תמונות עירום

כשמישהו ישן ככה, הוא אילם כמו תינוק. כשמישהו ישן ככה, מה זה משנה כמה לבן העור שלו וכמה שחור. לא משנה גם איפה השמיכה שלו ואיפה הכרית. הוא היה יכול להיות בטורקיה עכשיו. הוא היה יכול להיות רחוק מכאן, בניגריה אפילו, ואותו פרצוף מעולף היה לו שמה, והשפתיים שלו גם שמה היו מפושקות ככה עם חוט רוק מתוח מהשפה העליונה לתחתונה. גם שמה הידיים שלו היו פשוטות לצדדים כאילו קפא לו הגוף מבפנים החוצה, גם שמה היו מתעגלות לו הגבות מעל לעפעפיים העצומים.

הוא ישן כמו מת, ד״ר ישי, ואף על פי כן היא מסתובבת על קצות האצבעות כמו רקדנית בלט מזדקנת, נזהרת שלא תיתקל באיזה כיסא או שולחן בבית שלה. ולא מלקלקל את השינה שלו היא מפחדת, אלא ממשהו אחר: שייקרע הריכוז המוחלט שנדרש ממנה עכשיו, או שסדר הפעולות ישתבש. הנה, עכשיו מפריע פתאום פרט אחד מוכר ואהוב: מִיוּש מחייכת אליה בתמונת הרקע של מסך המחשב, העיניים של הנכדונת זורחות לבנות מהתמונה, וגם טור השיניים שלה לבן זרחני, וזה נושך לה בלב. כבר מזמן היה צריך להחליף את התמונה הזאת, להעלים אותה שלא תישאר שם מול העיניים שלו, אלא שהיא לא זוכרת איך עושים את זה.

עכשיו צהריים, השמש דוגרת על הארץ כמו תרנגולת שמנה, אבל מתחיל להיות קריר. רוח נדחפת פתאום מהחלונות ופושטת על הבית, מחפשת פה ומחפשת שם עד שמוצאת את ישי שישן במיטה שלה ועוגבת עליו. סבתא רחל חוזרת אל חדר השינה וסוקרת את הגבר הישן: נדמה לה שהעור שלו מסתמרר קצת, משהו מתחספס בלחיים שלו, הפטמות מתחדדות תחת חולצת הטריקו, ואין לה בררה: היא תופסת את קצה השמיכה המקופלת בצד המיטה ופורשת אותה עליו בזהירות, מכסה אותו מכפות רגליו ועד הגרגרת הבולטת. אפשר לסמוך על הנטרול־מלטונין, חוץ מזה אין לה לסבתא רחל אף אחד שיעזור לה.

אז תישן, ישי. אל תזוז.