אניס מנאנסי

היא עמדה על החול החם. חוף גורדון, ספטמבר. האישה הענוגה והקטנה מתבודדת עם עצמה ועם הים. באותם רגעים הרגישה ששום כוח לא יצליח לשבור את מעגל האינטימיות שנוצר בינה לבין המרחב הכחול. פרשה ידיה לצדדים, ומי שעבר בסמוך לבחורה העדינה ודקת הגו, יכול היה לחשוב שהיא עושה מתיחה יוגית, או מבקשת להתנתק מעל האדמה ולעוף כמו ציפור. ככל שהתקרבה לקו המים, שערה החום הארוך נרטב מהגלים הגבוהים, שהתנפלו עליה בפראות. גם שולי שמלתה הלבנה נספגו במים. קצף זועם ניתך על כפות רגליים יחפות, ברעש שנשמע כמו יריות. היא קפצה לרגע מבוהלת ואז צחקה. כפות רגליה כוסו בעשבים, בצדפים ובאבנים קטנות, שהותיר הגל הענקי לפני שנסוג לאחור. הים משאיר לי מתנות, חייכה לעצמה והרימה צדף קטן בגוון שנהב שנצמד לרגלה. התבוננה בו בתשומת לב ומיששה אותו בזהירות כאילו הוא עלול להישבר בין אצבעותיה. איזה סוד אתה צופן, צדף? גם אתה מרגיש נוח יותר כמוני, פה בתל אביב על החוף, מנותק פיזית מהמקום הטבעי שלך? ומאיזו ארץ רחוקה אתה הגעת? אולי מכוכב? צחקה חרש, שומעת את הנערה שבה מדברת מתוכה, בקולה הילדי.

"גברת, את יכולה להרים את הכדור?" נשמע קול מרחוק. כדור מטקות שחור מכוסה בחול התגלגל לעברה. נער רזה ושחום עור, לבוש במכנסי ספורט שחורים התקרב אליה. היא לא הבינה את שפתו, שכה אהבה את צליליה.

"את לא מבינה עברית?" שאל בזעם, שהתרכך למראה פניה העדינות.

"אתה יכול לדבר אנגלית?"

"אני יכול, זה בסדר, רציתי רק את הכדור," וחטף את הכדור השחור, המלוכלך, שנח ליד כף רגלה, ועוד רגע היה מתגלגל ונשאב אל המים.

"מאיפה את?"

"מצרפת."

"פריס?"

"לא, אני מנאנסי."

"נאנסי? לא מכיר."

"זאת עיר יפה במזרח צרפת," ענתה חרש.

"את מגלה לי משהו חדש," השיב לה בחיוך רחב.

"הים סוער היום, אני לא ממליץ לך לשחות בו."

"לא, אני לא מתכוונת להיכנס," השיבה בטון מתנצל.

הים זרק בה מבט קודר ומאיים. גל ענקי התקרב לעברה במהירות, גועש כלוע של חיית טרף. היא יכלה בוודאות לראות את שיני הים מבהיקות, נוטפות קצף לבן.

"עדיין לא ביקרתי בצרפת, אבל המשפחה של אימא שלי מפריס. אם אני רוצה אני יכול לנסוע לשם כבר מחר ולעשות סיבוב בעיר האורות. אפילו לגור בה לתקופה. הקרובים יעזרו לי להסתדר, למצוא עבודה," חייך הנער, זרק את הכדור באוויר והוסיף, "אבל אחרי הצבא אני עף לדרום אמריקה או להודו. אירופה לא קורצת לי בכלל. אני לא סובל קור ושלג. היא גם יותר מדי יקרה. תגידי, איך זה לגור בנאנסי?" ומבלי לחכות לתשובתה הוסיף, "שם יפה, נאנסי, של ליידי כזאת גנדרנית. אני מדמיין אותה שובבה. ואם כזאת היא העיר שלך אז זה נשמע לי לא רע לגור בה. מה שמזכיר לי שאני די מחבב את השפה הצרפתית."

הוא הסתכל לצדדים כמי שממהר ללכת, וזרק בה מבט סקרני.

"תגידי, מה את עושה בארץ, את בחופש פה?"

"לא בדיוק, אני מנסה לגור בתל אביב."

"את עולה חדשה?"

"גם לא," הוסיפה בחיוך.

"אלעד, אתה בא?" נשמעה קריאה מרחוק שקטעה את שיחתם.

"טוב, אורבואר."

"אורבואר," ענתה.

"רגע, איך קוראים לך?"

"אניס."

הוא התקרב אליה ולחץ את ידה בחוזקה. "אני אלעד, ושיהיה לך טוב בארץ שלנו," חייך ורץ לכיוון חבריו.

אניס התרחקה מקו הים והתיישבה על תלולית החול שנוצרה תחתיה, כיווצה רגליה ושיחקה בשערותיה הארוכות שנגעו באדמה הלחה. אני לא יודעת למה ואיך להסביר את התחושה הזאת, לחשה לעצמה, אבל באמת טוב לי פה, פשוט טוב.