למראית עין

פרולוג

מאיר גוטליב צעד במהירות. היה חושך על פני תהום. בשעה זו, ארבע וחצי לפנות בוקר, רק קול צעדיו ונשימותיו הקצרות והמהירות נשמעו ברמה. אפילו שריקת הרוח, שליוותה אותו לפני יומיים כשצעד באותו השביל, השתתקה וסביבו השתרר קול דממה דקה.

"ומלאכים יֵחפזון, וחיל ורעדה יאחזון," כמעט החל לפזם כמו ילד השורק כדי להפיג את אימתו מהחשכה. עיניו התרוצצו כה וכה במהירות. אף שהיה מורגל בדרך, עדיין פחד. במיוחד לאחר שקיעת הלבנה, וכשהוא בקושי רואה את האדמה שלמרגלותיו. לא רק ממי שיכול לארוב לו ולבקש את נפשו הוא חושש, אלא גם מהמפגש עם המים, שלא יעמוד לו כוחו והוא יסתובב ויחזור כלעומת שבא. וכן, גם מהמפגש עם נפשו שלו.

הוא אולי אחוז חיל ורעדה, אבל איננו מלאך. רחוק מכך. אתמול שוב רב עם חנה. למה היא חייבת להיות כל כך קשת עורף? העימותים ביניהם אינם נותנים לו מנוחה, והוא מתקשה להירדם אחריהם. במקום להתהפך שוב ושוב במיטה, החליט שעדיף שיצא מוקדם מהרגיל, ואז ישוב הביתה והם יוכלו לדבר. הוא ינסה לפייס אותה עוד לפני שיצא מהבית לתפילת שחרית.

הוא רכס את מעילו עוד קצת והחיש את צעדיו כדי לנסות להשקיט ולו במעט את הקור שנגס בו. קור חודש שבט בצפון הרי בנימין הגבוהים הוא אכזרי, חודר לכל פינה ואין מנוס ממנו.

ההחלטה לטבול כל שני וחמישי במעיין היתה אישית שלו. הוא לא שיתף בה אחרים ולא נתן לה פומבי. אלא שבמקום כמו גוֹפְנָה קשה להסתיר דבר מעיני הקהילה הפקוחות, והשמועה על מנהג ההיטהרות שקיבל על עצמו עשתה לה כנפיים במהרה.

כמחנך וכראש הישיבה התיכונית ביישוב, האמין שאין גם טעם להסתיר את הדבר מתלמידיו, ועדיף להתייצב מולם ולומר להם דבר דבור על אופניו. הוא לא רצה להעניק למנהגו ממד של חשאיות, שעשוי להצית את דמיונם והם יבקשו לחקותו.

לכן סיפר להם בצורה גלויה על החלטתו ומאין היא נובעת. הוא קיווה שילמדו מדבריו את כוחה של התמדה ואת הנכונות לקבל את מכאובי הגוף למען התעלות הנפש.

עליהם הוא אוסר לטבול במעיין, כמובן. זה בגבול שטח השב"ם, הוא מתרה בהם שוב ושוב. שטח הביטחון המיוחד נמצא שם מסיבה טובה, וגדר היישוב היא חומה מבחינתם, "ואסור לעלות בחומה", היה מנופף אצבע מתרה כלפיהם, אבל בחיוך. היישוב הוא חממה מוגנת היטב, אך מחוצה לה משתרע ג'ונגל הרה סכנה.

המחשבה כי מישהו מתלמידיו ירד אל המעיין וייפגע, העבירה בגופו צמרמורת. התלמידים הם כמו ילדיו, והוא אוהב אותם אהבת נפש. העובדה כי לו עצמו אין ילדים ואולי, חס וחלילה, גם לא יהיו, רק מגבירה את נאמנותו אליהם ומדגישה את האחריות שמוטלת עליו.

רק לפני יומיים נסע עם הוריו של מעוז צוקר לטקס סיום קורס טיס, לבקשתו של מעוז. רעד חלף בו כשראה אותו מקבל את הכנפיים, וכשמעוז הודה להוריו ולו בנשימה אחת, כבר לא היה יכול לעצור את הדמעות. תלמידיו מקפידים להזמין אותו לשמחותיהם לאחר שהם מסיימים את הישיבה והולכים לצבא. וגם אחרי כן. הוא כבר ביקר בכמה חתונות ולאחריהן, ברוך השם, בבריתות. ולמרות העצב הפנימי העמוק הכרוך בכך, הוא נושך שפתיים ואינו דוחה שום הזמנה. האירועים הללו מחזקים אותו, מזכירים לו שיש שכר לפעולתו. הוא מתרגש בהם בכל פעם מחדש, שהרי בַּכול אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו, ואצלו השניים הללו חד המה.

רגלו נתקלה באבן, והוא כמעט מעד. השביל למעיין מתפתל ומסולע. הגשם שירד בלילה הפך את האדמה לבוצית וחלקלקה. אם ייפול, אם יקרה לו משהו, יעבור זמן רב עד שימצאו אותו.

הוא הפנה את ראשו לאחור והביט באורות היישוב. לבו נמלא גאווה. לפני עשרים שנה בדיוק היה ממקימיו. הם התכוונו להתיישב שתי גבעות מזרחית מכאן, אלא שהמשאיות התבלבלו בדרך. כך נקבע המקום. הם היו בסך הכול שלוש משפחות כשהגיעו לכאן. היום, בעזרת השם, מאה ארבעים ושתיים.

אלא שלאחרונה משהו ברוח של גופנה, או לפחות ברוח של מקימיה, כפי שהוא חשב שהוא מבין אותה, השתנה.

למשל, קליטתן של אותן נערות עברייניות ביישוב כחלק משיקומן. הוא התנגד לכך נחרצות. הוא סבר שאף שהמעשה טוב וטהור, הוא מסכן את תלמידיו בנקודה מכרעת של חייהם, שבה הם נתונים להשפעה רעה. הוא יודע שאומרים מאחורי גבו כי הוא נוקשה, שמרן מדי. ביקרו אותו שהוא מעדיף הסתגרות על פני השפעה — והרי עם ישראל צריך אותנו, כמה אפשר להסתגר בחממה המפנקת — ואין זו דרכה של הציונות הדתית. אומרים זאת אלה שאינם מכירים אותו. הוא מאמין בפתיחות, בשאלת שאלות, בהטלת ספק, אלא שהוא חושב שהקהילה מתקדמת צעד אחד יותר מדי. בדברים כאלה יש לצעוד עקב בצד אגודל, כי הסכנה של מדרון חלקלק מוחשית ואמיתית.

לפני כמה ימים בא אליו יוסי, הרבש"צ של היישוב, וטען כי כמה מתלמידיו עוסקים בדברים שלא יעלו על הדעת, שקשה לו להאמין בהם, אך הוא אינו יכול להתעלם מהאפשרות שהם נכונים. הידיעה שדברים כאלה הגיעו לישיבה שלו עוררה בו תחושה קשה של כישלון חינוכי.

ועם זאת, הוא לא היה מופתע כשיוסי הזכיר את שמו של אביתר בן דוד, בן הזקונים של יורם בן דוד, כמי שהוא חלק מאותה חבורה, וייתכן שאפילו מנהיג אותה.

אף כי לא התפלא, חש צביטה עמוקה בלבו. כשיורם נסע עם משפחתו לשליחות בארצות הברית, ביקש ממנו לשמור על בנו, שאותו הגדיר כ"ילד טוב אבל עם פתיל קצר". עד הרגע האחרון ניסה יורם לשכנע את אביתר להצטרף אליהם, אך הנער מיאן לעזוב את הארץ ו"לרדת מצרימה", כדבריו.

אינספור פעמים ביקר אביתר בביתם. הוא עודד אותו לכך. לא רק משום שהנער מצא חן בעיניו והוא חש שהקִרבה אליו ממתנת את אביתר ועושה לו טוב, אלא בעיקר מכיוון שהבין עד כמה חנה מחבבת אותו. העובדה שהוריו לא היו בארץ איפשרה לה להיות לו מעין אם, כפי שהיתה לאחיה הקטן לאחר רצח הוריהם, השם ייקום דמם.

בעקבות דבריו של יוסי לקח את אביתר לשיחה קשה. הוא הטיח בפניו את שידע, או לפחות חשב שהוא יודע. השיחות האלה, שמלכתחילה אינן פשוטות, הופכות קשות יותר עם השנים. ככל שהוא מתבגר ופער הגילים הולך וגדל, כך קשה לו לחדור לראשם, ובעיקר להתנחל בלבותיהם. אך הוא אינו מתייאש. עבודת החינוך כמוה כחציבה בסלע: אטית, דורשת חזרה ועיקשות.

אביתר מילא פיו מים. לא הודה וגם לא הכחיש. הוא הבהיר לנער שעם כל האהבה הגדולה הוא לא יהיה מוכן לעבור בשתיקה על המעשים, אם אכן נעשו. אם לא יהיו התחייבות ברורה להפסיק ופיקוח יעיל, שיבטיח שלהבטחה יש גם כיסוי, הוא לא יהסס לפנות לגורמי החוק. אצלו בישיבה לא יהיו סלחנות או העלמת עין, שעוד עשויות להתפרש על ידי הנערים כהסכמה שבשתיקה.

בתום השיחה סיכמו שידברו שוב בהקדם, לאחר שאביתר יחשוב על הדברים. הוא לא ידע אם הצליח להגיע ללבו של הנער אם לאו.

אתמול בלילה הגיעה התשובה. אביתר שלח לו מייל.

רק חמש מילים, אבל חמש המילים הללו הפכו עליו את עולמו.

הוא הבין מיד את משמעות הדברים. אביתר יודע. ולא רק שהוא יודע, אלא שעכשיו הוא מנסה לסחוט אותו. האם גילה זאת באחד הביקורים בביתם? האם יגלה זאת למישהו נוסף?

הוא רצה לדבר איתו, להסביר לו את הדברים מנקודת מבטו, שיבין. הוא יודע שהוא חוטא, אבל הוא מנסה לעשות תשובה. אך הנער התחמק ממנו.

מבלי להשגיח בכך הוליכו אותו רגליו למעיין. בימות הקיץ מגיעות הנה משפחות רבות מן היישוב. בימים שהארץ רוגעת (ואלה אינם רבים) מגיעים גם ערבים מהכפרים בסביבה. דו־קיום שביר שמעניק לרגעים תקווה לעתיד אחר.

עתה הוא שומם. מימיו המזמינים, שלתוכם קופצים ילדים וגברים משתכשכים בהם, שחורים ומאיימים.

הוא עצר והביט לשמים, שנראו הלילה אפלים ומאיימים מתמיד, וניסה להסדיר את נשימתו.

"יהי רצון מלפניך, אדוני, אלוהי ואלוהי אבותי," מילמל, "שתיתן לי זרע זכר רצוי והגון, טוב ויפה."

הוא קילף מעליו את בגדיו במהירות ונותר עירום כביום היוולדו. גופו רעד מקור. לבו דפק במהירות.

הוא פסע צעד נוסף לעבר המעיין. נשימתו נעתקה. עוד רגע ייכנס לתוכו, וקור המים יכה בו.

הוא נשם עמוק וקפץ במהירות למים לפני שיתחרט. "ויהי רצון מלפניך, אב הרחמים, אהיה אשר אהיה, שבגודל חסדיך הגדולים ובכוח טבילות אלו יתמלאו ויתייחדו כל שמות הקודש הראויים להתמלא," לחשו שפתיו.

קור המים הכאיב לו, כאילו מעבירים על גופו ונפשו מסרקות ברזל.

"ונתת לעבדך זרע בר־קיימא," לחש במהירות כשהכניס את ראשו מתחת למים. שיניו נקשו.

הוא אינו יכול עוד. בסוף יחטוף התקף לב.

יש זוגות בגילם, שלהם כבר שבעה ילדים. ולו? אף לא אחד. בתחילה חשב שכמחנך, זה מה שנגזר עליו, שריבונו של עולם רוצה שיהיה אב לכל הילדים בישיבה, ולא רק אב פרטי לילדיו שלו.

הוא ניסה לקבל זאת, והיו שנים שגם קיבל. בסתר לבו קיווה שהטיפולים ייתנו פרי. אלא שלפני כמה חודשים חצתה חנה את גיל ארבעים, והוא הבין שהזמן הולך ואוזל.

הוא רוצה ילד משלו.

העקרות של חנה מבישה אותו. יש ימים שהוא מרגיש שאינו יכול להראות את פניו בבית הכנסת, בישיבה, באירועים קהילתיים. בהתחלה הרגיש שאנשים מתרחקים ממנו, כאילו דבקה בו איזו קללה.

היום הוא מבין שבעיקר מרחמים עליו: אבא של כולם, ואינו אבא של אף אחד.

״הרב גוטליב המסכן,״ הם מצקצקים מאחורי גבו.

וזה הגרוע מכול. הוא היה מעדיף שיתרחקו ממנו כמו ממצורע, כמי שקיבל עונש מהקדוש ברוך הוא, מאשר שירחמו עליו. זאת אינו יכול לשאת.

"בורא עולם, תן לי ילד," הכניס שוב את כל גופו אל המים.

"זרע בר־קיימא," לא התאפק וצעק. אף שהיה לגמרי לבד ואיש לא היה יכול לשמוע אותו, הצעקה הזאת, שבקעה מנהמת לבו, הביכה אותו.

הוא יצא במהירות מהמקווה.

כשהתחיל לטבול, חש כאילו זה מאפשר לו לפתוח דף חדש. כמו חתן שטובל ביום חופתו. זה זמן־מה שאינו מרגיש כך. המועקה שהוא חש מלווה אותו לכל מקום. הופכת אותו לרגזן, למי שאינו הוא. במיוחד כלפי חנה.

הוא חייב למהר הביתה לנסות לפייס אותה.

היום גם יטפל בעניינו של אביתר. הוא לא יכול להרשות לעצמו להזניח זאת. עליו לגלות מה הנער יודע ואיך גילה. אוי ואבוי לו אם הנער יפתח את פיו. מוות וחיים ביד הלשון.

גופו נדרך לפתע. רחש עלה מן השיחים.

מישהו נמצא על ידו. הוא היה יכול לשמוע אותו, את נשימותיו.

הוא הביט לצדדים. חושך מוחלט. ובכל זאת, הוא חש בנוכחותו.

"מי שם?" צעק.

גוטליב חיפש את נשקו בין בגדיו ביד אחת, וביד השנייה כיסה את מבושיו. גופו היה רטוב ומצומרר. אצבעותיו היו קפואות ונוקשות. איפה הוא? איפה האקדח? הוא ניסה לאתר את הטלפון הנייד שלו כדי להתקשר ולהזעיק עזרה, אך גם זה נעלם. הוא חש שאין לו אוויר, שיניו נקשו מפחד ומקור.

שוב רשרוש בין השיחים.

"מי זה?" צעק שוב.