ג’ק ריצ’ר 20: אישי

1

לפני שמונה ימים חיי היו סיפור של עליות ומורדות. חלק ממנו טוב. חלק ממנו לא כל כך טוב. הרוב ללא אירועים מיוחדים. תקופות ארוכות ושלוות של חוסר מעש, ופרצי פעילות מדי פעם. כמו בצבא. וככה הם מצאו אותי. אתה יכול לעזוב את הצבא, אבל הצבא לא עוזב אותך. לא ממש. לא תמיד.

הם התחילו לחפש יומיים אחרי שמישהו ניסה לירות בנשיא צרפת. ראיתי את זה בעיתון. ירי מרובה מטווח רחוק. בפריז. לא משהו שקשור אלי. אני הייתי במרחק עשרת אלפים קילומטר משם, בקליפורניה, עם בחורה שפגשתי באוטובוס. היא רצתה להיות שחקנית. אני לא. אז אחרי ארבעים ושמונה שעות בלוס אנג'לס היא פנתה לדרכה ואני לדרכי. שוב באוטובוס. בהתחלה ליומיים בסן פרנסיסקו, ואז לפורטלנד, אורגון, לשלושה ימים נוספים, ואז הלאה לסיאטל. זה הביא אותי קרוב לפורט לואיס, שם ירדו מהאוטובוס שתי נשים במדים. הן השאירו אחריהן את העיתון "אַרמִי טיימס" מאתמול, על המושב בצדו השני של המעבר.

"ארמי טיימס" הוא עיתון ישן ומוזר. הוא יצא לאור לראשונה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ועדיין ממשיך להופיע בהתמדה, בכל שבוע, עם חדשות מאתמול וכמה מאמרי עשה־זאת־בעצמך, כמו הכותרת שבהתה בי באותו הרגע: תקנות חדשות! שינויים בתגים ובסמלים! ועוד ארבעה שינויי מדים בדרך! האגדה מספרת שהחדשות הן מאתמול כי מישהו העתיק אותן מכתבה קודמת, אבל אם קראת את התוכן בביקורתיות, יכולת לפעמים להבחין בנימה סרקסטית בין השורות. מאמרי המערכת הם לעתים אמיצים. מודעות האבל לפעמים מעניינות.

ורק בגללן לקחתי את העיתון ליד. לפעמים מישהו מת ואתה שמח לשמוע. לפעמים לא. בכל מקרה אתה רוצה לדעת. אבל לא הגעתי לשם. כי בדרך למודעות האבל ראיתי את המודעות האישיות. שכמו תמיד היו בעיקר של יוצאי צבא המחפשים יוצאי צבא אחרים. עשרות מודעות, כולן דומות.

כולל אחת שבה הופיע שמי.

בדיוק באמצע הדף, מודעה ממוסגרת ברוחב טור, חמש מילים בדפוס מודגש: ג'ק ריצ'ר תתקשר לריק שומייקר.

עבודה של טום או'דיי, על בטוח. מה שאחר כך גרם לי להרגיש קצת עלוב. לא מפני שאו'דיי לא היה חכם. הוא חייב להיות חכם. הוא שרד הרבה זמן. הרבה מאוד מאוד זמן. הוא היה שם תמיד. כבר לפני עשרים שנה הוא נראה בן מאה. איש גבוה, רזה, כחוש וחיוור, שנע כאילו הוא עלול לקרוס כל רגע, כמו סולם שבור. הוא לא נראה כמו גנרל בצבא. יותר כמו פרופסור. או אנתרופולוג. אבל היגיון בריא תמיד היה לו. ריצ'ר נשאר מתחת לרדאר, זה אומר אוטובוסים ורכבות וחדרי המתנה ודיינרים, שבמקרה או לא הם סביבת המחיה הטבעית של חיילים וחיילות, שקונים את ה"ארמי טיימס" לפני כל עיתון אחר, ואפשר לסמוך עליהם שיפזרו את גיליונותיו, כמו שציפורים מפזרות זרעים של פירות יער.

והוא היה יכול לסמוך עלי שאני ארים את העיתון. איפשהו. מתישהו. בסופו של דבר. כי הייתי צריך לדעת. אתה יכול לעזוב את הצבא, אבל הצבא לא עוזב אותך. לא ממש. כאמצעי תקשורת, כדרך ליצור מגע, וממה שידע, וממה שיכול היה לנחש, אולי הוא יחשוב שלעשרה או תריסר שבועות עוקבים של מודעה אישית יש סיכוי קטן אבל ריאלי להצליח.

אבל זה עבד בניסיון הראשון. יום אחרי שהעיתון הודפס. מה שגרם לי להרגיש עלוב בהמשך.

הייתי צפוי מראש.

ריק שומייקר היה שליח של טום או'דיי. כנראה סגנו כעת. אין בעיה להתעלם מזה. אבל הייתי חייב טובה לשומייקר. ואו'דיי ידע את זה, מן הסתם. וזאת הסיבה לכך שכתב את שמו של שומייקר במודעה.

שהיא הסיבה לכך שהייתי חייב לענות.

צפוי מראש.

בסיאטל היה יבש כשירדתי מהאוטובוס. וחם. מה שמוזר, יחסית למקום שצורכים בו קפה בכמויות אדירות, אבל זה מצא חן בעיני. בכל מקום היה אינטרנט אלחוטי ומכשירים ניידים, ואת זה אהבתי פחות, כי טלפונים ציבוריים היו נדירים. אבל מצאתי אחד ליד שוק הדגים, חשוף לרוח ולריח המלח והים, וחייגתי למספר חינמי בפנטגון. לא מספר שמופיע בספר הטלפונים. מספר שלמדתי בעל־פה מזמן. קו מיוחד, למקרי חירום בלבד. לא תמיד יש לך כסף קטן בכיס.

המרכזנית ענתה. ביקשתי את שומייקר והיא העבירה אותי, אולי למקום אחר בבניין, או בארץ, או בעולם, ואחרי רצף נקישות ורשרושים וכמה דקות ארוכות של שקט שומייקר ענה ואמר, "כן?"

"זה ג'ק ריצ'ר," אמרתי.

"איפה אתה?"

"אין לכם כל מיני מכשירים אוטומטיים שאומרים לכם את זה?"

"כן," אמר. "אתה בסיאטל, בטלפון ציבורי ליד שוק הדגים. אבל אנחנו מעדיפים שאנשים ימסרו את המידע בעצמם. גילינו שזה מקדם את השיחה. כי הם כבר משתפים פעולה. הם מרגישים מחויבות."

"מחויבות לְמה?"

"לשיחה."

"אנחנו מנהלים שיחה?"

"לא ממש. מה אתה רואה מולך?"

הסתכלתי.

"רחוב," אמרתי.

"משמאל?"

"מקום שקונים בו דגים."

"מימין?"

"בית קפה מעבר לרמזור."

"שֵם?"

אמרתי לו.

"תיכנס ותחכה," הוא אמר.

"לחכות ל־?"

"לחצי שעה בערך," הוא אמר וניתק.

אף אחד לא באמת יודע למה לקפה יש כזאת הצלחה בסיאטל. זאת עיר נמל, אז אולי זה היה הגיוני לקלות את הקפה קרוב למקום שאליו הגיע, ואז למכור אותו קרוב למקום שבו נִקלה, וזה יצר שוק שהביא סוחרים אחרים, כמו שכל יצרני המכוניות הגיעו לדטרויט. ואולי המים היו מתאימים. או הגובה, או הטמפרטורה, או הלחות. תהיה הסיבה אשר תהיה, התוצאה היא בית קפה בכל בלוק, וחיוב שנתי של ארבע ספרות לצרכנים רציניים. בית הקפה מעבר לרמזור היה דגם מייצג. צבע חום־אדמדם ולבֵנים חשופות ועץ מצולק, ותפריט רשום בגיר שתשעים אחוז ממנו דברים שלא ממש קשורים לקפה, כמו מוצרי חלב ממגוון סוגים וטמפרטורות, וטעמים אגוזיים מוזרים, ומגוון של טעמים אחרים. הזמנתי את תערובת הבית — נקי, שחור, בלי סוכר — בכוס חד־פעמית בגודל בינוני, לא דלי ענקי כמו שחלק מהאנשים אוהבים, ופרוסת עוגת לימון, וישבתי על כיסא עץ בשולחן לשניים.

העוגה החזיקה מעמד חמש דקות והקפה עוד חמש, ואחרי שמונה־עשרה דקות נוספות הגיע האיש של שומייקר. הוא היה מהצי, כי עשרים ושמונה דקות זה זמן קצר, ולצי היה בסיס בסיאטל. המכונית שלו היתה בצבע כחול כהה. סדאן מקומית באבזור פשוט, לא משהו מיוחד, אבל מצוחצחת עד ברק. הבחור עצמו היה קרוב יותר לארבעים מאשר לעשרים, ובכושר קרבי. הוא היה בבגדים אזרחיים. בלייזר כחול מעל חולצת פולו ומכנסי חאקי. הבלייזר נלבש עד דק, והחולצה והמכנסיים כובסו אלפי פעמים. נַגד בכיר, ככל הנראה. הכוחות המיוחדים, כמעט בטוח, "אריות הים", ללא ספק חלק ממבצע משולב אפלולי בפיקוחו של טום או'דיי.

הוא נכנס לבית הקפה תוך סריקה מהירה של החדר, כאילו יש לו חמישית שנייה לזהות אם מדובר בידיד־או־אויב לפני שהוא מתחיל לירות. התדרוך שלו היה בבירור בסיסי ומילולי, מתוך תיק אישי ישן, אבל הוא עלה עלי עם השני מטרים ויותר ממאה קילו. שאר הלקוחות שם היו אסיאתים, הרוב נשים קטנטנות. הבחור ניגש ישר אלי ושאל, "רב־סרן ריצ'ר?"

"כבר לא," אמרתי.

"אז מר ריצ'ר?" הוא שאל.

"כן," עניתי.

"המפקד, גנרל שומייקר מבקש שתבוא איתי."

"לאן?" שאלתי.

"לא רחוק."

"כמה כוכבים?"

"המפקד, אני לא מבין."

"יש לגנרל שומייקר?"

"אחד, המפקד. בריגדיר גנרל ריצ'רד שומייקר, המפקד."

"מתי?"

"מתי מה, המפקד?"

"מתי הוא קיבל קידום?"

"לפני שנתיים."

"גם אתה חושב כמוני שזה יוצא דופן?"

הבחור היסס לרגע ואמר, "המפקד, אין לי דעה."

"ומה שלום גנרל או'דיי?"

הבחור היסס שוב ואמר, "המפקד, אני לא מכיר אף אחד בשם או'דיי."

המכונית הכחולה היתה שברולט אימפלה עם צלחות משטרה על הצמיגים ומושבים בריפוד בד. הפוליש שלה היה הדבר הכי חדש בה. הבחור בבלייזר נהג דרך הרחובות במרכז העיר ועלה על I-5 לכיוון דרום. באותה הדרך שבה הגיע האוטובוס, חלפנו שוב על פני שדה התעופה בואינג ועל פני נמל התעופה הבינלאומי סי־טק והמשכנו הלאה לכיוון טאקומה. הבחור בבלייזר לא דיבר. גם אני לא. שנינו ישבנו באלם, כאילו מתחרים במשחק דום־שתיקה. הסתכלתי דרך החלון. הכול ירוק, גבעות וים ועצים.

חלפנו על פני טאקומה, והאטנו ליד המקום שבו הנשים במדים ירדו מהאוטובוס והשאירו אחריהן את ה"ארמי טיימס". ירדנו מהכביש המהיר באותה יציאה. השלטים לא ציינו דבר פרט לשלוש ערים קטנות ובסיס צבאי גדול. היה סיכוי טוב אפוא שאנחנו בדרך לפורט לואיס. אבל לא. או שכן, טכנית, אבל לא לְמה שפורט לואיס היתה פעם. נסענו לבסיס חיל האוויר מק'קורד, שהיה עכשיו חלק מהבסיס המשותף לואיס־מק'קורד. רפורמות. פוליטיקאים יעשו הכול כדי לחסוך.

ציפיתי לעיכוב בשער, כי הוא השתייך במשותף לצבא ולחיל האוויר, והמכונית והנהג היו מהצי, ואני הייתי אף־אחד. רק הנחתים והאו"ם היו חסרים. אבל לאו'דיי היתה כזאת השפעה, שבקושי היינו צריכים להאט. נסענו פנימה, פנינו שמאלה, פנינו ימינה, עברנו את השער השני בהינף יד, ואז עלינו על מסלול ההמראה, מגומדים לצד מטוסי תובלה ענקיים מסוג C-17, כמו עכבר ביער. נסענו מתחת לכנף אפורה עצומה והמשכנו על האספלט לעבר מטוס לבן קטן שניצב לבדו. מטוס סילון עסקי. ליר, או גולפסטרים, או מה שזה לא יהיה שאנשים עשירים קונים בימים אלה. הצבע נצץ בשמש. ועל המטוס לא היה דבר פרט למספר זנב. לא שֵם, לא לוגו. רק צבע לבן. המנועים הסתובבו באיטיות, וכבש המדרגות היה מורד.

הבחור בבלייזר פנה בקשת מתוכננת היטב ועצר כשהדלת שלי במרחק מטר מתחתית המדרגות. הבנתי את הרמז. יצאתי מהמכונית ועמדתי לרגע בשמש. האביב החל, ומזג האוויר היה נעים. המכונית שלידי התרחקה. דייל הופיע מעלי בפתח האובאלי הקטן של תא הנוסעים ואמר, "אדוני, תעלה בבקשה."

המדרגות שקעו מעט תחת משקלי. כופפתי את ראשי ונכנסתי פנימה. הדייל נסוג לימיני, ומשמאלי נדחק מישהו אחר במדים מתא הטייס ואמר, "ברוך הבא, אדוני. יש לך צוות על טהרת חיל האוויר היום, ונביא אותך לשם במהירות."

"תביאו אותי לאן?" שאלתי.

"ליעד שלך." הבחור נדחק חזרה למושבו ליד טייס המשנה, והשניים התחילו לבדוק את המחוונים. הלכתי בעקבות הדייל אל תא נוסעים שכולו פורניר אגוז ועור בצבע ריבת חלב. הייתי הנוסע היחיד. התיישבתי באחת הכורסאות, והדייל הרים את המדרגות וסגר את הדלת והתיישב במושב העזר שמאחורי תא הטייס. שלושים שניות אחר כך המראנו בנסיקה חדה.