התשוקה המתמדת

אורות הרצועה של לאס וגאס התנוצצו בשמי הלילה. המלונות ובתי הקזינו היו מלאי חיוניות וכסף, אבל הפאלאס אתנה זהר יותר מכולם.

בששת החודשים שחלפו מאז פתיחתו הוא זכה למוניטין על כך שהיה מפואר יותר מכל מתחריו, והעובדה שנערכה בו היום חתונתה של כוכבת הקולנוע היפהפייה והזוהרת אסטל רדנור היוותה את החותמת המובהקת ביותר להצלחתו.

הבעלים של המלון, שלא היה טיפש, זכה לפרסום שהחתונה הביאה עמה על ידי כך שנתן הכול בחינם, ואסטל היפהפייה שגם היא לא הייתה טיפשה בענייני כספים, ולא משנה מה נאמר על טעמה בגברים, חטפה את ההצעה בשתי ידיה.

מסיבת החתונה הסתיימה בקזינו, שם צולמה הכלה משחקת בקובייה, מחבקת את בעלה, משחקת עוד, מחבקת נערה צעירה רזה ולא מתבלטת, ושוב משחקת. הבעלים התבונן בכל בסיפוק, ואז פנה אל האיש הצעיר שעמד והתבונן במתרחש בלגלוג.

"אכילס, חבר שלי – "

"כפי שכבר אמרתי לך, אל תיקרא לי ככה."

"אבל השם שלך הביא לי כל כך הרבה מזל. העצות המצוינות שלך איך לעשות את המקום יווני בצורה יותר משכנעת – "

"עצות שלא שעית להן."

"ובכן, הלקוחות שלי מאמינים שהמקום יווני וזה מה שחשוב."

"כמובן, התדמית היא הכול, ומה עוד חשוב?" מלמל הצעיר.

"אתה קודר הלילה. האם זו החתונה? אתה מקנא בהם?"

"אכילס" הגיב בפראות. "אל תדבר שטויות!" הוא רטן. "אני מרגיש רק שעמום וגועל."

"העניינים שלך לא צלחו?"

הוא משך בכתפיו. "איבדתי מיליון. עד שיגיע הבוקר אני כנראה אאבד עוד מיליון. אז מה?"

"בוא תצטרף למסיבה."

"לא הוזמנתי."

"אתה חושב שהם יגרשו את הבן של האיש העשיר ביותר ביוון?"

"לא תהיה להם הזדמנות לזה. תעזוב אותי ותחזור לאורחיך."

הוא התרחק משם, דמות רזה ומבודדת, שעקבו אחריו שני זוגות עיניים, אחד מהם שייך לאדם שאתו דיבר, והזוג השני לבת העשרה הגולמנית שהכלה חיבקה קודם. מקפידה להישאר קרוב לקיר כך שלא יבחינו בה, היא התחמקה ולקחה את המעלית לקומה החמישים ושתיים, היכן שתוכל להשקיף מלמעלה על אזור הרצועה.

שני הקירות והגג היו עשויים זכוכית עבה ואפשרו למבקרים להשקיף למטה בבטחה. מבחוץ עבר מדף שהיא הניחה שנועד לשימושם של עובדים ומנקי חלונות, אבל לא היה נגיש ללקוחות אלא אם כן הכירו את הצופן שהיה צריך להקיש לתוך מנעול.

היא התבוננה למטה, מרותקת, כשרחש קל גרם לה להסתובב ולראות את הצעיר שראתה קודם למטה. היא נעה בשקט ונבלעה אל בין הצללים, והתבוננה, בלי שיבחין בה, כיצד הוא עומד ומתבונן מגובה אלף רגל בעולם המרוחק שלמטה.

כאן למעלה היו רק כמה מנורות שאפשרו ללקוחות לצפות דרך החלונות. היא קיבלה מראה מוזר מאוד של פניו, שהוארו מאחור בתאורה ששינתה את צבעם. תווי פניו היו רזים וברורים, החדות שלהם הודגשה על ידי הזווית. אלו היו פנים של אדם צעיר מאוד, בקושי יותר מנער, ובכל זאת הייתה בהם עייפות – אולי אפילו ייאוש – שהעידו על נטל כבד.

ואז הוא עשה משהו שהחריד אותה, הוא ניגש אל לוח הפיקוד של המנעול, הכניס לתוכו קוד, מה שגרם לשמשה להחליק לאחור כך שלא היה כלום חוץ מאוויר בינו ובין נפילה של אלף רגל. ההתנשפות החדה של פטרה גרמה לו להסתובב.

"מה את עושה כאן?" הוא רטן. "האם את מרגלת אחרי?"

"כמובן שלא. בוא בחזרה פנימה," היא התחננה. "אל תעשה את זה."

הוא צעד בחזרה לביטחון יחסי, אבל נשאר קרוב לפתח.

"למה לעזאזל את מתכוונת 'אל תעשה את זה'?" הוא רטן. "לא התכוונתי לעשות דבר. רציתי קצת אוויר."

"אבל זה מסוכן. אתה יכול ליפול בטעות."

"אני יודע מה אני עושה. לכי ותעזבי אותי לנפשי."

"לא," היא אמרה בהתרסה. "יש לי זכות לנשום את האוויר לא פחות ממך. האם זה נחמד שם?"

"מה?"

היא נעה כל כך מהר עד שהפתיעה אותו, עברה על פניו ונעמדה על המדף. בבת אחת הרוח התקיפה אותה כך שהייתה חייבת לשלוח את ידה לאחור, ומצאה שהוא לופת אותה חזק.

"אישה טיפשה!" הוא צעק. "אני לא היחיד שיכולה לקרות לו תאונה. את רוצה למות?"

"ואתה?"

"בואי פנימה."

הוא משך אותה חזק פנימה, ועצר בהפתעה כשראה את פניה.

"לא ראיתי אותך למטה?"

"כן. הייתי באולם זאוס," היא אמרה ונקבה בשמו של הקזינו. "אני אוהבת להתבונן באנשים. בחרו למקום שם מתאים."

"אז את יודעת מה זה זאוס, אם כן?" הוא שאל והתרחק למקום שבו יוכלו לשבת.

"הוא היה מלך האלים היווניים," היא אמרה, "הוא התבונן אל העולם מביתו שעל פסגת הר האולימפוס, והיה השליט של כל מה שראה. ככה בוודאי המהמרים מרגישים כשהם מתחילים לשחק, אבל האידיוטים המסכנים מגלים במהירות שהמציאות היא שונה. האם הפסדת הרבה?"

הוא משך בכתפיו. "מיליון. הפסקתי לספור אחרי זמן מה. מה את עושה בקזינו, בכל מקרה? את לא יכולה להיות יותר מבת חמש עשרה."

"אני בת שבע עשרה... ואני חלק ממסיבת החתונה."

"זה נכון," הוא אמר, ונדמה היה שהבחין שעצרה את עצמה ברגע האחרון מלנדב יותר פרטים. "ראיתי אותה מחבקת אותך לפני המצלמה. האם את שושבינה?"

היא התבוננה בו בציניות. "אני נראית כמו שושבינה?" היא שאלה והצביעה על הלבוש שלה, שהיה יקר בבירור אבל לא זוהר.

"ובכן – "

"אני לא באמת אמורה לעמוד לפני המצלמה, לא עם הקהל הזה."

היא דיברה באירוניה נעדרת רחמים עצמיים. הוא התבונן בה יותר מקרוב וראה שהיא לא הייתה מאופרת, שערה היה מסופר קצר, והיא לא עשתה כל ניסיון לשפר את הופעתה.

"והשם שלך הוא – ?" הוא שאל.

"פטרה. ואתה אכילס. לא?" המילה האחרונה הייתה תגובה להזדעפותו.

"שמי ליסנדרוס דימטריוס. אימא שלי רצתה לקרוא לי אכילס, אבל אבי חשב שהיא סנטימנטלית. בסוף הם התפשרו, ואכילס הפך לשמי השני."

"אבל האיש שלמטה קרא לך אכילס."

"זה חשוב לו שאני יווני, כי המקום הזה בנוי על הרעיון של יווניות."

להנאתו היא צחקקה בחוצפה. "הם כולם די מסובבים."

הם בחנו זה את זו. הוא היה נאה כפי שחשבה, עם תווים מפוסלים, עיניים עמוקות ואווירה של גאווה שהגיעה מחיים שלמים של פינוק. אבל הייתה שם גם אפלה וקדרות שנראתה מוזרה בהתחשב ברקע שלו. גברים צעירים בלאס וגאס נטו להסתובב בחבורות, להתענג ביחד על חוויותיהם. הבחור הזה הסתתר, והקפיד על בדידותו כאילו העולם היה אויבו. ומשהו הניע אותו לרצות לנשום אוויר במקום מסוכן.

"מחברת בניית האוניות דימטריוס?" היא שאלה.

"היא ולא אחרת."

"החברה החזקה ביותר ביוון." היא אמרה את זה כאילו היא מדקלמת שיעור. "מה שהם לא רוצים לא שווה. מה שהם לא רוכשים היום, הם ירכשו מחר. אם מישהו מעז לסרב להם, הם יארבו בין הצללים עד לרגע הנכון להסתערות."

הוא השמיע קול נחרה. "משהו כזה."

"או שאולי פשוט תשסעו בהם את הפוריות?"

היא התכוונה לשלוש אלות הנקם היווניות, ששערן היה עשוי מנחשים ועיניהן נטפו דם, שהסתערו על קורבנותיהן ללא רחם.

"את חייבת להיות מלודרמטית?" הוא שאל.

"בהיכל היווני המדומה הזה, אני לא מצליחה להתאפק. בכל אופן, למה אתה לא באתונה, טוחן לאבק את האויבים שלך?"

"נגמר לי מזה," הוא אמר. "הם יכולים להמשיך בזה בלעדי."

"אה, זה החלק שבו אתה זועף."

"מה?"

"במהלך מלחמת טרויה אכילס התאהב בבחורה הזו. היא הייתה שייכת לצד השני, והייתה השבויה שלו, אבל הם כפו עליו להחזיר אותה, אז הוא פרש מהקרב והזדעף באוהלו. אבל לבסוף הוא יצא ממנו והתחיל שוב להילחם. רק שהוא נהרג בסוף. מה שהיה יכול לקרות גם לך על מדף החלון."

"אמרתי לך שלא תכננתי למות, אם כי למען האמת זה לא נראה לי כל כך חשוב. אני אקבל את מה שיבוא."

"האם היא עשתה משהו אכזרי מאוד?" פטרה שאלה בעדינות.

באור העמום היא בקושי יכלה להבחין במבט שנעץ בה, אבל היא חשה שהיה נורא. עיניו היו קשות וקרות, והזהירו אותה שפלשה לטריטוריה מקודשת.

"תעצרי עכשיו!" זעקו הפוריות. "תברחי, לפני שיכה בך עד מוות."

אבל זו לא הייתה דרכה.

"היא?" הוא שאל בקול שהזהיר אותה.

היא הניחה יד עדינה על זרועו ולחשה, "אני כל כך מצטערת. האם לא הייתי צריכה לדבר?"

הוא התרומם בחדות וצעד אל החלון הפתוח ועמד מתבונן בלילה. היא באה בעקבותיו בזהירות.

"היא גרמה לי לבטוח בה," הוא לחש.

"אבל לפעמים זה בסדר לבטוח."

"לא," הוא התעקש."אף אחד לא טוב כפי שאתה חושב שהוא, ובמוקדם או במאוחר האמת תמיד תצא לאור. ככל שאתה בוטח במישהו יותר, כך יבגוד בך בצורה איומה יותר. מוטב להיות ללא אשליות, ולהיות חזק."

"אבל זה יהיה נורא, לעולם לא להאמין בדבר, לעולם לא לאהוב או לקוות, לעולם לא להיות מאושר באמת – "

"לעולם לא להיות אומלל," הוא אמר בנוקשות.

"לעולם לא לחיות," היא אמרה בעדינות ובדחיפות. "זה יהיה מוות בחיים, אתה לא מבין? אתה תמנע מהסבל, אבל גם תחמיץ את כל מה שעושה את החיים בעלי ערך."

"לא הכול. יש עוצמה. אתה תשיג אותה אם תחיה ללא הדברים האחרים. הם רק חולשות."

"לא," היא אמרה, כמעט בפראות. "אסור לך להיכנע לצורת החשיבה הזו, או שתהרוס את חייך."

"ומה את יודעת על זה?" הוא שאל, כועס. "את ילדה. האם מישהו גרם לך פעם לרצות לשבור ולשבור דברים עד ששום דבר לא יישאר בחיים – כולל את עצמך?"

"אבל מה תרוויח אם תהרוס את עצמך מבפנים?" היא שאלה.

"אני אגיד לך מה אתה מרוויח. אתה לא הופך – כזה." והוא נעץ אצבע באזור לבו.

היא לא הייתה צריכה לשאול למה הוא התכוון. צעיר כפי שהיה, הוא חי על סף אסון, ולא היה צורך בהרבה כדי לגרום לו לחצות את הסף. בגלל זה הוא העז לעמוד כאן, והתריס מול הגורל שיעשה את שלו.

רחמים ואימה כמעט הביסו אותה. חלק ממנה רצה להימלט, להתרחק מאוד מהייצור הזה שעלול להפוך למפלצת אם משהו לא יפריע לו. אבל החלק השני רצה להישאר ולהיות מי שתציל אותו.

לפתע, ובלי אזהרה, הוא עשה את הדבר שגרם לה להחליט, משהו נורא ונפלא בו זמנית. הוא הרכין את ראשו ונתן לו לפול כנגד כתפה, הרים אותו, הפיל אותו שוב, ושוב ושוב. זה היה כמו לראות אדם שמטיח את ראשו בחומה, ללא תקווה, כמו רובוט.

מזועזעת, היא חיבקה אותו והניחה יד מרסנת על ראשו, מכריחה אותו להפסיק לזוז. נדמה היה שהייאוש שלו שלח אליה יד, ביקש ממנה נחמה, אמר שרק היא תוכל לתת לו אותה. זו הייתה חוויה חדשה לגמרי עבורה להרגיש שמישהו זקוק לה עד כדי כך, ותוך כדי האימה היא זיהתה בתוכה גם סוג של אושר.

מעבר לכתפו היא יכלה לראות את התהום, ושום דבר לא חצץ בינו לבין הנפילה. רק היא עצמה. היא לפתה אותו חזק, והציעה לו בדממה את כל מה שיכלה. הוא לא התנגד, אבל עכשיו ראשו נח על כתפה כאילו כל כוחו אזל מתוכו.

כשהתרחקה מעט כדי להתבונן בפניו הייסורים המרים נעלמו, והשאירו את פניו עצובות ושלמות, כאילו מצא שלווה, אם כי הייתה שלווה קודרת ומיואשת.

לבסוף, ליסנדרוס העניק לה חיוך קלוש, מרגיש עמוק בתוכו רצון להגן עליה כפי שהיא ניסתה להגן עליו. היה עדיין טוב בעולם. זה כאן בנערה הזו, תמימה מדי מכדי להבין את הסכנה שלקחה על עצמה פשוט בגלל היותה כאן אתו. בסופו של דבר היא תהפוך מקולקלת ומזוהמת כמו כל השאר.

אבל לא הלילה. הוא לא יניח לזה לקרות.

הוא הקליד לתוך לוח הפיקוד קוד, והחלון נסגר.

"בואי, נלך," הוא אמר והוביל אותה מהגג למטה, אל המלון.

מחוץ לדלת שלה הוא אמר: "תיכנסי פנימה, לכי למיטה ואל תפתחי לאף אחד את הדלת."

"מה תעשה אתה?"

"אני הולך להפסיד עוד הרבה כסף. אחר כך – אני אחשוב."

הוא לא התכוון לומר את המילים האחרונות.

"לילה טוב, אכילס."

"לילה טוב."

הוא לא התכוון לעשות גם את מה שעשה אחר כך, אבל דחף גרם לו להתכופף ולנשק אותה בעדינות על פיה.

"תיכנסי," הוא אמר. "ותנעלי את הדלת שלך."

היא הנהנה ונכנסה פנימה. אחרי רגע הוא שמע את המפתח מסתובב במנעול.

הוא חזר אל שולחנות ההימורים, מוכן להפסדים נוספים, אבל באופן מסתורי מזלו התהפך. תוך שעה הוא הרוויח מחדש כל פרוטה שהפסיד. תוך שעה נוספת הוא הכפיל את כספו.

אז זה מה שהיא הייתה, קמיע שנשלח כדי לטוות רשת קסמים ולשנות את מזלו. הוא רק קיווה שהוא גם עשה משהו עבורה, אבל הוא כנראה לעולם לא ידע. הם לעולם לא יפגשו שוב.

הוא טעה. הם נפגשו מחדש.

אבל רק אחרי חמש עשרה שנה.