בדידות מזהרת

רחוב בלפור. לב השמש פועם. האבק ממשיך לדהור. כאילו הכול עולה בעשן מנומס, רציני ואטי. בוער ולא נשרף. סנה מזוין וארוך עשוי מבטון. אורות מגוחכים מרצדים כאילו יש להם דופק. ירקות מפונצ'רים על הקרקע. בניינים בגוונים שונים של עייפות. בשרים נצלים על איי תנועה. טייצים רוטטים. חנויות שנראות כמו כליות מחוצות. שמות כמו “נעלי השפן שרית", “זאמי דיסק — בוא ותהיה כוכב זמר עברי" ו"פוטו ויקטוריה עושים היסטוריה". מבצעים חסרי תוחלת; נותנים לך מפה ודופקים אותך משם. “שלוש בעשר, רק היום, גברת, אני נראה לך משחק פה?" אנשים יושבים על מדרכות ומעשנים טיים שנמעכות מהר ביד. שום דבר לא חומק מעיניהם. הם מכירים אותי. לא אומרים לי שלום. אני דוהר לכיוון דרום. מישהו מהם יסנן, אלה הרוסים, מה הם חושבים לעצמם? אפילו שלום לשכנים לא אומרים. כשאנחנו עלינו הכול היה אחרת. לא קיבלנו כלום על מגש של כסף. ואלה כבר חיים בדירה בבניין שלנו. ישר קיבלו ועוד באים בטענות. לפעמים כשפונים אלי בעברית אני נוהג לענות ברוסית. נהנה לראות את המבט חסר האונים; את השנאה מתלקחת. שרק יעזבו אותי בשקט.

מדליק סיגריה. מחזיק אותה בתוך אגרוף. דרוך לכל דבר, החל מסופה מגנטית ועד יהודים במצבי צבירה שונים. אולי אקנה פחית ואגמע מהר ואז אמעך אותה בידי כאילו היא פרצוף של מישהו.

מגביר את הקצב. מחפש רוסים בעיניים. לא כדי לדבר אתם. לא כדי לדעת שהם פה — הרי הם פה ושם ובכל מקום — זה סוג של משחק שאני משחק עם עצמי; לזהות ולספור. כמו הרוסייה היפה שמחכה אתי בתחנה. אני חושב שקוראים לה אנה. היא לא מסתכלת עלי אף פעם. רק שומעת מוזיקה באוזניות. ויש לה מבט כזה ששונא כל דבר; שאם מישהו רק יתקרב אליה היא תנשוך אותו.

פעם היה נדמה לי שהביטה בי, רק לרגע, וימים התהלכתי עם המבט הזה בתוכי. עד שראיתי אותה שוב בתחנה. ולא היה שום דבר. רק מוזיקה באוזניות. רק אותה הבעה מתעבת. בכל זאת, לפעמים אני עדיין מנסה לתפוס לרגע את עיניה. וזה לא מצליח. היא לא נתפסת. והייתי שוכח ממנה לגמרי. אבל כל בוקר היא בתחנה; מסרבת לדעוך.

אני לא מבין למה כל כך הרבה הגיעו דווקא לבת ים. יש עוד הרבה מקומות זולים. זה כאילו הגיע לפה הרוסי הראשון כמו ניל ארמסטרונג. במקום מכתשים מצא ציוויליזציה של ערסים חד־תאיים, העביר את המידע הזה חזרה לכוכב הגוסס שלו, ובתוך שנה, אולי שנתיים, התחילו הפוסט־סובייטים להציף כמו מחלה מידבקת את כלי הדם של העיר — דירות השלושה חדרים ואיי התנועה ותחנות האוטובוס הערופות — והבת־ימים מרגישים בצדק שגנבו להם את העיר. אפילו שכולם מקטרים עליה גם ככה; טוענים שבהזדמנות הראשונה הם בורחים מכאן לחולון או לפחות לפואבלו אספניול.

רחוב בלפור שולח שורשים עמוק לתוך המעיים. כל דבר אני שומע; נהמה של סובארו. יבבת רוורס של משאית. פֵן מתוך מספרה, אישה סגולת שֵׂער שצווחת: “תעזבי את הילד." אישה אחרת שמספרת: “בן פורת יוסף, יצא תינוק מה זה ברור, קופי אבא שלו." קומקומים ברתיחתם.

מגיע לתחנה. קו 25 עוצר מתנשם לידי. מחפש אותה בעיניים. אולי עובדת ערב. אולי חולה. אולי כבר עלתה לאוטובוס. מגיש כרטיסייה ומתנקב. מתקדם במעבה האוטובוס. אין הרבה אנשים. אבל הנה, עווית קטנה בחזה: היא כבר עלתה ויושבת לקראת הסוף. שרק לא יפלשו לה לחלל. המושב שלידה פנוי. היא מביטה בחלון ואז מביטה בי. משפילה את עיניה, כאילו לא שמה לב. בצלים מתגלגלים על הרצפה. אישה גוצה מתגלגלת אחריהם. כולם אוספים עבורה. אנה מובן שלא. “הלו נהגוס, אתה עוצר בתחנה הבאה?"

מוצא מושב פנוי ונוחת בו. רוצה להמשיך להביט בה. והיא מכותרת בחלון המרוסק; בניינים מקולפי עור. פנסים כפופים. גדם עיר. האוטובוס מתחיל לנסוע. “הלו גברת, תפסיקי לדבר, עשית לי חור בראש, מה קרה? בלעת ציפור? נכנס לך בלבול בראש?" לעולם לא אצליח לדבר אתה. “הלו נהגוס, תפתח מאחורה!" שוב הבצלים מתגלגלים מהשקית. כמה מהם מתפצחים לשניים. אישה שדומה לאידה נודל מתיישבת לידי. אני מרגיש כמו תמנון מיובש בשקית ניילון.