אסון 4: גאולה יפהפייה

1

שליטה היתה הדבר האמיתי היחיד. מגיל צעיר למדתי שתכנון, שיקול דעת והתבוננות יכולים לעזור לי להימנע מהדברים הלא נעימים ביותר — סיכונים לא נחוצים, אכזבות והלא נעים מכולם — שיברון לב.

אבל לא תמיד קל לתכנן איך להימנע מדברים לא נעימים, עובדה שנעשתה ברורה עד כאב באורותיו העמומים של "קאטֶרס".

כתריסר שלטי הניאון שהיו תלויים על הקירות ופס התאורה העדין על התקרה, שהאיר את בקבוקי האלכוהול מאחורי הבר, היו מנחמים אך במעט. כל השאר רק הראה לי עד כמה אני רחוקה מהבית.

הקירות היו מחופים עץ, והאורן הבהיר המוכתם בשחור נבחר במיוחד כדי להפוך את החלל הזה במרכז העיר לבר אינטימי, אבל הוא היה נקי מדי. מאה שנים של עשן לא היו ספוגות בצבע. והקירות לא ליחששו על קפונה או על דילינג'ר.

ישבתי על אותו הכיסא במשך השעתיים שחלפו מרגע שהפסקתי לפרוק את הארגזים בדירה החדשה שלי. כל זמן שהצלחתי לעמוד על הרגליים, החלטתי להניח לחפצים שעיצבו את מי שאני היום. שיטוט בשכונה החדשה שלי נראה מפתה בהרבה, בייחוד באוויר הנעים להפליא, למרות שזה היה היום האחרון של פברואר. התוודעתי לעצמאות החדשה שלי, לחירות של מי שאיש לא מחכה לו בבית ומצפה לקבל דיווח על מקום הימצאו.

כרית הכיסא שחיממתי היתה מרופדת בחיקוי עור כתום, ואחרי ששתיתי חלק מכובד ממענק המעבר שהבולשת הפדרלית הפקידה בחשבוני בנדיבותה הרבה באותו אחר הצהריים, עשיתי כמיטב יכולתי לא ליפול מהכיסא.

הטיפה האחרונה של המנהטן החמישי שלי לערב זה החליקה מהכוס המפוארת אל פי וביעבעה במורד גרוני. טעמם של הבורבון והוורמוט המתוק היה כטעמה של הבדידות. לפחות זה גרם לי להרגיש בבית. אם כי הבית היה במרחק אלפי קילומטרים משם, וככל שישבתי זמן רב יותר על אחד משנים־עשר הכיסאות שניצבו לאורך הבר המתעקל, כך הרגשתי שהוא אפילו עוד יותר רחוק.

אבל לא הייתי אבודה. הייתי במנוסה. ערמות של ארגזים נחו בדירה החדשה שלי בקומה החמישית, ארגזים שארזתי בהתלהבות בזמן שארוסי לשעבר ג'קסון עמד והחמיץ פנים בפינת הדירה הזעירה שחלקנו בשיקגו.

להמשיך הלאה היה המפתח לקידום בשורות הסוכנות, ובתוך זמן קצר מאוד נעשיתי טובה מאוד בזה. ג'קסון לא הניד עפעף כשסיפרתי לו שקיבלתי העברה לסן דייגו. גם בנמל התעופה, ממש לפני שעזבתי, הוא הבטיח שאנחנו עדיין יכולים לגרום לזה להצליח בינינו. ג'קסון ממש לא היה טוב בלשחרר. הוא איים לאהוב אותי לנצח.

טילטלתי את כוס הקוקטייל שמולי בחיוך מלא ציפייה. הברמן עזר לי להניח אותה בבטחה על בר העץ, ואז מזג לי עוד אחת. קליפת התפוז והדובדבן חוללו במחול אטי איפשהו בין פני השטח לתחתית — כמוני.

"זה המשקה האחרון שלך, מותק," הוא אמר וניגב את הבר משני צדַי.

"תפסיק להתאמץ כל כך. אני לא נותנת טיפים כל כך גדולים."

"סוכנים פדרליים אף פעם לא משאירים טיפ גדול," הוא אמר בלי שיפוטיות.

"זה ברור עד כדי כך?" שאלתי.

"הרבה סוכנים כמוך גרים פה בסביבה. כולכם מדברים אותו הדבר ומשתכרים בלילה הראשון שלהם רחוק מהבית. אל תדאגי. לא כתוב לך 'הבולשת הפדרלית' על המצח."

"באמת מזל," אמרתי והרמתי את כוס המשקה שלי. לא התכוונתי לזה. אהבתי את הסוכנות ואת כל מה שקשור בה. אהבתי אפילו את ג'קסון, שגם הוא היה סוכן פדרלי.

"מאיפה עברת לכאן?" הוא שאל. צווארון הווי השחור הצמוד מדי שלו, הציפורניים המטופחות והתסרוקת המרוחה בג'ל בצורה מושלמת הסגירו את החיוך המפלרטט שלו.

"שיקגו," אמרתי.

שפתיו נשאבו והתכווצו עד שהוא איכשהו דמה לדג, והעיניים שלו נפערו. "את צריכה לחגוג."

"אני מניחה שאין לי סיבה לכעוס אלא אם כן ייגמרו לי המקומות שאפשר לברוח אליהם." לקחתי לגימה וליקקתי משפתי את הוויסקי הצורב.

"הו. את בורחת מהאקס שלך?"

"בסגנון העבודה שלי אתה לא באמת בורח."

"אלוהים אדירים. גם הוא סוכן, מה? אל תירקי לבאר שאת שותה ממנה, מותק."

עקבתי באצבעי אחרי שפת הכוס. "הם לא ממש מאמנים אותך לזה."

"אני יודע. זה קורה הרבה. אני רואה את זה כל הזמן." הוא אמר והניד בראשו שעה שרחץ משהו בכיור מלא בועות הסבון מאחורי הבר. "את גרה קרוב?"

נעצתי בו מבט, נזהרת ממי שיכול לרחרח סוכן ולשאול יותר מדי שאלות.

"את מתכוונת להיות לקוחה קבועה כאן?" הוא חידד את שאלתו.

כשראיתי לאן החקירה זורמת, הינהנתי. "כנראה."

"אל תדאגי לגבי הטיפ. לעבור דירה זה עסק יקר. גם להשתכר בניסיון לשכוח את מה שהשארת מאחור. את יכולה לפצות אותי על זה בהמשך."

המילים שלו גרמו לשפתי להתעקל בחיוך, מה שלא קרה כבר חודשים, אם כי סביר שאיש לא הבחין בכך מלבדי.

"איך קוראים לך?"

"אנתוני."

"אנשים קוראים לך טוני?"

"לא אם הם רוצים לשתות פה."

"רשמתי את זה לפני."

אנתוני הגיש משקה ללקוחה היחידה שישבה ליד הבר בשעת לילה מאוחרת זו של יום שני, או בשעת בוקר מוקדמת של יום שלישי. האישה השמנמנה בגיל העמידה בעלת העיניים האדומות הנפוחות לבשה שמלה שחורה. ואז הדלת נפתחה לרווחה, וגבר פחות או יותר בגילי נכנס פנימה כרוח סערה. הוא שיחרר את העניבה שלו ופתח את הכפתור העליון של החולצה המגוהצת למשעי שלו. הוא העיף מבט לעברי, ובאותו שבריר שנייה רשמו העיניים החומות־ירוקות שלו את כל מה שהוא רצה לדעת עלי. ואז הוא הפנה את מבטו.

הטלפון הנייד צילצל בכיס הז'קט שלי, ואני הוצאתי אותו כדי להביט בצג. זאת היתה עוד הודעה מג'קסון. ליד השם שלו הצטנף לו 6 קטן בסוגריים והעיד על מספר ההודעות שהוא שלח לי. המספר הלכוד הזכיר לי את הפעם האחרונה שהוא נגע בי — חיבוק שהייתי צריכה לשכנע אותו לתת לי.

הייתי במרחק שלושת אלפים וחמש מאות קילומטרים מג'קסון, והוא עדיין היה מסוגל לגרום לי להרגיש אשמה — אבל לא מספיק אשמה.

לחצתי על הכפתור הצדי של הטלפון שלי והחשכתי את הצג בלי להשיב להודעה של ג'קסון. אחר כך הרמתי אצבע לעבר הברמן בזמן שרוקנתי את שארית הכוס השישית שלי.

מצאתי את "קאטרס" ממש מטר מהדירה החדשה שלי במרכז העיר, רובע קטן בסן דייגו ששכן בין נמל התעופה הבין־לאומי לגן החיות העירוני. העמיתים שלי משיקגו לבשו מעילי רוח טיפוסיים של האף־בי־איי מעל השכפ"צים שלהם בזמן שאני נהניתי ממזג האוויר החמים־מהרגיל של סן דייגו בחולצה קצרה, ז'קט ומכנסי ג'ינס צמודים. הרגשתי שאני קצת מגונדרת מדי וקצת מיוזעת. אם כי יכול להיות שזו היתה תוצאה של כמות האלכוהול שזרמה במערכת הדם שלי.

"את ממש קטנה מכדי להיות במקום כזה," אמר הגבר שישב במרחק שני כיסאות ממני.

"מקום כזה?" אמר אנתוני והרים גבה בזמן שאחז בכוס.

הגבר התעלם ממנו לחלוטין.

"אני לא קטנה," אמרתי לפני שלקחתי את המשקה. "אני פטיט."

"זה לא אותו הדבר?"

"יש לי גם שוקר חשמלי בתיק ושמאלית אכזרית, אז אל תכניס את עצמך לצרה שאתה לא יודע איך לצאת ממנה."

"הקונג פו שלך חזק."

העדפתי לא להתייחס אליו ובהיתי נכחי. "זאת היתה הערה גזענית?"

"ממש לא. את פשוט נראית לי די אלימה."

"אני לא אלימה," אמרתי, למרות שזה היה עדיף על פני להיראות מטרה קלה.

"אה, באמת?" הוא לא שאל. הוא התריס. "רק לא מזמן קראתי על מנהיגות שלום אסיאתיות שקיבלו איזה פרס. אני מניח שלא היית אחת מהן."

"וגם, אני אירית," רטנתי.

הוא ציחקק. היה משהו בקול שלו — לא רק אגו, אלא משהו שהוא יותר מאשר ביטחון עצמי. משהו בו גרם לי לרצות להסתובב ולהסתכל עליו היטב, אבל המשכתי לנעוץ את עיני בבקבוקי האלכוהול בצדו השני של הבר.

אחרי שהאיש קלט שהוא לא עומד לקבל תשובה טובה יותר, הוא התקרב לכיסא הפנוי שלצדי. נאנחתי.

"מה את שותה?" הוא שאל.

גילגלתי עיניים והחלטתי להסתכל עליו. הוא היה מדהים כמו מזג האוויר בדרום קליפורניה, והוא היה פשוט ההפך המוחלט מג'קסון. אפילו כשהוא ישב יכולתי לראות שהוא גבוה — לפחות מטר ותשעים. עיניו שהיו בצבע ירוק־אגוז זהרו על רקע עור הברונזה שלו. למרות שהוא היה יכול להפחיד כל זכר ממוצע, לא היתה לי תחושה שהוא מסוכן — לפחות לא לי — גם אם הוא היה גדול פי שניים ממני.

"את מה שאני מזמינה," אמרתי, ולא ניסיתי להסתיר את החיוך המפלרטט הטוב ביותר שלי.

ויתור על המגננות שלי למען זר הורס ביופיו לשעה קלה היה דבר מוצדק, בייחוד אחרי הכוס השישית. אנחנו נפלרטט, אני אשכח מכל שאריות האשמה שנותרו לי, ואני אלך הביתה. סביר שאפילו אקבל משקה חינם. זאת היתה תוכנית מכובדת למדי.

הוא החזיר לי חיוך. "אנתוני," הוא אמר והצביע.

"המשקה הרגיל?" שאל אנתוני מקצה הבר.

האיש החווה בראשו. הוא היה לקוח קבוע. הוא בטח גר או עבד בסביבה.

עיקמתי את הפרצוף כשאנתוני לקח את הכוס שלי במקום למלא אותה שוב.

אנתוני משך בכתפיו ללא כל התנצלות במבטו. "אמרתי לך שזה המשקה האחרון שלך."

אחרי כחצי תריסר הזמנות הערה הגבר הזר לקרבו מספיק בירה זולה כדי להיות קרוב לפחות לרמת השכרות שלי. זה שימח אותי. אני לא אצטרך להעמיד פנים שאני פיכחת, ועל פי המשקה שהוא בחר, ידעתי שהוא לא בררן ולא מנסה להרשים אותי. או שהוא פשוט היה חסר פרוטה.

"אמרת שאני לא יכול לקנות לך משקה כי אנתוני סגר לך את הברז, או מפני שבאמת לא תרשי לי?" הוא שאל.

"מפני שאני יכולה לקנות משקאות לעצמי," אמרתי, אבל בלעתי את המילים.

"את גרה פה בסביבה?" הוא שאל.

הצצתי לעברו. "עם כל שנייה שעוברת כישורי השיחה המקרטעים שלך מאכזבים אותי יותר ויותר."

הוא צחק בקול והטיל את ראשו לאחור. "לעזאזל, אישה. מאיפה את? לא מכאן."

"משיקגו. הגעתי ממש עכשיו. הארגזים עדיין מחכים בסלון שלי."

"אני יכול להזדהות," הוא אמר, הינהן בהבנה והרים את הכוס שלו בהערכה. "עברתי פעמיים מקצה המדינה לקצהָ בשלוש השנים האחרונות."

"לאן?"

"לכאן. ואחר כך לוושינגטון. ואז בחזרה."

"אתה פוליטיקאי או לוביסט?" שאלתי בגיחוך.

"לא זה ולא זה," הוא אמר, והבעת פניו התעוותה בסלידה. הוא לגם מהבירה שלו. "איך קוראים לך?" הוא שאל.

"לא מעוניינת."

"זה שם נורא."

עיקמתי את הפרצוף.

הוא המשיך. "זה מסביר את המעבר. את בורחת ממישהו."

נעצתי בו מבט. הוא היה מדהים, אבל יהיר —גם אם צודק. "ולא מחפשת מישהו אחר. לא זיון חד־פעמי, לא זיון נקמה, שום דבר. אז אל תבזבז את הזמן או את הכסף שלך. אני בטוחה שאתה יכול למצוא בחורה נחמדה מהחוף המערבי שתשמח מאוד לקבל ממך משקה."

"ומה הכיף בזה?" הוא אמר ורכן לעברי.

אלוהים, גם אם הייתי פיכחת, הוא היה משכר אותי.

בחנתי איך השפתיים שלו נצמדות לשפת בקבוק הבירה והרגשתי דגדוג בין ירכי. שיקרתי, והוא ידע את זה.

"עיצבנתי אותך?" הוא שאל בחיוך הכי מקסים שראיתי מעודי.

עם פנים מגולחות ושיער חום־בהיר קצוץ, הגבר הזה והחיוך שלו כבשו אתגרים הרבה יותר קשים ממני.

"אתה מנסה לעצבן אותי?" שאלתי.

"אולי. מה שאת עושה עם הפה שלך כשאת כועסת… זה פשוט מדהים. אני מסוגל להתנהג איתך כמו אידיוט כל הערב רק כדי לבהות בשפתיים שלך."

בלעתי את רוקי.

המשחק הקטן שלי נגמר. הוא ניצח, והוא ידע את זה.

"את רוצה לצאת מפה?" הוא שאל.

סימנתי לאנתוני, אבל הגבר הזר הניד בראשו והניח שטר גדול על הבר. משקה חינם — לפחות החלק הזה בתוכנית שלי הצליח. הגבר צעד לעבר הדלת והחווה לי לצאת לפניו.

"טיפים של שבוע על זה שהוא יתחרט," אמר אנתוני בקול רם כדי שהזר ההורס ישמע אותו.

"לכל הרוחות," אמרתי ויצאתי מהר מהדלת.

חלפתי על פני הידיד החדש שלי ויצאתי אל המדרכה. הדלת נסגרה לאט מאחורינו. הוא תפס את ידי, בחביבות אבל בנחרצות, ומשך אותי אליו.

"נראה שאנתוני חושב שאתה הולך לרדת מזה," אמרתי והרמתי אליו את מבטי.

הוא היה כל כך גבוה ממני. כשעמדתי לצדו הרגשתי כאילו אני יושבת בשורה הראשונה באולם קולנוע. הייתי צריכה להרים את הסנטר שלי ולהישען מעט לאחור כדי להביט לתוך עיניו.

רכנתי לפנים, מתגרה בו לנשק אותי.

הוא היסס לרגע בזמן שבחן את פני, ואז עיניו התרככו. "משהו אומר לי שהפעם אני לא."

הוא רכן מטה, ומה שהתחיל בתור נשיקה רכה וניסיונית כמעט, נעשה רומנטי ומלא תשוקה. השפתיים שלו נעו על שפתי כאילו זכר אותן ואפילו התגעגע למגע שלהן. בשונה מכל דבר שחוויתי בעבר, זרם חשמלי מוזר חצה את גופי ומוסס את עצבי. עשינו את זה כל כך הרבה פעמים בעבר — בדמיון ואולי בחלום. זה היה הדז'ה־וו הכי טוב שיש.

במשך פחות משנייה אחרי שהוא התרחק משפתי, עיניו עדיין היו עצומות כאילו הוא התענג על הרגע. כשהוא השפיל את מבטו אלי שוב, הוא הניד את ראשו. "בפירוש לא הולך להתחרט."

פנינו ברחוב, חצינו אותו במהירות ועלינו במדרגות שלפני הבניין שבו גרתי. פישפשתי בתיק בחיפוש אחר המפתחות, ואז נכנסנו פנימה וחיכינו במבואה של המעלית. אצבעותיו נגעו באצבעותי, וברגע שהן השתלבו אלו באלו, הוא משך אותי אליו. המעלית נפתחה, ואנחנו מיהרנו פנימה.

הוא לפת את ירכי והצמיד אותי אליו כשקצות אצבעותי חיפשו אחרי הכפתור הנכון. הוא הצמיד את שפתי הקטיפה שלו אל צווארי, וכל עצב בגופי ניצת וריקד תחת עורי. הנשיקות הקטנטנות שהוא פיזר לאורך קו הלסת שלי, מאוזני ואל עצם הצוואר שלי, היו נחושות ועזות. הידיים שלו הפצירו בי להתקרב אליו עם כל נגיעה כאילו הוא חיכה לי כל חייו. למרות שהרגשתי את אותה הרגשה בלתי מוסברת, ידעתי שהכול חלק מהמשיכה, חלק מהתחבולה, אבל הדרך שבה הוא עצר את עצמו בבירור מלמשוך חזק מדי בבגדי העבירה גלים חסרי רסן של צמרמורת בגופי.

כשהגענו אל הקומה החמישית, הוא משך את שׂערי הצידה וחשף את אחת מכתפי בעוד שפתיו מרפרפות על עורי.

"את כל כך רכה," הוא לחש.

למרבה האירוניה, המילים שלו גרמו לעורי להצטמרר באלפי בליטות קטנות.

המפתחות שלי קירקשו כשניסיתי לפתוח את המנעול. הוא סובב את הידית, ושנינו כמעט נפלנו פנימה. הוא רכן מעלי כשסגר את הדלת בדחיפה בגבו ומשך אותי אליו בחזרה בידיו. הוא הדיף ריח בירה ומעט זעפרן ועץ ממי הקולון שלו, אבל פיו עדיין הדיף ריח של משחת שיניים בטעם מנתה. כששפתינו נפגשו שוב, הנחתי ללשונו לחמוק פנימה בשמחה בזמן שכרכתי את אצבעותי סביב צווארו.

הוא החליק את הז'קט שלי מעל כתפי והניח לו ליפול אל הרצפה. אחר כך הוא שיחרר את העניבה שלו והוריד אותה מעל ראשו. בזמן שפתח את החולצה שלו, פשטתי את החולצה שלי. שדי החשופים הציצו רק לרגע לפני ששערי השחור הארוך גלש מטה וכיסה אותם.

חולצתו של הגבר הזר נשמטה ארצה. החזה שלו היה שילוב של גנים מרשימים וכמה שנים טובות של משטר אימונים יומי אינטנסיבי שעיצב את השלמות שעמדה לנגד עיני. חלצתי את נעלי העקב שלי, וגם הוא חלץ את נעליו. העברתי אצבעות על שרירי בטנו. ידי האחת התמקמה על כפתור המכנסיים שלו שעה שידי השנייה לפתה את הזקפה העבה מתחתם.

זין. ענקי. ולא ייאמן.

הצליל החד של הרוכסן שלו גרם לחמימות בין רגלי לרטוט, פשוט להתחנן ללטיפה. אצבעותי לפתו את זרועותיו כשהוא נישק את צווארי ואת כתפי ואז את חזי. במשך כל הזמן הזה הוא הפשיל לאט את מכנסי הג'ינס שלי.

הוא עמד והשתהה כמה רגעים, מתפעל מכך שעמדתי עירומה לגמרי לפניו. גם הוא נראה קצת מופתע. "אין תחתונים?"

משכתי בכתפי. "אף פעם."

"אף פעם?" הוא שאל, עיניו מפצירות בי להגיד לא.

אהבתי איך שהוא הסתכל עלי — קצת נדהם, קצת משועשע, מגורה להפליא. החברות שלי בשיקגו תמיד היללו את היתרונות שבזיון חד־פעמי נטול מחויבות. הבחור הזה נראה כמו הגבר המושלם לנסות את זה איתו.

קימרתי גבה והשתאיתי עד כמה סקסית הגבר הזר המוחלט הזה גרם לי להרגיש. "אין לי אף זוג."

הוא הרים אותי, ואני כרכתי את קרסולי סביב אחוריו. הבד היחיד שעדיין היה בינינו היה תחתוני הבוקסר האפורים הכהים שלו.

הוא נישק אותי כשנשא אותי לספה, ואז הניח אותי בעדינות על הכריות. "נוח לך?" הוא שאל, כמעט לוחש את המילים.

כשהינהנתי, הוא נשק לי ואז התרחק במהירות כדי לשלוף אריזה מרובעת מהארנק שלו. כשחזר, הוא קרע אותה בשיניו. שמחתי על שהוא הביא משלו. גם אם הייתי חושבת לקנות קונדומים, לא היו לי החזון או האופטימיות לקנות במידה שלו.

הוא גילגל את הגומי הדק בזריזות על איברו הארוך והצמיד את קצהו אל העור הוורוד העדין בין רגלי. הוא רכן מטה כדי ללחוש באוזני, אבל כל מה שהצליח להוציא מפיו היה נשימה רוטטת.

הושטתי את ידי אל אחוריו ונעצתי את ציפורני בעורו, מנחה אותו בעודו חודר לתוכי. עכשיו הגיע תורי לפלוט אנחה.

הוא נאנק ושוב הצמיד את שפתיו אל שפתי.

אחרי עשר דקות של תמרונים על הספה הביט בי הזר המוחלט, מיוזע וסמוק, בתסכול ובחיוך מתנצל ושאל, "איפה חדר השינה שלך?"

הצבעתי לעבר המסדרון. "דלת שנייה מימין."

הוא הרים אותי בעודו אוחז בירכי, ואני הידקתי אותן סביב מותניו. הוא צעד לאורך המסדרון, יחף, וחלף על פני ארגזים ושקיות ניילון עם ערמות של צלחות וסדינים. לא הבנתי איך הוא לא מעד באור העמום בדירה לא מוכרת כשפיו שלו צמוד אל פי.

בזמן שהוא הלך כשהוא עדיין בתוכי, לא יכולתי שלא לזעוק את השם היחיד שיכולתי לזעוק, "אלוהים אדירים!"

הוא חייך, פתח את הדלת בדחיפה והניח אותי על מזרן המיטה שלי.

הוא לא הסיר את עיניו ממני כשהתמקם מעלי. ברכיו היו קצת יותר מרוחקות זו מזו מכפי שהיו כשהיינו על הספה, ואיפשרו לו לחדור עמוק יותר לתוכי ולהניע את ירכיו, כך שייגע בי בנקודה שגרמה לברכי לרעוד עם כל חדירה. פיו היה דבוק אל פי כאילו ההמתנה הרגה אותו. אלמלא פגשתי אותו רק חצי שעה קודם לכן, הייתי טועה וחושבת שהאופן שבו הוא נגע בי, נישק אותי ונע בתוכי היה אהבה.

הוא הצמיד את לחיו אל לחיי ועצר את נשימתו בזמן שהתרכז בדרכו אל המטרה. בו בזמן הוא ניסה להאריך את המסע חסר הטעם, המטופש, חסר האחריות אך המדהים ששנינו יצאנו אליו. הוא נשען על המזרן ביד אחת ואחז בברכי כנגד כתפו בידו האחרת.

מפרקי אצבעותי הלבינו מכאב כשלפתו את שמיכת הפוך בזמן שחדר עמוק לתוכי שוב ושוב. ג'קסון לא היה חסר מזל במידותיו, אבל אין ספק, הזר המוחלט הזה מילא כל סנטימטר בתוכי. בכל פעם שהוא נכנס לתוך תוכי, עבר בכל חלקי גופי זרם כאב מופלא, ובכל פעם שהוא נסוג לאחור, כמעט נכנסתי לפאניקה וקיוויתי שזה לא נגמר.

בעוד זרועותי ורגלי כרוכות סביב גופו, ייבבתי שוב בפעם המיליון מרגע שהוא עלה במדרגות. לשונו היתה כה חזקה וסמכותית בתוך פי, שידעתי שהוא עשה את זה הרבה מאוד פעמים בעבר. זה הפך את כל העסק קל יותר. לא היה אכפת לו מספיק כדי לשפוט אותי אחר כך, אז גם אני נהגתי כמוהו. ברגע שראיתי איזה גוף מסתתר מתחת לחולצה המכופתרת ההיא, לא באמת יכולתי להאשים את עצמי, גם אם הייתי פיכחת.

הוא נכנס לתוכי שוב, זיעתו מתערבבת בזיעתי וגורמת לעורינו להרגיש כאילו הם מותכים יחד. עיני כמעט התגלגלו לאחור בראשי בשילוב הורס של כאב ושל עונג שעלו מתוך גופי עם כל תנועה.

פיו שב אל פי, ואני שקעתי בקלות במחשבות על כמה השפתיים שלו מתאוות, אבל רכות ומדהימות. כל תנועה של לשונו היתה מחושבת, מתורגלת, ונראה כאילו כל מטרתה היתה לענג אותי. ג'קסון לא היה נשקן מוצלח במיוחד, ולמרות שרק עכשיו הכרתי את הגבר הזה שגהר מעלי, עמדתי להתגעגע לנשיקות מלאות ההשתוקקות האלה מיד כשיֵצא מהדירה שלי בשעות הבוקר המוקדמות — אם הוא יחכה בכלל כל כך הרבה.

כשזיין אותי בצורה מופלאה וחסרת רחמים, הוא אחז את ירכי ביד אחת ופישק את רגלי עוד יותר, ואז תחב את ידו האחרת בין רגלי ועיסה באגודלו במעגלים קטנטנים את העור הוורוד הנפוח והרגיש שלי.

כמה שניות לאחר מכן ייבבתי ונאנקתי, הרמתי את ירכי כדי לפגוש את ירכיו ולפַתי את מותניו בברכי הרועדות. הוא רכן אלי וכיסה את פי בזמן שנאנקתי. הרגשתי כיצד שפתיו מתעקלות בחיוך. אחרי כמה תנועות אטיות וכמה נשיקות רכות האיפוק שלו נעלם. השרירים שלו התכווצו כשחדר לתוכי, כל חדירה עוצמתית מקודמתה. לאחר שהגעתי לאורגזמה המרשימה שלי, הוא התרכז רק בעצמו בזמן שחדר לתוכי חזק יותר וללא רחמים.

האנקה שלו נשמעה עמומה כנגד פי, ואז הוא הצמיד את לחיו אל לחיי כשרכב על גל האורגזמה שלו. אט־אט הוא שכב עלי בלי לזוז. נדרש לו רגע להסדיר את הנשימה שלו, ואז הוא הסתובב ונשק על לחיי, שפתיו משתהות עליהן זמן־מה.

הפגישה שלנו הפכה מהרפתקה ספונטנית למביכה עד כאב בתוך פחות מדקה.

השתיקה והקיפאון בחדר גרמו לאלכוהול להיעלם, והמציאות של מה שעשינו החלה להעיק עלי. התחושה שלי השתנתה מסקסית ונחשקת לכיבוש זול של מישהי להוטה עד כדי מבוכה.

הזר נרכן לנשק את שפתי, אבל אני השפלתי את סנטרי והתרחקתי לאחור, מה שהיה מגוחך מאחר שהוא עדיין היה כרוך סביבי.

"אני…" התחלתי לומר, " אני צריכה להיות בעבודה מוקדם."

הוא נישק אותי בכל זאת, מתעלם מהבעתי המבוישת. הלשון שלו ריקדה עם הלשון שלי, ליטפה אותה, שיננה אותה. הוא נשם עמוק דרך האף כלא ממהר בכלל, ואז נסוג לאחור בחיוך.

לעזאזל, אני הולכת להתגעגע לפה שלו, ולפתע הרגשתי באמת מעוררת רחמים בגלל זה. לא הייתי בטוחה אם אי־פעם אמצא מישהו שיוכל לנשק אותי ככה.

"גם אני… אני תומס, דרך אגב," הוא אמר ברוך. הוא התהפך ונשכב ליד בנינוחות, ראשו מונח על ידו. במקום להתלבש, הוא נראה כאילו הוא מוכן לשיחה.

העצמאות שלי חמקה ממני עם כל שנייה שהזר הפך למשהו מוכר יותר. מחשבות על לדווח לג'קסון על כל צעד שאני עושה התחלפו בראשי כמו ערוצי טלוויזיה. לא עברתי אלפי קילומטרים מהבית כדי להיכבל לעוד מערכת יחסים.

חשקתי שפתיים. "אני…" תאמרי את זה, תאמרי את זה, או שאחר כך תתחרטי על זה, "לא פנויה רגשית."

תומס הניד את ראשו, קם והלך לעבר הסלון כדי להתלבש בשקט. הוא עמד בפתח הדלת של חדר השינה שלי, נעליו ביד אחת, המפתחות בשנייה, והעניבה שלו תלויה במעוקם על צווארו. ניסיתי שלא לבהות בו, אבל בכל זאת בהיתי, כדי שאוכל לזכור כל סנטימטר ממנו ולפנטז עליו במשך שארית חיי.

הוא השפיל את מבטו וציחקק קצרות, הבעתו עדיין נטולה כל שיפוט. "תודה על סוף נפלא ובלתי צפוי ליום שני מחורבן." הוא התחיל להסתובב על עקביו.

משכתי את השמיכה מעלי והתיישבתי. "זה לא אתה. אתה היית נהדר."

הוא שב והסתובב והביט בי, חיוך מרוח על פניו המוצללות. "אל תדאגי לי. אני לא אצא מפה ואייסר את עצמי. הזהרת אותי מראש, וזה היה הוגן. לא ציפיתי לשום דבר מעבר למה שהיה."

"אם תחכה שנייה, אני אלווה אותך החוצה."

"אני מכיר את הדרך. זה הבניין שלי. אני בטוח שניתקל שוב אחד בשני."

לחיי התרוקנו מצבען. "אתה גר בבניין הזה?!"

הוא הרים את מבטו לעבר התקרה. "בדיוק מעלייך."

הצבעתי בידי לעבר התקרה. "בקומה למעלה, אתה מתכוון?"

"כן," הוא אמר בחיוך נבוך, "אבל הדירה שלי נמצאת בדיוק מעל שלך. רק שאני בקושי נמצא בבית."

בלעתי את רוקי בבעתה. ממש זיון־חד־פעמי־בלי־שום־מחויבות. התחלתי לכסוס את ציפורן האגודל שלי, מנסה למצוא משהו להגיד. "או־קיי… טוב, אז לילה טוב, אני מניחה."

תומס הבזיק לעברי חיוך יהיר מפתה. "לילה טוב."