הורות ללא מסכות

אני אוהבת את אמי אבל גם כועסת עליה מאוד, אני מעריץ את אבי אבל מקנא בו — משפטים כאלה ואחרים נשמעים מפי מרואיינים בטלוויזיה ובעיתונות, וחושפים אגב כך יחסים מורכבים עם הוריהם ותחושות אמביוולנטיות כלפיהם. מאז פרויד מתחזקת המגמה של מתן לגיטימציה להתחשבן עם ההורים. מותר לכעוס עליהם, לשנוא אותם אפילו, להעדיף הורה אחד על פני האחר, לבלות שנים אצל פסיכולוגים בניסיון להבין במה הרעו לנו ולאוורר את הרגשות הקשים שלנו בפני אנשים קשובים (ולעתים גם בפני ציבור צופים שלם). אבל בה בעת אין לגיטימציה לחוש רגשות מורכבים כאלה כלפי ילדינו. אפשר לומר שהם מעין פרה קדושה בתרבות הישראלית והמערבית של העידן הנוכחי.

את מסכַת ההורה המושלם עוטה כמעט כל אדם מהרגע שנולד לו ילד. זו מסכה שמציגה פנים שמחות, שלוות ומאושרות. רגשות אחרים, אפלים יותר, מודחקים. אימהות רבות מתלוננות על "קשר שתיקה" חברתי, שגורם להן להסתיר את קשיי האימהוּת והרגשות המעורבים שהיא מעוררת. מיתוס האימהוּת המושלמת שמציגה להן החברה הוא רף גבוה שלא רבות מסוגלות לעמוד בו. גם מהאב מצופה למלא את תפקידו בהתמסרות שלמה, והחברה אינה סלחנית כלפיו אם הוא מביע לבטים וקשיים. אותה חברה, שמשתיקה ומדחיקה את רגשותיהם המורכבים של ההורים, גם מרבה לבקר אותם, בעיקר באמצעות המאמנים, הפסיכולוגים ואנשי התקשורת. רבים מאלה מציירים להורים תמונה בלתי מציאותית של תפקוּד הורי אידיאלי.1

החלטנו לנסות לקרוא תיגר על נטייה חברתית זו, על קשר השתיקה, ולנפץ את מיתוס ההורה האידיאלי, אותו נרטיב קבוע ומוכתב מראש שמספר רק צד אחד של הסיפור. רצינו להראות שמנעד הרגשות של הורים כלפי ילדיהם רחב ומגוון בהרבה ממה שמותר להם להביע, או אפילו להודות בו בינם לבין עצמם. מי שמשלה את עצמו שתפקיד ההורות הוא תמיד חיובי ומתגמל, צפוי לאכזבה המלווה ברגשות אשמה. דווקא ההיכרות עם הצדדים היפים פחות של ההורות עשויה להקל משמעותית על ההורה למלא את תפקידו ולשפר את הקשר שלו עם ילדיו.2

הורות ללא מסכות ינסה לקדם מודעות עצמית בהורות, שפירושה זיהוי הרגשות, המחשבות ודפוסי ההתנהגות ההוריים.3 מודעות עצמית לרגשות הללו היא הצעד הראשון וההכרחי בדרך למענה על השאלה — מה יש לעשות בהם. התעלמות מהם לא תעלים אותם. לכן, כדי שיהיה אפשר להבינם ולהתמודד אִתם, ולא לפעול על פיהם בצורה עיוורת, יש לעסוק בהם במכוון ובמודע.4 מידת הצלחתם של הורים לעבד את הרגשות הללו, להשלים אִתם ולמצוא דרכים לחיות עמם, היא שתקבע את סוג היחסים שיתפתחו בינם ובין ילדיהם ואת עוצמת התמיכה שיוכלו להעניק להם.

מעצם טבעו המורכב והאחראי, תפקיד ההורה מוליד רגשות עזים. רובם אכן חיוביים — סיפוק, הנאה, גאווה ואהבה, אך ישנם גם כעס, תסכול, מרירות, קנאה ואף שנאה. הרגשות הללו סותרים זה את זה, אבל מתקיימים בו־זמנית. אנחנו יכולים לראות בילדינו את הסיפוק הגדול ביותר בחיינו, אבל גם עשויים לתפוס את גידול הילדים כמשימה משעממת ומתישה. לרוב אנו אוהבים את ילדינו יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל גם מסוגלים לשנוא אותם לפרקים. רגשות שליליים הם מנת חלקו של כל הורה. אלה תחושות טבעיות, נורמליות, שמתעוררות, בין השאר, בשל עייפות, שחיקה ופער בין הציפיות למציאות. רבות מהן נובעות מהיותו של הילד חלק מאתנו, שלוחה ובבואה שלנו. ההתבוננות בו כבהשתקפות של דמותנו עשויה להיות מעצימה וממכרת, אך גם מפחידה ומאכזבת. הרגשות הקשים האלה גורמים להורים רבים לחוש אשמה. הם מרגישים שאם רגשות כאלה פוקדים אותם, הם כנראה אינם הורים טובים מספיק, ואולי אף הורים רעים. הם נוטים להתבייש ברגשות הללו, לחשוש מהם, להתעלם מקיומם ולקוות שיתפוגגו.

"המלים נאמרות עתה, המלים נכתבות; האיסורים מופרים, סדקים ניבעים במסכות האימהות", כתבה לפני כמה עשורים אדריאן ריץ' בספרה המכונן ילוד אשה.5 אך נדמה שרק בשנים האחרונות הולכים ומתרחבים הסדקים במסכת ההורות המושלמת — באקדמיה, במדיה, באמנות ובספרות. הורים מתחילים "לקטר" על ילדיהם ומבטאים בציבור רגשות מעורבים כלפיהם, עיתונאים חושפים פכים לא מחמיאים מתפקודם כהורים, סופרים כותבים גם על רגשות שליליים שהם חשים כלפי ילדיהם.6

אך זירת ההתרחשות העיקרית, הכנה והפתוחה מתנהלת עדיין במחשכי העולם הווירטואלי. שם, תחת מעטה סודיות ובאתרים ייעודיים, הורים (רובם המכריע נשים), מתוודים, מתכתבים על הורות ומקיימים שיחות ערות, הכוללות גם דיון ברגשות מורכבים. באתר מאמאזון, למשל, הפונה לאימהות (חברות בו, נכון לשנת 2015, יותר משמונים אלף נשים) ומתפרסמים בו כמה מאות פוסטים ביום, וכן באתרים אחרים,7 בפורומים רבים, ובבלוגים אישיים, הכותבות חושפות רגשות שאינן יכולות להביע בשום מקום אחר ומנתצות את הטאבו המקודש ביותר. הזירה הזו הופכת בעבורן לעיר מקלט, מקום שמאפשר להן לומר דברים אמיתיים, קשים, ללא סינון חברתי, מקום שבו הן יכולות סוף־סוף להסיר את המסכות ולקבל תמיכה. לרוב, יעשו זאת הגולשות בשם בדוי או בעילום שם.8

בהורות ללא מסכות ניגע בסודות של ההורים. נדון, למשל, בקנאה של הורים בילדיהם, בהעדפת אחד הילדים על פני האחר, בתלות של הורה בילדו ובתחושת ההעצמה הממכרת ולעתים גם המסוכנת שהילד מעניק לו, בקשר הסימביוטי והמעין־זוגי שיוצרים הורים עם ילדם, וגם באכזבה, בתסכול ובמרירות שהם מנת חלקם של הורים רבים.

גידול ילדים הוא משימה מאתגרת שספרים, תוכניות ויועצים מרבים לעסוק בה. זרמים שונים, המשקפים נורמות תקופתיות ומקומיות מגוונות, מורים לנו כיצד לחנך את ילדינו. לצד הסמכותיות והאיפוק השמרני של תחילת המאה ה־20, שחוזרים ומופיעים במגמות עכשוויות של חינוך נוקשה מבית מדרשם של מאמנים ומטפלים שונים, אפשר למצוא כיום גם זרמים הדוגלים במתירנות ובקרבה ללא תנאי, על פי עקרון הרצף, ותופעות של הורות מגוננת מאוד, המכונה "הורות הליקופטר". המשותף לרוב השיטות והגישות הוא הניסיון להדריך אימהות ואבות כיצד לנהל את ההורות שלהם בהצלחה ולהשיא להם עצות איך לייצר ילדים "מושלמים". מצפים מהורים לחנך את ילדיהם לגדולות, להציב להם גבולות ברורים, לעודד אותם להישגים מגיל צעיר, ובה בעת להכיל אותם ולהעניק להם חום, ביטחון ואהבה שאינה תלויה בדבר. ההתייחסות להורים היא כאל בעלי תפקיד אחראי של גידול ילדים אופטימלי, שמבחנו העיקרי הוא "מבחן התוצאה", וברוב המקרים מתעלמים מההורה עצמו.9

בניגוד לספרים רבים אחרים העוסקים בגידול ילדים, הורות ללא מסכות איננו מדריך ואיננו מתיימר לספק להורים מתכונים או נוסחאות קסם. הוא מתמקד, לשם שינוי, בהורה עצמו — ברגשותיו, בצרכיו ובחוויותיו. הספר מספק תמונה רחבה של ההורות הישראלית של ימינו. הוא מתבסס על מחקר איכותני שערכתי במשך שלוש שנים, הכולל למעלה ממאתיים ראיונות עומק אינטימיים עם הורים יהודים־ישראלים, חילונים ודתיים, גברים ונשים, בכל הגילים והמצבים המשפחתיים. הראיונות, שקיימתי עם דבש ניב, ארכו כשעה וחצי עד ארבע שעות, ונסבו על החוויה ההורית של המרואיינים, ובעיקר על קשת הרגשות שההורות מעוררת בהם. המרואיינים הם הורים נורמטיביים מהמעמד הבינוני, מערים ויישובים ברחבי הארץ. אין בספר התייחסות להורים שהתנהגותם קיצונית או פתולוגית, מתעללים מינית או פיזית, אלא רק לאימהות ואבות שכל קורא יכול להזדהות אִתם. הראיונות היו חצי מובנים, כלומר כל המרואיינים ענו על שאלות זהות, אך היה מקום "לזרום" לנתיבים הייחודיים שאליהם הוביל כל אחד מהם. הראיונות התקיימו בסביבה נייטרלית ומטרתם הוצגה כ"מחקר לצורך כתיבת ספר". כדי לשמור על פרטיות המרואיינים, ובהסכמה אִתם, שונו פרטים מזהים שלהם, ולכולם ניתן שם בדוי. לאחר שרכשנו את אמונם, ובחסות האנונימיות, פתחו בפנינו ההורים את סגור לבם, ושמענו מהם על רגשות עמוקים שבקצתם לא שיתפו עד כה איש.

ניתוח הראיונות הוא אנליטי־תימטי, כלומר נשען על חיפוש אחר נושאים משותפים המאפיינים את רובם.10 נוסף על הראיונות, שילבתי בהורות ללא מסכות ממצאים של מאות מחקרים אקדמיים בתחום, שהתפרסמו כספרים או כמאמרים בארץ ובחו"ל וכן תובנות מספרי הדרכה ופרוזה בנושא. כמו כן, תרמו מידיעותיהם עשרים ואחד אנשי מקצוע שעוסקים בהורות מזוויות שונות, והם חלקו בראיונות עמם מחשבות, עצות ורעיונות. שירת אותי גם מקור זמין אחר — האינטרנט. בשנים האחרונות עקבתי אחרי פורומים ואתרים המיועדים להורים ובספר שזרתי פוסטים וטוקבקים מתוכם. לאורך הטקסט מפוזרות גם רשימות מתחומי דעת שונים — בהם אמנות, תנ"ך והיסטוריה — המאירות את החוויה ההורית מנקודות מבט רעננות. הורות ללא מסכות מרכז אפוא את פרי ניסיונם, עבודתם ומחקרם של הורים, חוקרים באקדמיה, מדריכי הורים, פסיכולוגים, מטפלים ואמנים.

הספר פונה גם לקהל שלא קיבל עד כה די תשומת לב — האבות.11 הרגשות האבהיים זוהו והושוו לרגשות האימהיים, ונשאל אם אכן יש "אב חדש", כפי שנהוג לכנותו, מה מאפיין אותו, איך תופסים כיום גברים את אבהותם ובמה היא שונה מחוויית האימהות. בכל פרק נבחנו רגשותיהם של אבות ואימהות על סמך הראיונות שערכנו ומחקרים אחרים. בפרקים שבהם נמצא בין ההורים משני המינים פער משמעותי בכל הנוגע לרגשות הנדונים, הוצגו האבות והאימהות בנפרד.

הורות ללא מסכות מנסה גם לבדוק את מקורם של רגשות ההורים כלפי ילדיהם ומציג גורמים שמשפיעים על ההורה, בהם ילדוּתו שלו, מצבו המשפחתי, הקשר בינו ובין בן זוגו (אם קיים), נסיבות חייו, הציפיות שיש לו מילדו, הדמיון או השוני בין ההורה לילד, המזג של הילד ואופיו. שורשיהם של מאפיינים מסוימים בהתנהגות ההורית אינם מצויים רק בפסיכולוגיה, אלא גם בביולוגיה ובגנטיקה של ההורה. מסיבה זו נבחנו בספר גם היבטים ביולוגיים ופיזיולוגיים העשויים להשפיע על יחסם של ההורים לילדיהם, ובכלל זה גנים, הורמונים ומבנה המוח.12

מקובל לומר ש"הורה נשאר תמיד הורה", גם כשהילדים עוזבים את הבית, אך הספרות המחקרית ממעטת לעסוק בהבנת ההורות בתקופה שלאחר הילדוּת וגיל ההתבגרות. הורות ללא מסכות יטפל בפן הזה. המחקר שעליו מתבסס הספר בודק את החוויה הרגשית של הורים לילדים בכל הגילים. בנוסף, הוא בוחן את השינויים הרגשיים שמתחוללים אצל הורים בשלבים מרכזיים בחיי המשפחה — המעבר להורות, לידת הילד השני, עזיבת הילדים (התרוקנות הקן), ההזדקנות, ובמקרים מסוימים — גירושין. בספר אף מוצגים מקרים מיוחדים של הורות — לילדים בעלי צרכים מיוחדים ולילדים "גאים".

בשנים שבהן ראיינו את ההורים חווינו חוויה נפלאה ומעוררת מחשבות. כמראיינות, השתדלנו להעניק לבני שיחנו תחושה של קבלה והיעדר שיפוטיות. כנשים, התעניינו מאוד בהלך הרוח הנשי והבנו אותו, השתוקקנו לרדת לעומקה של צורת החשיבה הגברית, ולעתים התחברנו דווקא אליה. כאימהות, רצינו לשמוע, דאגנו גם לשתף, חווינו עם המרואיינים את האושר, ההנאה והתסכולים שעלו מסיפוריהם. פגשנו עצמאים, שכירים, בעלי מקצועות חופשיים, בכירים וזוטרים, יושבי בית ובתי קפה ואחרים, משני המינים. דיברנו עם נשואים, גרושים, חד־הוריים, הורים ביולוגיים, מאמצים וכאלה שהשתמשו בשיטות הפריה שונות. המשותף לרובם הוא שההורות שינתה אותם, הפכה אותם לאנשים אחרים. היא העמיקה את המודעות העצמית שלהם, הכירה להם צדדים שונים ומרתקים באישיותם ופיתחה אותה, ובעיקר העניקה משמעות לחייהם. הפנים המגוונות של ההורות, או לפחות המרכזיות שבהן, מוצגות בספר.

עיקר תשומת הלב הוקדשה, כאמור, לפנים המודחקות, שרוב ההורים מנסים להסתיר, אפילו מעצמם. הורות ללא מסכות מטיל אלומת אור בהירה על הפינות האפלות של ההורות על מנת להניס את הצללים, וכדי לעזור להורים לקבל את עצמם ואת ילדיהם כפי שהם, כי "בָּאִים הֵמָּה דַּרְכְּכֶם, אַךְ לֹא מִכֶּם. חַיִּים עִמָּכֶם, אַךְ אֵינָם שַׁיָּכִים לָכֶם".13

ד"ר דריה מעוז