פרק 1
קרקע מתכתית על מתכת; זעזוע חד טלטל את הרצפה תחתיו.
הוא נפל ארצה בגלל התזוזה הפתאומית והחליק אחורה על ידיו ורגליו.
טיפות זעה נקוו על מצחו למרות האוויר הצונן. גבו נחבט בקיר מתכת קשה;
הוא החליק לאורכו עד שפגע בפינת החדר. שם שקע לרצפה, אסף את רגליו,
הצמיד אותן לגופו וקיווה שעיניו יסתגלו בקרוב לחשכה.
עוד טלטלה, והחדר זינק מעלה כמו מעלית־מכרות
עתיקה.
צלילים צורמים של שלשלאות וגלגלות, כמו מערך המכונות
של מפעל פלדה ישן־נושן, הדהדו בחדר, ניתזו מן הקירות ביבבה מתכתית
חלולה. המעלית החשוכה התנדנדה קדימה ואחורה כשעלתה למעלה, וגלי בחילה
חמצמצים שטפו את קיבתו של הנער; ריח שהזכיר לו שמן שרוף פלש לחושיו
וגרם לו להרגיש רע יותר. הוא רצה לבכות, אבל הדמעות לא באו; כל שיכול
לעשות היה לשבת שם, לבד, ולחכות.
קוראים לי תומס, הוא חשב.
זה... זה היה הדבר היחיד שהצליח לזכור על חייו.
הוא לא הבין איך זה ייתכן. המוח שלו תפקד ללא דופי,
ניסה לפענח את מצבו ואת הסובב אותו. יֶדע הציף את מחשבותיו, עובדות
ותמונות, זיכרונות ופרטים על העולם, על איך שהוא פועל. הוא ראה בעיני
רוחו שלג על עצים, ריצה לאורך דרך מכוסה עלים, אכילת המבורגר, ירח
שמטיל זוהר חיוור על כר עשב, שחייה באגם, כיכר הומה אדם בלב העיר,
מאות אנשים שמתרוצצים בה, עסוקים בענייניהם.
ועם כל זאת הוא לא ידע מאין בא, גם לא איך הגיע לתוך
המעלית החשוכה, או מי ההורים שלו. הוא לא ידע אפילו מה שם המשפחה שלו.
תמונות של אנשים הבזיקו במוחו, אבל הוא לא זיהה אף אחד. במקום פרצופים
היו להם רק כתמי צבע מבעיתים. הוא לא הצליח להעלות בדעתו אדם אחד
שהכיר, או להיזכר אפילו בשיחה אחת ויחידה.
החדר המשיך לעלות, כשהוא מתנדנד מצד לצד. תומס כבר
התרגל לקרקוש הבלתי־פוסק של השלשלאות שמשכו אותו למעלה. זמן רב עבר.
הדקות נמתחו לשעות, אם כי לא הייתה שום דרך לדעת זאת באמת כי כל שנייה
הייתה כמו נצח. אבל לא - הוא ידע שזה לא נכון. בהסתמך על החושים שלו,
הוא ידע שהוא בתנועה חצי שעה בערך.
למרבה הפלא, הוא חש שהפחד שלו מתנדף כמו נחיל של
יבחושים שנסחפו ברוח, ואת מקומו תופסת סקרנות עצומה. הוא רצה לדעת
איפה הוא ומה קורה.
בגניחה שאחריה באה חבטה עמומה, החדר המתרומם נעצר;
השינוי הפתאומי עקר את תומס מתנוחתו המצונפת והשליך אותו קדימה על
הרצפה הקשה. בזמן שנאבק להתייצב על רגליו הוא הרגיש איך החדר מתנדנד
פחות ופחות, ולבסוף קופא על מקומו. השתררה דממה.
חלפה דקה. שתיים. הוא הביט בכל הכיוונים אבל ראה רק
חושך; שוב מישש לאורך הקירות בחיפוש אחר דרך החוצה. אבל לא היה שם
דבר, רק המתכת הצוננת. הוא גנח בתסכול; ההד שחזר אליו הלך והתעצם, כמו
אנקת מוות רדופת שדים. אחר כך נמוג ההד והדממה חזרה. הוא צרח, קרא
לעזרה, חבט בקירות באגרופיו.
שום דבר.
תומס נסוג שוב לפינה, שילב את זרועותיו ונרעד. הפחד
חזר. הוא חש רעידה מדאיגה בחזהו, כאילו לבו רוצה להימלט, לברוח
מגופו.
"שמישהו... יעזור... לי!"
הוא צרח; כל מילה קרעה את גרונו.
נקישת מתכת רמה הצטלצלה בחוץ, מעליו, והוא שאף אוויר
בבהלה והביט למעלה. פס ישר של אור הופיע לרוחבה של תקרת החדר ותומס
הביט בו בשעה שהתרחב. לעיניו נגלו שתי דלתות הזזה, שנפתחו והורחקו זו
מזו בחריקה כבדה ובמאמץ רב. אחרי שהייה ארוכה כל כך בחשכה, האור דקר
את עיניו; הוא הסיט את מבטו וכיסה את פניו בשתי ידיו.
הוא שמע מעליו רעשים, קולות. פחד מחץ את חזהו.
"תראו ת'שפיץ הזה."
"בן כמה הוא?"
"נראה כמו קלאנק בטי־שרט."
"אתה בעצמך קלאנק, פרצוף־שיץ."
"בוא'נה, יש פה ריח של רגליים!"
"מקווה שנהנית מהטרמפ, אפוּנון, כי זאת הייתה נסיעה
בכיוון אחד."
"אין כרטיס חזרה, אחי."
תומס הוצף גל של בלבול, ובהלה בעבעה בתוכו. הקולות
נשמעו מוזרים ומהדהדים; חלק מהמילים היו זרות לגמרי, אחרות היו מוכרות
איכשהו. הוא הכריח את עיניו להסתגל, שעה שמצמץ מול האור והקולות
הדוברים. בהתחלה ראה רק צללים מתנועעים, אבל במהרה הם הפכו לצורות של
גופים - אנשים שרכנו מעל החור שבתקרה, הסתכלו מטה לעברו, הצביעו
עליו.
ואז, כמו דרך עדשה של מצלמה שמתמקדת ומתחדדת,
הפרצופים התבהרו. כולם היו נערים, חלקם צעירים, חלקם מבוגרים יותר.
תומס לא ידע למה בדיוק ציפה, אבל כשראה את הפרצופים האלה נתקף בלבול.
הם היו רק בני נוער. ילדים. הפחד שלו נרגע קצת, אבל לא מספיק כדי שלבו
יפסיק לדהור.
מישהו שלשל מלמעלה חבל שבקצהו נקשרה לולאה גדולה.
תומס היסס, ואז הכניס לתוכה את רגלו הימנית ולפת את החבל ברגע שמשכו
אותו בבת אחת אל השמים. ידיים הושטו מטה, הרבה ידיים, והן תפסו בבגדיו
ומשכו אותו למעלה. נדמה היה שהעולם מסתחרר, הופך לערפל מעורבב של
פרצופים, צבע ואור. סערה של רגשות סחטה את קרביו, סובבה ומשכה; הוא
רצה לצרוח, לבכות, להקיא. מקהלת הקולות השתתקה, אבל מישהו דיבר בזמן
ששלפו וחילצו אותו מבין שולֵיה החדים של הקופסה החשוכה. תומס ידע
שלעולם לא ישכח את המילים.
"נעים להכיר, שפיץ," אמר הנער. "ברוך הבא לקרחת."
חגי –
הרץ במבוך
נכון, מותאם יותר לבני נוער אבל עדיין מעניין, מומלץ ומאוד שונה מהז’נר של הדיסטופיות (משחקי הרעב, וכו) הרבה מתח וממש קצת אהבה, בעיקר על אומץ, הישרדות והקרבה. אני נהניתי, מדובר בקריאה קלילה.
יעל –
הרץ במבוך
מזכיר מן גירסא אפלה של פיטר פן. וגם קצת את המבוך של המינוטאור במיתולוגייה היונית (חובבי פרסי ג’קסון, בשבילכם! חחח) ספר מעולה, עם המון מתח ובלי “חפירות”, עם מסתורין וחידות ושאלות – חייבים ישר לקרוא אחרי זה את הספר הבא!
נמרוד –
הרץ במבוך
קצב מצוין, נהדר, מעניין ומלא אקשן. ומתח. עלילה מצוינת ומותחת. רעיון מדליק וטוויסטים מאוד בלתי צפוים בעלילה של הסיפור. מומלץ מאוד.
אורטל –
הרץ במבוך
מאד היתחברתי לדמויות וגם לדמויות מישנה, מרתקת אותי הבחורה בסיפור והמערכת יחסים שהיא מפתחת עם הגיבור. לנערים יש שפה מישלהם. ממליצה עם כל הלב.
דן –
הרץ במבוך
אני באמצע הספר, ומהסרט ראיתי כמה קטעים שלא הסבירו דבר, ולכן הייתי סקרן להבין מה קורה שם, והסקרנות הזו היא שמובילה אותך מפרק לפרק. זהו ספר קיצבי מאד, כתוב לבני נוער (שפה פשוטה, הרבה ביטויים מומצאים) ומהנה מאד
Maya –
הרץ במבוך 1: הרץ במבוך
ספר מעניין שמתחיל מסקרן, מעלה שאלות לא פתורות. למרבה הצער, התשובות שמקבלים בספרים עתידיים קצת מאכזבות.
גדעון –
הרץ במבוך
ספר קיצבי מאד, שמיועד לבני נוער, והגיבורים הם בני נוער, אבל בסך הכל כתוב לא רע ומבוגרים בהחלט יכולים ליהנות. כמובן שהמשכתי מייד לספר השני …