגדרות שונות. על–פי ההגדרה המקובלת על מרבית החוקרים, הזיכרון הוא מנגנון המיועד לקלוט מידע, לאחסן אותו ולהעמידו לרשותנו בשעת הצורך. הגדרה זו עורכת הקבלה בין הזיכרון האנושי לבין המחשב: אנו מקלידים על מקלדת המחשבמידע — וזה, לאחר שתורגם לשפה הדיגיטלית של המחשב, מועבר אל מאגרי הזיכרון. המידע יהיה נגיש לשליפה רק אם נבחר בקוד מתאים שיאפשר להגיע אל התיקייה שבה אוחסן. אחרי שנעשה כך, יעלה המידע אל המסך לאחר שישוב ויתורגם לשפה שבה הקלדנו אותו.
חוקרי הזיכרון עורכים הבחנה בין זיכרון שהוא המנגנון לבין זיכרונות —שהם התכנים השונים הנשמרים במאגרי הזיכרון. אנו משוחחים עם אדם, קוראים ספר או צופים בסרט — התכנים שנשארו הם הזיכרונות. ממה הם מורכבים? מפרטים שבדרך כלל איננו נותנים את דעתנו עליהם. זיכרונות של טיול בשפת הים מכילים את רחש הגלים, תחושת גרגירי החול בכפות הרגליים, חמימות השמש, צרחות השחפים, קולו של מוכר הגלידה, הרטיבות של הכיסא, הרכות של משחת השיזוף וריח התירס שאכל אדם אחד שחלף לידי. אני לא זוכרת את פניו אבל זוכרת את הריח.
בעזרת הזיכרון אנו שומרים על מאגרים ענקיים של ידע ומידע. באמצעותו אנו מסוגלים לזהות אדם ולכנות אותו בשמו, לדבר במילים המתאימות ובסדר הנכון, ללמוד מקצוע, לרכוש מומחיות, לשחזר את העבר, וגם להניע את הגוף — לרקוד ולנהוג. זיכרון הוא כמו אוויר לנשימה —הוא מובן מאליו. אנו משתמשים בו בכל רגע בחיינו, אבל מודעים לקיומו רק כשהוא איננו ממלא את תפקידו: מסרב להעלות שֵם אל מעבר לקצה הלשון או מעלים את מקומם של משקפי הקריאה.
לרוב איננו מודעים לעוצמת הזיכרון. מהו טרטל? האם קיימת מילה כזאת בעברית? לא. אנו משיבים מיד ובלי כל היסוס. אפילו לא התאמצנו. אבל כדי לענות על שאלה תמימה זו, גויס צבא שלם של גמדים פנימיים לערוך חיפוש במאגר של כ–50,000 מילים ולבדוק — יש או אין. משימה מורכבת מאוד, שמתרחשת כלאחר יד ובלא מאמץ מודע.
זיכרון הוא כמו חוט קסמים שמחבר בינינו לבין העולם ובינינו לבין עצמנו, ותופר הכול יחד לתבנית אחת בעלת משמעות. בעזרת הזיכרון אנו מקשרים בין עבר להווה ובין הווה לעתיד, ומסוגלים ללמוד מניסיון העבר ולתכנן מהיום למחר. בלא זיכרון, כל רגע היה עומד בפני עצמו. בכל רגע היינו מתחילים את חיינו מחדש. הזיכרונות הם האוסף האישי של כל אדם מאין–ספור חוויות והתנסויות שעברו עליו. כך הם בונים את תחושת העצמי. התשובה לשאלה מי אני, נמצאת במידה רבה בספריית הזיכרונות.
עד כה נחשב הזיכרון ל"נער השליח" של המערכת המוחית, ואילו החשיבה הייתה מנכ"ל החברה, זה שמתכנן תוכניות ומקבל החלטות. ובכן, הגיע הזמן למהפכה. ממצאי מחקרים חדשים מציגים גם את הזיכרון כמנגנון חושב. הוא קולט מידע ושולף אותו מתוך בחירה ושיקול דעת, מטפל בזיכרונות שנאגרו ומעצב אותם בחוכמה רבה. ריצ'רד רסטאק, נוירולוג ונוירופסיכיאטר במרכז הרפואי של אוניברסיטת וושינגטון, טוען כי הזיכרון הוא היכולת הקוגניטיבית החשובה ביותר במוחנו, צומת מרכזי שבו נפגשים מדעים מתחומים שונים — נוירולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.